אריה (לובה) קנפר - אלבום תמונות

לגלריית התמונות באתר

אריה (לובה) קנפר, מצלמי הספורט הראשונים והבולטים בארץ (צילם את רוב משחקי הכדורגל מסוף שנות ה-50' ועד שנות ה-90'), עלה לארץ מרוסיה ב-1957 ואת עיקר פרסומו עשה ב-"חדשות הספורט" - עיתון הספורט המוביל בישראל. הוא עבד גם עבור העיתונים "הארץ", "דבר" ו"על המשמר".

קנפר היה הרבה יותר מצלם מקצועי, שתיעד אירועי ספורט בזמן אמת. הוא היה אמן במלוא מובן המילה, שיצר קומפוזיציות מופלאות, ובעיקר לכד בעדשתו את תמצית הסיפור האנושי בתיאטרון הספורט הישראלי. צילומים רבים שלו כוללים טוויסט קטן בעלילה – קריצה אנתרופולוגית שמחדדת את הממד המשעשע והלעיתים גרוטסקי הכרוך בתחרויות ספורט.

התצלומים באדיבות Facebook/Lova.Pro

קנפר נפטר ב-2003 בגיל 80. במלאות שנה למותו (2004) פורסם הספר "כך היינו" (הוצאת "עברית", עורכים אורי שרצקי ובני ארדוב) שמביא מבחר מתצלומיו. ביניהם שלמה ארצי שר עם כוכבי מכבי נתניה, אורי מלמיליאן חותם חוזה ראשון, פלה וקרויף בארץ הקודש, מרתון הכנרת הראשון, חגיגות הגביע בשכונת התקווה, עמנואל שפר וגיולה מנדי על הקווים ועוד.

בהקדמה לספר כתב העורך אורי שרצקי:

"את הארכיון של אריה "לובה" ראיתי לראשונה ב-1996. בקיץ הלוהט של אותה שנה ייסדתי את ירחון הספורט "שם המשחק" ויצאתי לפגישות עם כל מי שחשבתי שיכול לתרום לעיתון. אריה קנפר, שאת הצילומים הנדירים שלו ראיתי בספרי כדורגל ישנים, היה מהראשונים שבהם. בדירה ברחוב רדינג בתל אביב מצאתי חדר קטן, דחוס, מלא בקרטונים, שבהם – מבולבלים ומסודרים בעת ובעונה אחת – הצטופפו אלפי נגטיבים מרקיבים של תמונות ספורט שצולמו בישראל בשנות ה-60 וה-70. מדי כמה חודשים, כשנזקקתי לתמונה מן השנים ההן, הייתי שולח את צלם המערכת שלנו, ברני ארדוב, לנבור עם לובה בין הקרטונים ולמצוא את התצלום המתאים. עם השנים התרופפה בריאותו של קנפר, הקשר עמו הלך והתנתק, ובקיץ 2003 מצאתי את שמו במסגרת שחורה בין מודעות האבל באחד העיתונים היומיים. זכרתי את החדר, את ריח הפילמים הכבד שנדף ממנו, את הלחות התל אביבית שבעבעה בו וידעתי שאין ברירה. אם תוך כמה חודשים לא אצליח להציל את מה שיש שם, עוד פיסת היסטוריה ישראלית תלך לאיבוד. ולא מדובר בסתם היסטוריה. זוהי תמצית ההיסטוריה של הספורט הישראלי, מין טיפת תרבות מוזנחת במדינת היהודים. התמונות של קנפר חשובות כל כך מסיבה מרכזית אחת: אין עוד מלבדן. כצלם המוביל של "חדשות הספורט" היה קנפר, במרבית אירועי הספורט באותם שנים, מהאנשים הבודדים עם מצלמה ועדשה. הוא גם היחיד ששימר את אותם רגעי ספורט, שלעולם לא יחזרו. למשחתי, זיהתה הוצאת עברית את הפוטנציאל, ושלחה אותי ואת ברני ארדוב למסע חיפושים בארכיון המבולגן ביותר בישראל. [....] הצילומים של לובה, חשוב לדעת, היוו אז את הקשר היחיד של הקוראים לאירועים האלה. לא היו אז שידורי טלוויזיה והעיתונים האחרים כמעט ולא שלחו צלמים לאירועי ספורט – ודאי שלא למשחק העלייה המכריע של הליגה השלישית בין הפועל שדרות לבית"ר חיפה. התמונות היו הדרך היחידה לקלוט, להריח, להרגיש את המגרש ואת היציעים – משימה שדורשת היום חמש מצלמות טלוויזיה, שדר, פרשן, ושתי נערות חמד חמורות סבר על הקווים. עם ציוד מיושן ובתנאים לא תנאים, לובה הצליח. כל תמונה שמופיעה כאן מגלה עולם ומלואו. הצילומים של קנפר אינם מהסוג שצריך להסביר ולנתח, או לגלות בהן את המסר החבוי – אלו תמונות שמספרות סיפור פשוט: כך היינו (אורי שרצקי, כך היינו, הקדמה לספר "מחצית ראשונה: ספורט ישראלי בשחור לבן - הצילומים הנבחרים של אריה קנפר).