top of page

מורשת הבטחון: אמצעי לחימה

ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2022


כלי נשק וציוד אישי

האבולוציה של המערכה הצבאית

האבולוציה של כלי הנשק צעדה יד ביד עם האבולוציה הטכנולוגית. החל ממקלות ואבנים, חניתות, גרזנים, חרבות, פגיונות, חיצים וקשתות, דרך אבק השריפה, שהוליד את הרובים, האקדחים והתותחים, ועד לטילים מונחי הלייזר והלוויינים. גם עיצוב כלי הנשק צעד עם הזמן והתפתח בהתאם להתפתחות התפישות האומנותיות, השימוש בחומרי גלם וטכניקות הייצור.


תקופות היסטוריות בתולדות האנושות מזוהות בין השאר בכלי הנשק ששלטו באותה עת בכיפה והשפיעו בהתאם על שדות הקרב. כך למשל במאה ה-19 הומצא המכלול הבריחי, התחמושת האחודה (כדורים) והנשק האוטומטי. אוניות המלחמה שודרגו מפריגטות מפרשים לספינות ממונעות ואוניות מערכה (Battleship) שנושאות מגוון רחב של כלי ירי.


במלחמת העולם הראשונה הופיעו המקלעים - נשק קטלני שחיסל את טקטיקת ההסתערות בגושים גדולים. הטנקים, התותחים המתניידים ומטוסי הקרב, חיסלו את מסורת המבצרים וחיל הפרשים. הצוללות יצרו זירה ימית חדשה עם איומים נסתרים. הופעתו של הנשק הכימי (גז חרדל) בשדה הקרב סימן עידן חדש של מלחמות טוטאליות עם נפגעים בהיקפים דמיוניים.


במלחמת העולם השנייה חלה קפיצה נחשונית נוספת בכמות ובאיכות הנשק והתחמושת. מטוסי הקרב השתכללו באופן ניכר וכללו לצד מקלעים כבדים גם פצצות לתקיפת אוויר-קרקע. נושאות המטוסים - ספינות ענק שמהוות "שדה תעופה צבאי צף" - הפכו לשליטות האוקיינוסים. המין האנושי עשה הכירות מבעיתה עם הנשק הגרעיני, או ליתר דיוק: פצצת ביקוע גרעיני ("פצצת אטום") ונכנס לעידן של מאזן אימה בין-גושי.


אחרי מלחמת העולם השנייה החלה המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית נאט"ו לברית המועצות וברית ורשה. מלבד שכלול הנשק הגרעיני, כגון פיתוח פצצת המימן (פצצת היתוך גרעיני), חל שיפור משמעתי בנשק הקונבנציונלי. לצד הארטילריה הקנית, שכללה תותחים מתנייעים, הופיעה ארטילריה רקטית וטילי קרקע-קרקע כנשק השמדה טקטי. לראשונה הופיע גם נשק ההשמדה האסטרטגי - טילים בליסטיים בין-יבשתיים גדולים המסוגלים לשאת ראש קרב גרעיני או נפיץ כבד למרחק של אלפי קילומטרים. בשמיים שלטו מטוסי הסילון שנשאו בנוסף לתותחים ומקלעים גם פצצות וטילים (הן טילי אוויר-אוויר להפלת מטוסי אויב והן טילי אוויר-קרקע לתקיפה מדויקת של מטרות קרקעיות). המסוק, שהומצא בתקופה זו, נכנס לשימוש צבאי נרחב הן ככלי תובלה וסער והן כפלטפורמה התקפית נושאת חימוש (מקלעים, טילים ורקטות). הטנקים נהיו גדולים ומשוכללים יותר והפכו לכלי ההכרעה היבשתי החשוב ביותר. אחד המענים לאיום הטנקים הוא מטולי רקטות ניידים (דוגמת RPG-7) וטילים מונחים.


מהפכת המחשב השפיעה והושפעה כאחד מהמדיום הצבאי. רוב מערכות הנשק הממונעות (מטוסי קרב, כלי טיס בלתי מאוישים, כלי שיט, טנקים, רכב קרבי משוריין וארטילריה) שודרגו במערכות מחשב ובקרת ירי מתקדמות, ששיפרו מאוד את הביצועים והדיוק שלהם. כיום מהווים האלקטרוניקה והמחשוב חלק חשוב מאוד באמצעי הלחימה השונים. (כלי נשק, ויקיפדיה).


אפשר לסווג את כלי הנשק על פי קריטריונים מגוונים. כך למשל: נשק קונבנציונלי (אקדחים, רובים, תותחים וכו') מול נשק לא קונבנציונלי (כימי, ביולוגי גרעיני); נשק קר (חרב, גרזן, כידון, חץ וקשת וכו') מול נשק חם (רובים אקדחים, מקלעים וכו'); נשק גל (רובים, אקדחים, מקלעים קלים וכו') מול נשק כבד (תותחים, מקלעים כבדים מרגמות וכו') וסיווג לפי מטרת הפגיעה: נגד בעלי חיים (ציד), נגד בני אדם (נ"א), נגד טנקים (נ"ט), נגד מטוסים (נ"מ), נגד ספינות (נ"ס), נגד צוללות (נצ"ל), נגד מבנים ובונקרים, נגד טילים (טיל נגד טילים).

טירון בצה"ל, מלחמת העצמאות, צילום:זולטן קלוגר, 1948. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


האמל"ח הצה"לי

"אמצעי הלחימה (אמל"ח) של צה"ל (צבא הגנה לישראל) כוללים מגוון רחב של כלי ירי, נשק קל, תחמושת, טילים, טנקים, כלי טיס, כלי שיט, ארטילריה, תותחים, כלי רכב קרביים משוריינים, אמצעים הנדסיים ועוד.


חלק ניכר מאמצעים אלו מפותח ומיוצר בישראל. שאר האמצעים נרכשים בחו"ל, בעיקר בארצות הברית, כחלק מהסיוע הביטחוני השנתי, ורובם עוברים שיפורים, התאמות ושדרוגים בסדנאות של צה"ל (בעיקר בחיל הטכנולוגיה והאחזקה ומש"א, יחידות המחקר והפיתוח בצה"ל, רפ"ט, יחידת יפת"ח והיחידה הטכנולוגית של אגף המודיעין), בתעשיות הביטחוניות הציבוריות (התעשייה הצבאית, תומר חברה ממשלתית בע"מ, התעשיית האווירית, רפא"ל ואלתא מערכות) ובמפעלים פרטיים (בעיקר אלביט מערכות, תדירן, תעשיות נשק לישראל (IWI) ופלסן סאסא) (אמצעי הלחימה של צה"ל, ויקיפדיה).

מימין לשמאל: ראש ממשלת בורמה בביקור בתעשייה הצבאית, צלם: משה פרידן, 1959; הרכבת מטוסים במפעל התעשייה האווירית בלוד, צלם: יעקב סער, 1980; שר ההגנה האמריקאי בביקור בתעשייה האווירית בלוד, צלם: יעקב סער 1982. כל התצלומים באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית.


עם הקמתה, הייתה ישראל נתונה בבידוד, אולם היא הצליחה לבסוף לרכוש נשק מצ'כוסלובקיה, שמילא תפקיד חשוב במלחמת העצמאות. אולם הקשרים עם מדינות הגוש הקומוניסטי התערערו לאור העדפתה של ישראל לכרות בריתות עם מדינות המערב. התחליף הראשון היה צרפת. בין השנים 1956–1963 סיפקה צרפת לישראל נשק, מטוסי קרב וציוד צבאי מתקדם, וכן כור גרעיני שהוקם ליד דימונה.


הברית עם צרפת התערערה באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20, ומאמציה של ישראל הופנו לכריתת ברית עם ארצות הברית. צרפת הטילה אמברגו על עסקאות נשק עם ישראל עוד לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.


מ-1964 בקירוב, מסתמכת ישראל בעיקר על קשריה הצבאיים והכלכליים עם ארצות הברית. נקודת שיא בתמיכה זו הייתה הפעלת "הרכבת האווירית" להעברת ציוד צבאי מארצות הברית לישראל במלחמת יום הכיפורים (1973).

ישראל רוכשת מארצות-הברית נשק ואמצעי לחימה מכל הסוגים, בעיקר נשק קל (סדרת רובי ה-M16 וה-M4, רובי צלפים), מטוסי קרב (כגון ה-F-4 פנטום, ה-F-15 וה-F-16 פייטינג פלקון) ומסוקי קרב (כגון AH-1 קוברה ו-AH-64 אפאצ'י).


ישראל רוכשת היום ציוד צבאי גם ממדינות אחרות ברחבי העולם, לעתים בגלוי (כמו הצוללות מגרמניה) ולעתים באופן דיסקרטי וחשאי.


לאורך השנים פותחו ושוכללו בישראל אמצעי לחימה רבים, בהתאמה לצורכי צה"ל. בין היתר ניתן לציין את תת-המקלע עוזי, רובי הסער גליל ותבור, ומקלע נגב. פיתוח טנקי המגח ופרויקט המרכבה, ופיתוח טילים ורקטות הנחשבים למתקדמים בעולם. בראשם ניתן למנות את הטיל "חץ 2" - הטיל הראשון בעולם שפותח כנגד טילים בליסטיים, ו"כיפת ברזל" - טיל נגד רקטות שזכה להצלחה אדירה בהגנה על יישובי הדרום. ישראל מפתחת ומייצרת אמצעי לחימה, רכב קרבי משוריין, תחמושת, טכנולוגיה צבאית, מערכות מודיעין צבאי, מערכות שליטה ובקרה ו-C4ISTAR, תוכנה ואלקטרואופטיקה.


ישראל מפתחת גם מערכות אוויוניקה ולוחמה אלקטרונית מתקדמות המשפרות את ביצועי כלי הטיס עליהם הן מותקנות. היא גם פיתחה את מטוסי הקרב נשר, כפיר ולביא (האחרון לא נכנס לשירות מבצעי). ישראל היא מעצמה בתחום כלי הטיס הבלתי מאוישים, המשרתים בהצלחה בצה"ל ונמכרים בהצלחה רבה ברחבי העולם, כולל לארצות הברית וגם הוחכרו לגרמניה. ישראל נמנית גם על המדינות הבודדות המסוגלות לבנות ולשגר לווייני תצפית וריגול (סדרת אופק וטכסאר). ישראל גם בונה ומתכננת ספינות קרב כגון סירות סיור מהירות (שלדג וסופר דבורה סימן 3) ומתכננת ספינות טילים (ספינות סער).


לצד הנשק, ישראל היא יצרנית בולטת של תחמושת, כולל תחמושת נק"ל הנחשבת לאיכותית, כדורי טנק ("פגזי טנק") וארטילריה, רקטות ארטילריות, רקטות כתף ורקטות נ"ט וטילים.


לישראל יש ניסיון רב בתכנון רכב קרבי משוריין ומיגון לכלי רכב. בנוסף, ישראל היא המדינה המובילה בעולם במיגון לציוד מכני הנדסי. כך למשל, ערכת המיגון שפיתחה לדחפורי D9 זכתה להצלחה מבצעית ואף נמכרה לכוחות המזוינים של ארצות הברית. בולטת במיוחד היא סדרת טנקי המרכבה הנחשבים לאחד מטנקי המערכה הטובים והממוגנים בעולם.


ישראל חלוצה גם בפיתוח מערכות הגנה מטילים - חלקן ייחודיות וראשונות מסוגן בשירות מבצעי בעולם. בהן: טיל החץ 2 כנגד טילים בליסטיים, מערכת כיפת ברזל כנגד רקטות קלות ובינוניות ופצצות מרגמה, טילי הברק כנגד טילים נגד ספינות ומערכות הגנה אקטיבית מפני טילי נ"ט מדגמי מעיל רוח (מותקנת על המרכבה סימן 4מ והנמ"ר) וחץ דורבן (תותקן על האיתן וה-D9).


בשנות ה-90 של המאה ה-20 החל דגש רב על שילוב אלקטרוניקה מתקדמת במערכות הנשק והעברת הצבא לעידן ההיי-טק והסייבר. פרויקטים בולטים בתחום זה כוללים את מחשוב צה"ל על ידי ממר"ם ואגף התקשוב וההגנה בסב"ר, כתיבת תוכנות הפעלה למטוסי וטילי חיל האוויר הישראלי, תכנון מערכות מכ"ם מתקדמות, איסוף מודיעין אותות ופיתוח יישומי מודיעין דיגיטליים רבים על ידי היחידה הטכנולוגית של אגף המודיעין ויחידה 8200, תכנון אמצעי לוחמה אלקטרונית, פרויקט צי"ד - צבא יבשה דיגיטלי, ופיתוח פתרונות לאבטחת מידע ולוחמת רשת.


מתוך הרשימה הארוכה של אמצעי הלחימה והציוד הצבאי שהיו בשימוש בצה"ל יש כאלה שהתקבעו במיוחד בזיכרון הקולקטיבי, בשל ארבע סיבות: א. הם היו בשימוש תקופה ארוכה במיוחד ולכן נעשו מוכרים לרבים (גם לאלה שלא השתמשו בהם בעת שירותם הצבאי) ב. הם קשורים לציוני דרך (אירועים) בטחוניים חשובים בהיסטוריה הישראלית ג. הם הופיעו ביצירות אמנות פופולריות (ספרים, שירים סרטים, סדרות-טלוויזיה ועוד) ד. הם יוצרו בישראל ולעתים אף יוצאו לחו"ל:


נשקים אישיים מיתולוגיים

הסְטֵן (Sten) הוא תת-מקלע בריטי שפותח במהלך מלחמת העולם השנייה. בסוף שנות ה-40 הקימו "ההגנה" והאצ"ל תעשייה מחתרתית לייצור נשק קל תחת עינו הפקוחה של המנדט הבריטי . הסטן, שזכה לכינוי תמ"ת ("תת מקלע תוצרת עבודה עברית"), נבחר כנשק אישי בשל הפשטות וקלות הייצור שלו. גם גודלו הקומפקטי ופירוקו הפשוט למספר חלקים, שאפשר הסלקה קלה, הפכו אותו לנוח לפעולות חשאיות. ייצור הסטן לווה בייצור תחמושת 9 מ"מ, בעיקר במפעל סודי ("מכון איילון") שמוקם כ-8 מטרים מתחת לאדמה ליד העיר רחובות. הסטן היה בשימוש צה"ל עד אמצע שנות החמישים, כולל במלחמת העצמאות. הוא הונצח בסיפורים, שירים, סרטים ותמונות והפך לימים לאחד מסמלי הלוחם העברי. לימים הוחלף בתת-המקלע עוזי (סטן, ויקיפדיה).

חברי הגנה חמושים ברובי סטן, צלם: אוסקר קלוגר, 1948. התצלומים באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


ברן (Bren) הוא מקלע קל מתוצרת בריטניה שנכנס לשימוש הצבא הבריטי בשנות השלושים. שמו של המקלע נגזר משם העיר בה נמצא המפעל שבו תוכנן ויוצר לראשונה: העיר ברנו בצ'כיה. במלחמת העולם השנייה הברן היווה את הנשק התקני הכיתתי והמחלקתי בצבא הבריטי. לכל כיתת רובאים היה ברן אחד ובכל מחלקת רובאים היו שלוש כיתות עם שלושה ברנים. צוות הברן כלל בדרך כלל שני אנשים: מספר אחד שנשא את הברן עצמו עם כמה מחסניות ומספר שתים שנשא כמות מחסניות נוספות. זו הייתה מכונת הירייה הקלה הנפוצה ביותר בצבאות בנות הברית.

הבקר היה בשימוש כוחות ההגנה והאצ"ל ושימוש מאוחר יותר כמקלע העיקרי של הצה"ל בזמן מלחמת העצמאות. הוצא משימוש במהלך שנות החמישים. בדומה לסטן, גם הברן התקבע במיתוס הלאומי של תש"ח (ברן (מקלע) ויקיפדיה; לפידות יהודה, ‏על חומותיך, אתר "דעת").


רומ"ט. בתקופה הראשונה לאחר מלחמת העצמאות, היה הנשק האישי של לוחם החי"ר בצה"ל מבוסס בעיקר על רובי מאוזר K98 גרמניים (שכונו "רובים צ'כיים"), תת-מקלעים בריטיים מסוג "סטן" (מייצור מקומי), ומקלעים מסוג "ברן", מקלע בינוני (מק"ב) בראונינג 0.3, וכדומה.


כעבור כמה שנים החליט צה"ל לרכוש רובה מודרני ויעיל, בעל קצב אש מהיר יותר וטווח אפקטיבי ארוך, לשימוש לוחמי החי"ר. הרובה שצה"ל רכש היה רובה ה-FN FAL שנקבע כרובה החי"ר הסטנדרטי (ישראל הייתה אחת המדינות הראשונות לאמץ את ה-FAL). רובה ה-FAL נכנס לשירות בצה"ל תחת השם רומ"ט - ראשי תיבות של "רובה מטען". אך לרוב כונה בפשטות בשם: "רובה FN".


רובי ה-FAL היו רובים מוצלחים, מתוכננים ובנויים כהלכה, ובעלי תכונות משופרות, המאפשרות ללוחם לבצע בהם כוונונים, פירוק משני, והתאמות בשטח הלחימה, ללא עזרת נשק או איש מקצוע ייעודי.

רובה ה-FAL ומקלעון ה-FAL לקחו חלק פעיל במשימות הביטחון השוטף של צה"ל, וכן במבצע קדש (1956), מלחמת ששת הימים (1967) מלחמת ההתשה והמרדפים, והמארבים בבקעת הירדן, ומלחמת יום הכיפורים (1973).

בשל הצורך בשימון מאסיבי של הרובים (למניעת החלדתם), היו הרובים רגישים לחול, לחות, ואבק. לוחמים ידעו לנגב היטב ("לייבש") את חלקי הרובה הספוגים בשמן, לפני צאתם לפעילות מבצעית, כדי להבטיח את פעולתו התקינה של הרובה, ללא מעצורים.


הרובה הוחלף במהלך השלבים המתקדמים של מלחמת יום הכיפורים עם הגעתם של רובי M-16 שנשלחו בסיוע חירום מארצות הברית וברובי AK-47 שנלקחו שלל מצבאות ערב. עם המעבר לתחמושת קלה בקוטר 5.56 מ"מ, ו- 7.62 מ"מ קצר, עבר כל מערך החי"ר בצה"ל לשימוש ברובים מהדור החדש, ובסופו של דבר, כל רובי ה-FAL יצאו משירות ב-1975.


עוזי הוא תת-מקלע קומפקטי פופולרי מתוצרת התעשייה הצבאית הישראלית. פיתוחו החל בסוף שנות ה-40, והושלם ב-1955. כלי הנשק תוכנן על ידי עוזי גל, בהתבסס על תת-המקלע M23/25 הצ'כי.


ה"עוזי" הוצג לציבור לראשונה בעת מצעד יום העצמאות ב-27 באפריל 1955. הוא הוכנס לראשונה לשירות בחטיבת הצנחנים שנזקקה לנשק קטן וקומפקטי לפעילותה הדינמית שכללה סיור, מארבים, פשיטות ומבצעים מיוחדים. העוזי קנה את תהילתו בשירות הצנחנים ומאוחר יותר במבצע קדש (1956) ומלחמת ששת הימים (1967).


העוזי היה כלי נשק אידיאלי לפעולות קומנדו משום שאפשר ירי אוטומטי מלא בכלי קומפקטי וקטן מידות, הן דרך כוונת והן בירי מהמותן. בגלל קצב האש המהיר שלו הוא היה בעל כוח אש גדול ויכול להוריד את המטרה בצרור של פחות משנייה. חסרונו העיקרי של העוזי היה הקנה הקצר שלו, שכתוצאה מכך העוזי היה מדויק רק בטווחים קצרים. עד שנת 1973 העוזי היה פופולרי בצה"ל, ושימש כנשק האישי של חיל הרגלים לצד הרומ"ט FN FAL וכנשקם של צוותי טנקים. אחרי המלחמה איבד העוזי איבד את מקומו כנשק החי"ר הסטנדרטי בצה"ל אך המשיך לשמש כנשק עבור כוחות מיוחדים, ייעוד המתאים יותר לתת-מקלע מאשר קרבות בשטח פתוח של מאות מטרים.


בזכות הילת הגבורה שרכש לעצמו בשירות צה"ל והמוניטין שלו כנשק אמין ועמיד, שווק העוזי לעשרות יחידות צבא ומשטרה ברחבי העולם, בלמעלה מ-90 מדינות (החל משנות ה-60 של המאה ה-20 נמכר יותר מכל תת-מקלע אחר. לפיכך, מלבד מלחמות ישראל, העוזי לקח חלק במספר מלחמות ברחבי העולם כדוגמת: מלחמת וייטנאם, מלחמת האזרחים בסרי לנקה, מלחמת פוקלנד, מלחמת האזרחים בסומליה, המלחמה בסחר בסמים במקסיקו ועוד. בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 מכרה ישראל תת-מקלעים מדגם "עוזי" לגרמניה המערבית. הדבר עורר פולמוס ציבורי. העוזי התחבב על ארגוני טרור ופושעים בשל מידותיו הקטנות, והוא מופיע בהרבה סרטים, שלא בטובתו.


מאז שנת 1955 ייצרה התעשייה הצבאית למעלה מ-10 מיליון יחידות של העוזי שיוצאו למדינות רבות. עם הפרטת מפעל "מגן" של התעשייה הצבאית (2005) עברו פיתוח וייצור העוזי לחברת "תעשיות נשק לישראל" (IWI). נכון ל-2017 מוכרת IWI רק את הדגם "עוזי-פרו" המהווה גרסה מודרנית ומשופרת (וכן מוגדלת במקצת) של המיקרו-עוזי-פולימר. דגם זה נמצא בשירות הימ"מ ויחידות מובחרות בצה"ל (עוזי, ויקיפדיה).


מקורות:

שוסטק אסנת. 17.12.2003. צה"ל נפרד מה"עוזי", nrg‏.

חמד מתי, המאבק על התמ"ק, באתר בתי האוסף לתולדות צה"ל

לוי רן. 2016. תמ"ק עוזי - סיפורו של אייקון ישראלי, חלק א', חלק ב', בתוכנית עושים היסטוריה.

אשד אלי. שישים שנה של תת-המקלע "עוזי", המולטי יקום של אלי אשד.

תת-מקלע עוזי, דף שער בספרייה הלאומית.

עוזי גל, מפתח ה"עוזי", מארח את שר החוץ הגרמני במפעל הייצור של הרובה, צילום: משה פרידן, 1963. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית

מאג, או בשמו המלא FN MAG 58, הוא מקלע בלגי. האותיות MAG מציינות את ראשי התיבות מצרפתית של הביטוי Mitrailleuse d'Appui Général - מכונת ירייה לשימוש כללי.


המאג יוצר על ידי חברת FN Herstal הבלגית וכן ברישיון ברחבי העולם, כולל על ידי התעשייה הצבאית בישראל. מקלע זה נפוץ בכל צבאות נאט"ו ובפרט בכוחות המזוינים של ארצות הברית ובריטניה, וכן בשימוש צה"ל.


יתרונותיו של המאג הם אמינותו וכוח האש הגדול שלו. חסרונותיו הם משקלו הרב יחסית והתחמושת הכבדה שלו, שמהווים גורם מגביל עבור חיל הרגלים המתפעל אותו.


בצה"ל הוכנס מקלע ה־FN MAG לשירות באופן ניסיוני באמצע שנות ה־60 של המאה ה־20 כתחליף למקלע ה־0.3 (M1919 בראונינג), ונטל חלק בקרבות שונים במלחמת ששת הימים. המקלע שימש תחילה כנשק פלוגתי, ובכל פלוגה הוצבו 3 מקלעי מאג. באופן רשמי נכנס המאג לצה"ל בשנת 1969. בשנותיו הראשונות בצה"ל היה המקלע מסווג ואסור בפרסום פומבי על ידי הצנזורה.


שמו בצה"ל תורגם לראשי התיבות מא"ג שמשמעותם "מקלע אחיד גדודי". לאורך השנים התפתח סביב המקלע והמקלען המפעיל אותו פולקלור נרחב. בשל העובדה שהמקלען נשא על גופו 32 ק"ג שכללו את המקלע והתחמושת נהוג היה לבחור את החסונים שבלוחמים לתפקיד מקלען המאג - "מאגיסט".


את המאג החליחף ב-1995 מקלע "הנגב" מתוצרת תע"ש שנחשב לקומפקטי ואמין במיוחד בתנאי מדבר. עם זאת מקלע המא"ג לא נזנח כי אם הפך ממקלע ברמת הכיתה בחיל הרגלים למקלע ברמת המחלקה.

בשנת 2012 החל להיקלט בצה"ל מקלע הנגב NG7 המבוסס על הנגב. הנגב NG7 הוא באותו קליבר של המאג, אך הוא קומפקטי וקל יותר ממנו (מאג, ויקיפדיה).


גליל - הוא רובה סער ישראלי שפותח על ידי התעשייה הצבאית הישראלית ושימש כרובה השירות של כוחות הביטחון הישראלים בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20: הוא היה הנשק התקני של חיל הרגלים הישראלי וחילות השדה של צה"ל במשך כמעט שני עשורים, והיה בשימוש תקופה ארוכה יותר במשטרת ישראל ובמשמר הגבול. גרסה של הנשק בשם "מגל" בקליבר 0.30 קרבין הייתה בשימוש במשטרת ישראל. הגליל נמצא גם בשימוש משמר הכנסת עד לרכישת התבור (גליל (רובה), ויקיפדיה).

רובה גליל, צלום: יעקב סער, 1974. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


קלשניקוב מודל 1947 (AK-47) המוכר גם בשם קלצ'ניקוב, ובקיצור: "קלאץ", הוא רובה סער מתוצרת סובייטית הנחשב לרובה הסער הנפוץ והפופולרי ביותר בעולם. על אף שהנשק המקורי פותח בשנות ה-40 של המאה ה-20, צבאות, מיליציות וארגוני טרור רבים משתמשים בו גם בתחילת המאה ה-21. בנוסף מדינות רבות פיתחו חיקויים לרובה, בהן ישראל, שפיתחה את רובה ה"גליל". הרובה היה בשימוש בעיקר בסיירת מטכ"ל ובקומנדו הימי, ונחשב לאחד מסמלי הסטטוס של יחידות העילית הללו.


רובה סער M-16 מיוצר בחברת קולט האמריקאית בקליבר 5.56 מ"מ. הוא משמש כרובה השירות האישי של רוב חיילי הכוחות המזוינים של ארצות הברית מאז שנת 1964 וכנשקם האישי של רוב חיילי צה"ל מאז שנות ה־90 של המאה ה־20 אך מוחלף (בהדרגה) ביחידות הקרביות, מאז תחילת שנות ה־2000 בדגמים מקוצרים ומ־2006 בתבור ובמיקרו-תבור. התמונה של חיילים בטרמפיאדות ובתחבורה הציבורית ש"יוצאים הביתה" בסוף השבוע או חוזרים לבסיסם בתחילת השבוע, חמושים ברובה ב-M16, היא אחת התמונות הטיפוסיות למדינת ישראל (רובה M16, ויקיפדיה).

חייל צה"ל עם רוב M16 במוצב ברצועת הבטחון. צילום: מגי אילון, 1987. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


מרגמה דוידקה הייתה נשק ארטילרי תוצרת בית ששימש את הכוחות הישראליים במהלך מלחמת ערב-ישראל ב-1948. הוא נקרא על שמו של יוצרו, דוד ליבוביץ', קצין במיליציית המחתרת הישראלית שלפני הקמת המדינה, המכונה "ההגנה". זו היתה מרגמה פשוטה וגולמית, שהורכבה מצינור מתכת שהותקן על משטח עץ.


המגמה נקראה על שמו של יוצרה, דוד ליבוביץ', קצין ב"ההגנה". היה לה טווח קצר ודיוק בעייתי אך היא הפיקה רעש חזק ובכך יצרה השפעה פסיכולוגית על האויב בשל הצליל הייחודי שלו וענן העשן הגדול.


הדוידקה מילאה תפקיד סמלי בהגנה על קהילות ישראל במהלך המלחמה, שכן היא ייצגה את התושייה והנחישות של הכוחות הישראליים. עם זאת, לא היה זה נשק צבאי יעיל במיוחד מבחינת טווח או דיוק בהשוואה למערכות ארטילריה מתקדמות יותר. כיום, מרגמה דוידקה נחשבת לחפץ היסטורי ולאחד הסמלים של מלחמת העצמאות.

דוד לייבוביץ, ממציא מרגמת "הדוידקה" ליד אנדרטת הדוידקה בירושלים. צילום: טדי בראונר, 1956. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


ה־RPG-7 וקודמו ה-RPG-2, הוא מטול כתף של רקטות נ"ט. עמידותו, פשטותו, מחירו הנמוך ויעילותו הפכו אותו לנשק הנ"ט הנפוץ ביותר בעולם. הוא נכנס לשירות ב-1962 בצבא האדום ונפרש ברמת המחלקה ואף כיתה.

כיום יותר מ-40 מדינות משתמשות בנשק והוא מיוצר במספר דגמים ב-9 מדינות שונות. ה-RPG-7 פופולרי במיוחד בקרב ארגוני גרילה, מיליציות לא-סדורות ואף ארגוני טרור.


צה"ל נתקל ברקטות ה-RPG לראשונה במלחמת יום הכיפורים. צבאות מצריים וסוריה עשו שימוש נרחב בנשק נ"ט זה במהלך המלחמה. רקטות ה-RPG ביחד עם טילי הסאגר הסבו אבדות קשות לכוחות השריון הישראלים, שלא היו מוכנים לעימות מסוג זה. גם במהלך מלחמת לבנון הראשונה ספגו כוחות צה"ל אבדות ניכרות מאש חוליות RPG פלסטיניות, שפגעו בכלים משוריינים רבים. בעיקר זכו לפרסום במהלך המלחמה "ילדי ה-RPG", ילדים צעירים שנשלחו לפגוע בחיילי צה"ל עם מטולי RPG.


ברצועת עזה, עשרות מטולי RPG-7 ורקטות PG-V תקניות הוברחו לידי ארגוני הטרור דרך המנהרות ברפיח. מאחר שמדובר באזור המאוכלס בצפיפות, המכיל מספר מעוזי טרור שלא טוהרו (בניגוד ליהודה ושומרון), ה-RPG-7 היווה איום משמעותי על הכוחות שפעלו בפאתי מחנות הפליטים (RPG-7, ויקיפדיה).

מבקרים בתערוכת צה"ל באור יהודה, יום העצמאות ה-43, בוחנים מטול RPG. צילום: צביקה ישראלי, 1991. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית

מכשירי קשר מיתולוגיים

מכשיר קשר מק. 8 (מזוודה) הוא מכשיר שנבנה על ידי טכנאי הרדיו של ההגנה במטרה להתגבר על המחסור במכשירי קשר ולאפשר תקשורת בין היישובים שבפריפריה למרכז ובינם לבין עצמם. המכשיר נקרא גם מקמ"ש (מקלט ומשדר) מזוודה. שמו הקודם בארגון ההגנה היה: TFR. בסך הכל נבנו על ידי טכנאי הרדיו של ארגון ההגנה שמונה סוגי מכשירי אלחוט מורס בתוך מזוודות: מק. 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14 15. מבחוץ נראו המכשירים דומים, אולם המבנה הפנימי והתכונות היו שונים.


המכשירים הופעלו על ידי אנשים ונשים שהוכשרו במיוחד לכך ונקראו אלחוטן. האלחוטנים למדו במסגרת הקורס לבצע איתותים גם באמצעות מכשיר בשם הליוגרף שפועל באמצעות הטלת קרני השמש. בשלבים הראשונים נעשתה התקשורת באמצעות קוד מורס בלבד, ללא אפשרות של דיבור.


המכשיר נבנה בכוונה רבה בתוך מזוודה על מנת לאפשר ניידות קלה והסתרתו מהעיניים הבולשות של משטרת המנדט הבריטית.


את שרות התחזוקה והתיקונים למכשירים סיפקו טכנאים שהוכשרו גם הם בקורסים של ההגנה. אותם טכנאים נקראו אז טכנאי רדיו.


ביישובים רבים מילא המכשיר תפקיד בעל ערך רב. היו מקרים של תקלות תפעול שהתפרסמו ברבים. כך למשל בקרב על ניצנים חלה תקלה טכנית שגרמה להפסקת הקשר בין הקיבוץ המותקף על ידי הצבא המצרי ובין מפקדת גדוד 53 של גבעתי (מכשיר קשר מק. 8 (מזוודה), ויקיפדיה; שריג גבי. 1998. לקסיקון אנציקלופדי למונחי קשר, מערכת, קיבוץ דליה).


מ.ק 25 ו-77. בשנות השישים השתמש צה"ל במכשיר קשר PRC-25 שנקרא בצה"ל מ.ק. 25 ונשאר בשימוש עד 1973, אם כי יחידות בודדות שלו נשארו בשירות לפחות עד שנות ה-90 של המאה ה-20.


צה"ל החל להשתמש במכשיר מ.ק 77 מתוצרת ארה"ב בשנת 1973 לאחר שזה סופק לו במסגרת הרכבת האווירית במלחמת יום הכיפורים. בשדרוג הפך מגבר הספק השידור משפופרתי לטרנזיסטורי, מגבר שמע איכותי וחזק יותר, ו"מצב X" (בחיבור KY-57) בו השידור מאובטח יותר. בהמשך, יוצר המכשיר גם בישראל על ידי חטיבת הקשר של תדיראן.


אף על פי שפותח בשנות ה-60 ומאז נעשתה התפתחות טכנולוגית משמעותית בתחום התקשורת, המ.ק 77 שימש בצה"ל כ-40 שנה, והוא בשימוש עד היום בארגונים שונים, בהם הצבא האוסטרי ותנועות נוער טרום-צבאיות באוסטרליה (המשתמשים בו לאימון ולמידה על מכשירי קשר). המכשיר נחשב לאמין מאוד ועמיד בתנאי סביבה קשים. הוא מהווה חלק בלתי נפרד ממיתוס הקשר/ית - שהוא למעשה נושא כליו של המפקד/ת (מ.ק 77, ויקיפדיה).

מפקד וקשר בתרגיל של חטיבת גבעתי ברמת הגולן. צילום: אבי אוחיון, 1997. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


להלן רשימת כלי נשק נוספים, לצד ציוד אישי לחייל, שנכנסו לפנתיאון ההיסטוריה הישראלי: תת מקלע קרל גוסטב, רובה אנגלי, רובה צ'כי, בזה (מקלע בינוני), בזוקה (מטול רקטות), מקלע בראונינג 0.3, מקלע בראונינג D, מרגמת דוידקה, אקדח וובלי, תת מקלע טומיגאן, נפוליאונצ'יק (התותח הראשון של צה"ל), פיאט (מטול חי"ר נגד טנקים), רימון מילס, ררנ”ט (רומה רימונים נגד טנקים), תת מקלע שמייסר, את חפירה, מגל”ר (מברשת גילוח בשימוש לניקוי רובים), ערכת ניקוי כלי נשק, משחולת וצמר פלדה (אמצעי לניקוי קנה הרובה), אבקת טלק (נועדה להילחם בגרויים, חרארות ושפשפות), מנה לחייל (סכיני גילוח), מנה לחיילת (מארז קוסמטיקה לנשים), סבון לחייל/ת (נקנו בשק"ם), בנדרולה (אבי החגורים והאפודים בצה"ל), חגור (מנשא של מיימיות, רימונים ומחסניות), קיטבג, צ'ימידן, קסדות, שמיכת קוץ (שמיכת צמר מאיכות נמוכה לשימוש החיילים), שק שינה, תיק חיילת, תיק שכל (תיק אישי מברזנט בעל גב קשיח ששימש בעיקר קציני מטה לנשיאת מפות, מסמכים, פנקסים, ניירות, עטי כתיבה וסימון), תרמיל גב (שימש בעיקר מילואימניקים). (כלי נשק וציוד אישי, נוסטלגיה און ליין).


כלי רכב ושריון מיתולוגיים

קומנדקר M325 הוא רכב שטח צבאי שיוצר בישראל בתעשיות רכב נצרת עילית בין השנים 1972 עד 1989. הקומנדקר הוא טנדר קל וורסטילי שמשמש לתובלה קלה של חיילים וציוד. הוא יכול לשאת עד 12 חיילים וציוד קשר (כגון רדיו), וכן ניתן להתקין עליו 4 מקלעי מאג 7.62 מ"מ. הרכב מבוסס על שלדת דודג' פאואר ווגן אותו החליף בשירות צה"ל.


הקומנדקר נודע ברב שימושיות בצה"ל וכן וחברות ממשלתיות בישראל שרכשו אותו. בין השימושים נודע כרכב ביטחון שוטף ("בט"שית"), רכב פיזור הפגנות ("חצצית"), אמבולנס צבאי ("נונונבולנס"), רכב הלוויות צבאי, רכבי סיור במשמר הגבול, כבאית, רכב רס"פ, רכב קשר, רכב פיקוד וחפ"ק, ועוד.


בתקופת השליטה הישראלית בחצי האי סיני, היה הקומנדקר נפוץ בשימוש בקרב מתיישבים ישראליים באזור וחברות ממשלתיות כדוגמת נתיבי נפט. קומנדקרים אלו נשאו לוחית רישוי ייחודית בצבע שחור עם האותיות "א.ד.ס" (אזור דרום סיני). מחליפו של הקומנדקר היה האביר, רכב מתקדם יותר לתקופתו, אף הוא פותח ויוצר במפעלי רכב נצרת עלית.


בצה"ל שירת הקומנדקר עד שנת 2013. כשיצא משירות ומיחידות מחסני החירום נשלחו אחרוני כלי הרכב לגריטה.

נדירותו של דגם ה-M325 מתוצרת ישראל הפכה אותו לרכב אספנות מבוקש ומחירו עלה בהתאמה (קומנדקר M325, ויקיפדיה).

בדיקת ביצועי מודל חדש של קומנדקר, ליד מפעל תעשיות רכב בנצרת עילית. צילום: חנניה הרמן, 1983. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


הקרקל הוא רכב שטח ממוגן שתוכנן על ידי חברת פלסן סאסא הישראלית. הרכב מבוסס על שלדת רכבי הפורד מסדרה F שקוצרה לבסיס גלגלים באורך 2.84 מטר. קיצור השלדה נעשה בחברה בארצות הברית. לקרקל מיגון מרוכב והוא תוכנן במקור כאפשרות חלופה לרכבי הסופה בצה"ל, אך מאז פותחו מספר דגמים.

הקרקל הוצג לראשונה בתערוכת AUSA בארצות הברית באוקטובר 2005 ומאז הוצג במספר תערוכות שונות ברחבי העולם.


הקרקל משרת בארץ את המשטרה ואת כוחות משמר הגבול. קיים גם דגם המשרת בצה"ל בשם גרניט, המשמש לאיסוף מודיעין. דגם זה החליף את הרקון שהיה מבוסס על ההאמר (קרקל, ויקיפדיה).


צנטוריון הוא טנק בריטי, שפותח בסוף מלחמת העולם השנייה, אך יצורו החל מאוחר מכדי שיכנס לשירות במהלכה. הצנטוריון יועד להיות טנק שיוט, אך למעשה היווה את אבן הדרך לתפיסת שריון חדשה לפיה הצנטוריון סווג כטנק מערכה.


הצנטוריונים שירתו במספר צבאות בעולם במהלך שנות המלחמה הקרה ולאחריה, גם כיום הטנק משמש מספר מדינות כמו גם כלים המבוססים עליו.


"שוט" הוא השם שניתן לצנטוריון כשנכנס לשירות בחיל השריון של צה"ל בשנת 1959. השם בא מן הפסוק:

"קוֹל שוֹט וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן וְסוּס דוֹהֵר וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵדָה."


השוט על גרסאותיו השונות שירת בחיל השריון במלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה והיה לאחד הטנקים החשובים והמוצלחים שידע צה"ל. הוא עבר לאורך השנים מספר שדרוגים ששיפרו בו תכונות רבות (קצב אש, מערכות אש ובקרת הצריח, מיגון ועוד).


טנקי השוט יצאו משרות בחטיבות השריון הסדירות בשנת 1992. בעת שחטיבה 188 שהייתה החטיבה הסדירה האחרונה שהייתה מצוידת בטנקי שוט, הוסבה למרכבה סימן 3. בחטיבות המילואים נמשך השימוש בשוט עד שנת 2002 אז יצאו אחרוני השוטים משרות צה"ל. עם זאת, עד היום מצויים בצה"ל כלים מסוגים שונים המתבססים על התובה של טנק השוט, בהם נגמ"שים ונגמ"שי הנדסה שונים (צנטוריון, ויקיפדיה).


מקורות:

אהרון ברם שיר, 2021. תה בטנק: איך הגיעה ערכת חליטה והרתחה לתוך טנקי הצנטוריון?, הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית, 14 בדצמבר.

טנק "שוט (צנטוריון) במהלך תרגיל בנגב. צילום: משה מילנר, 1970. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


טנק מגח 6 (פטון משודרג). בשנות ה-60 של המאה ה-20 היה חיל השריון הישראלי מבוסס עדיין על טנקי השרמן המיושנים, בעוד צבאות ערב החלו להתחמש בטנקי T-54 החדישים מתוצרת ברית המועצות. צה"ל חיפש תשובה הולמת, ומצא אותה בשני טנקים: שוט (טנק צנטוריון בריטי) היה הראשון, והשני היה M48 פטון. ארצות הברית סרבה בתחילה למכור טנקי פטון לישראל, בטענה שהדבר יפר את מאזן החימוש במזרח התיכון. לאחר שנמצא בבירור שמאזן הנשק כבר הופר על ידי עסקאות הנשק הסובייטיות עם הערבים, החליטו האמריקאים לאפשר את רכישת הטנקים. ישראל רכשה את הטנקים מגרמניה, על מנת שארצות הברית לא תהיה מעורבת ישירות בעסקה.


כמה עשרות פטונים הגיעו לישראל מגרמניה לפני שלחץ ערבי כבד הופעל על הגרמנים והם נאלצו להפסיק את העסקה. האמריקאים החליטו להתעלם מהלחץ ועד שנת 1965 סיפקו לישראל עוד כ-100 פטונים. לקראת מלחמת ששת הימים היו בשירות צה"ל כ-150 טנקים שמישים, ששירתו תחת השם מגח - מהשורש נ.ג.ח, על שם כלי מלחמה עתיק, הידוע יותר בשם "איל ניגוח", אשר שימש לפריצת שערים וחומות.


בתקופה מאוחרת יותר הותקן על המגח 3 מיגון ריאקטיבי שהוא מיגון של "קסטות" שחצי ריקות וחצי מלאות בסוג של חומר נפץ הודף יציב במיוחד שנועד להתפוצץ כלפי חוץ בעת פגיעת פגזי "חלול" ו"מעיך" וכך למעשה הגן על הטנק מפני חדירה ("בלטן"). עיצוב זה היה ייחודי לטנקים ישראלים, עד לתפיסת טנק מגח 6 במלחמת לבנון הראשונה, אחריו הופיעו גם טנקי T-55 עם מיגון זה, שנמצא בשימוש סוריה ומדינות נוספות.


מאז כניסתם לשירות בשנות ה-60 ועד לשנת 1979 כאשר נכנס לשירות המרכבה סימן 1, היו המגחים טנקי הקו הראשון של צה"ל. הם שירתו בארבע מלחמות, שתי אינתיפאדות ומאות תקריות. בשנת 2003 פורקה חטיבה 500 שהפעילה טנקי מגח 7ג'. ב-2004 החלה חטיבה 401 בהסבה מדגמי מגח 6ב גל ומגח 6ב גל-בט"ש לטנקי מרכבה סימן 4. טנקי המגח סיימו את תפקידם בצבא הסדיר באפריל 2005 עם השלמת הסבת גדוד המגחים האחרון, ומאז הם שירתו רק במערך המילואים.


ב-2014 פורקו יחידות המגח האחרונות וצה"ל נפרד ממערך המגח. באות שנה ביצעו תת-אלוף במיל' אורי אגמון כמט"ק, אלוף גרשון הכהן כנהג, עם תותחנית, מדריכת שריון במיל' וטען-קשר בדימוס, מסלול צוות אחרון כהוקרה לסיום שירותו של הטנק. בנוסף, ממשיך צה"ל להפעיל טנקי גישור ואת טנק חילוץ M-88 המבוססים גם הם על טנקי הפטון (מגח, ויקיפדיה).


מקורות:

טנק המגח (פטון) בסיני. צילום: יעקב סער, 1975. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


טירן הוא השם הישראלי לטנקים מהדגמים T-55/54 מתוצרת סובייטית שנפלו שלל במלחמות ישראל (מצבאות סוריה ומצרים) והוכנסו לשימוש בצה"ל, רובם לאחר שעברו השבחה. טירן לדגמיו השונים שרת בצה"ל עד 1990, בעיקר בחטיבות המילואים. עם סיום שירותם בצה"ל נמכרו רוב הטנקים למדינות זרות, אך חלקם שימשו כבסיס לנושא הגייסות המשוריין (נגמ"ש) "אכזרית".


מרכבה היא סדרה של טנקי מערכה ישראליים, המהווים את עמוד השדרה של חיל השריון הישראלי. הטנק פותח במנהלת המרכבה והרק"ם במשרד הביטחון ומורכב בישראל, רוב חלקיו מיוצרים בישראל. תפיסת התכנון שלו היא הגנה מרבית לצוותו, ולכן שריונו הקדמי עובה ובוצעה מהפכה עיצובית כך שהמנוע מוצב בחזית הטנק, שלא כמו בטנקים מקבילים בעולם. המקום שהתפנה בחלקו האחורי של הטנק איפשר הוספת פתח כניסה אחורי המשמש לנשיאת לוחמי חי"ר ואף לפריקה רגלית של צוות הטנק.


הוגה מיזם טנק המרכבה הוא ישראל טל, מאלופי צה"ל שתרם רבות לחיל השריון וממבססי דוקטרינת השריון כאגרוף המחץ שלו. מתכננו הוא המהנדס ישראל טילן. לצורך מימוש המיזם הוקמה במשרד הביטחון מנהלת מיזם טנק המרכבה (מנת"ק) – הגוף המתאם ומנהל את המיזם, ובחיל הטכנולוגיה והאחזקה הוקמה הרשות לפיתוח טנקים (רפ"ט) – הגוף המתכנן והמפתח של הטנק.


בשל ביצועי חיל השריון במלחמת לבנון השנייה והאכזבה הכללית מתוצאות המלחמה, וכן בשל קיצוצים בתקציב הביטחון, היו שהטילו ספקות בעתיד המרכבה. כך למשל ב-28 בספטמבר 2006 דיווח העיתון גלובס שבצה"ל הוחלט לסגור תוך 4 שנים את פס הייצור של המרכבה. לעומת זאת, בצה"ל הכחישו את הכוונה ובתוכנית החומש "תפן 2007" הכריזו על כוונתם להמשיך להצטייד בדגמי מרכבה סימן 4מ עם מערכת ההגנה האקטיבית "מעיל רוח (Trophy)" ולהצטייד במאות נגמ"שי מרכבה.


ואכן, ב-2009 הותקנה לראשונה המערכת "מעיל רוח" על מחלקת טנקים וב-2012 הותקנה על כל טנקי חטיבה 401.כמו כן, הנמ"ר נקלט בחטיבת גולני אך חלקים ממנו יוצרו בארצות הברית כדי להוזיל עלויות ולנצל את כספי הסיוע האמריקאים.


ב-2010 הפכה מערכת "מעיל רוח" למבצעית. ב-2011 הועבר גדוד של טנקי מרכבה סימן 4 המצוידים במערכת לסיורי בט"ש על גבול רצועת עזה. ב-1 במרץ 2011 יירטה "מעיל רוח" לראשונה רקטה נגד טנקים ששוגרה לעבר טנק מרכבה סימן 4 סמוך לניר עוז. היה זה היירוט המבצעי הראשון בעולם של נשק נ"ט על ידי מערכת הגנה אקטיבית. מספר שבועות לאחר מכן, יירטה המערכת גם טיל נ"ט מדגם קורנט E, שנחשב לאחד מטילי הנ"ט המסוכנים והמתקדמים בעולם.


טנקי המרכבה לקחו חלק במבצע צוק איתן ב-2014. טנקי המרכבה, בעיקר סימן 4מ, לקחו חלק משמעותי בתמרון הקרקעי, הודות למערכת ההגנה האקטיבית "מעיל רוח" שפעלה בהצלחה ויירטה כ-10 טילי נ"ט שנורו על הטנקים, כולל רקטות RPG-7 וטילי קורנט מתקדמים. המערכת אפשרה תמרון מהיר ועמוק של הטנקים וכן חיסול חוליות נ"ט שירו על הטנקים. עוד גורם מרכזי להצלחת הטנקים בלחימה היה מערכת צבא יבשה דיגיטלי (צי"ד) שהותקנה על כל הטנקים ואפשרה שליטה ובקרה, קשר, סנכרון ותיאום ברמות חסרות תקדים בין החמ"ל (מפקדת החטיבה) לכל הטנקים ולכוחות מסייעים כמו חיל האוויר וחיל התותחנים, וכן תיאום מלא וחלוקת מידע בין כל הטנקים.


יתר על כן, מערכת צי"ד אפשרה להעביר לטנקים מידע מודיעיני בזמן אמת שסיפקו אגף המודיעין וחיל האיסוף הקרבי והציגה את המידע באופן דיגיטלי במחשבי הטנקים – דבר שייעל באופן משמעותי את הלחימה. הטנקים השמידו מאות מטרות (בין השאר ירו הטנקים פגזים על בתים ממולכדים, דבר שהביא ליזימת המטענים וחומר הנפץ שהוסתרו בבתים ולפיצוצם), פגעו במאות מחבלים (חטיבה 401 לבדה הרגה 120–130 מחבלים) וחיפו על לוחמי חיל הרגלים וחיל ההנדסה הקרבית.


הטנק מרכבה סימן 4, שייצורו החל בשנת 2003, נחשב היום לאחד הטנקים הטובים ביותר בעולם, וניצב באותה שורה עם הלאופרד 2A7, הצ'אלנג'ר 2 והאברהמס M1A2. יתרונותיו הבולטים הם המיגון החזק (הן השריון הפסיבי המודולרי והן מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח"), המערכות הטכנולוגיות המתקדמות (מערכת בקרת הירי ומערכת ניהול קרב (מענ"ק) צבא יבשה דיגיטלי), המזקו"ם המאפשרת עבירות מרבית גם בשדות הבזלת של רמת הגולן, והשילוביות שלו עם חיל רגלים.


מקורות:

לוי שי. 5.3.2012. ‏הצצה למפלצת הברזל: טנק מרכבה סימן 4, מבט מבפנים, אתר ‏מאקו.

35 שנים לטנק המרכבה, אתר mako-פז"ם, 2014

בוחבוט‏ אמיר. 22.2.2014. הרגע שבו 20 טילים שוגרו לעבר טנק אחד של צה"ל, וואלה!‏.

מנחם בגין וישראל טל בביקור במפעל הייצור של מרכבה. נלווה צבי לבנת, מפקד מש"א 7100, 21 בפברואר 1980, ארכיון AP.

טנקי מרכבה בכניסה ללבנון במהלך מבצע "שינוי כיוון". צילום: משה מילנר, 2006. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


ג'יפ ויליס (Willys) הוא הדגם הראשון של רכב שירות קל בעל הנעה לכל ארבעת הגלגלים. דגם זה יוצר על ידי יצרנית הרכב האמריקאית ויליס בין השנים 1941–1945 עבור צבא ארצות הברית.


עיצובו של דגם זה היווה השראה לסדרת רכבי כביש-שטח מאז מלחמת העולם השנייה ועד ימינו. צורתו החיצונית ומבנהו הכללי כמעט ולא השתנו במשך השנים, ושימשו כאב הטיפוס הקלאסי לכל קטגורית כלי הרכב המכונים בשם הגנרי "ג'יפ".


בצה"ל היה הג'יפ רכב הסיור העיקרי של היחידות המובחרות והסיירות למיניהן מאז תש"ח ("שועלי שמשון" ו"חיות הנגב") ונקשרה סביבו הילה של אגדה ורומנטיקה.


לגי'פ נודע מקום חשוב בפולקלור תש"ח. כך למשל בפזמונים המיתולוגיים "שועלי שמשון" ו"חיות הנגב"): "ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר / ובוקע השיר מן הלב. / והשביל מתחתם מרקד ומזמר / זה השביל המוביל אל אויב..." (אורי אבנרי ומרדכי זעירה, "שועלי שמשון")

"הי הג'יפ, הי הג'יפ / איזה לילה מסביב / שמע-נא איציק, מה יש רינה? / קח קצת שמאלה, קח ימינה..." (חיים חפר ושמואל פרשקו, "חיות הנגב").

משנת 1955 הורכב הדגם בישראל על ידי חברת קייזר-אילין תעשיות.


החל מאמצע שנות ה-60 יוצרו ג'יפים גם בישראל (במפעלי רכב נצרת) מדגמי CJ6 ,CJ5 וCJ7- (קצר וארוך). משנות ה- 90 מייצר המפעל דגם משופר של הג'יפ בשם "סופה".

בצה"ל היה הג'יפ לאחד מסמלי הסטטוס של מפקדי השטח. הוא גם היה סוג של צ'ופר למפקדים ביציאה הביתה.


שיירה צה"לית. צלם לא ידוע, 1948. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית

זחל"ם (ראשי תיבות של זחלי למחצה) הוא רכב קרבי משוריין המונע באמצעות שני זחלים מאחור וזוג גלגלים בחזית להיגוי. מערכת המזקו"ם (מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים) בירכתיים משמשת להנעת הרכב ומאפשרת את העבירות המיוחדת שלו.


המטרה בשילוב בין זחלים לגלגלים היא לשלב בין העבירות בשטח של רכב זחלי דוגמת הטנק עם היגוי ושליטה של רכב אופני.


זחל"מים מדגמים שונים שירתו באופן נרחב במלחמת העולם השנייה, במיוחד בצד הגרמני.

הזח"למים במלחמה מילאו שלל תפקידים והיוו פלטפורמה נוחה להתקנים וייעודים רבים ושונים כגון: נגמ"ש, גורר ארטילרי, מרגמה מתנייעת, רכב פינוי רפואי, רכב סיוע הנדסי, רכב לוגיסטי, רכב פיקוד, ואחרים. זחל"מים אף שימשו כבסיס לתותחים נגד טנקים או נשק נ"מ.


לזחל"מים הייתה יכולת עבירות טובה מאוד שהקבילה למעשה ליכולת העבירות של טנקים מאותה תקופה, גליל או גלגלי מתכת מסתובבים שהותקנו בחלקו הקדמי של הזחל"ם, היקנו לזחל"ם גם יכולת מעבר תעלות נגד טנקים. תכונות אלו איפשרו לזחל"מים להיות חלק בלתי נפרד מכוח השריון המסתער.


בישראל השם "זחל"ם" משמש ככינוי לדגם ספציפי של הזחל"ם האמריקאי המשוריין M3 כמו גם הדגמים האחים שלו M5 ,M2 וM9, בעוד שהשם "זחל"ד" משמש ככינוי לדגמי זחל"ם המונעים על ידי מנוע דיזל. שני הכלים שירתו בצה"ל שנים ארוכות.


במהלך מלחמת העצמאות נרכשו מארצות הברית הזחל"מים הראשונים מסוג M3 עבור יחידות החי"ש. פריקת הזחל"מים, שהגיעו ארצה מפורקים במסווה של מכונות חקלאיות, התגלתה על ידי הבריטים לאחר שנפרקו 13 מהם. אלו הוחבאו במקומות שונים בגוש דן, ושימשו בקרבות לאחר סיום המנדט הבריטי. הזחל"מים הפכו לכלי הלחימה העיקריים בשימוש החרמ"ש (חיל רגלים משוריין), בו פותחה תורת לחימה מיוחדת עבורם, אשר באה לידי ביטוי בהצלחה במלחמות ישראל.


על חלקם הותקנו תותחי ה-20 מ"מ וכך הפכו לתותח נגד מטוסים הממונע הראשון של צה"ל. מספר קרבות ועימותים בתש"ח הוכרעו בעיקר הודות להתקני תותחי 20 מ"מ על הזחל"מים, כך למשל אירע בקרב חרבת מחאז ב-4 באוקטובר 1948.


לאחר מלחמת העצמאות שולבו הזחל"מים בצבא ההגנה לישראל, בכל חילות המערך הלוחם, כאשר שימשו בנוסף להגדרתם כנגמ"ש, גם כבסיס למרגמות וכנשואי תותחים מסוגים שונים.


שני שיפורים משמעותיים ביותר הוכנסו בהם לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1973:

א. החלפת מנוע הבנזין למנוע דיזל. זחל"מים מוסבים אלה נקראו "זחל"ד" (זחל"ם דיזל).

ב. החלפת מערכת ההילוכים למערכת מסונכרנת והחלפת מערכת הניהוג המכנית להידראולית. שיפור זה היה משמעותי ביותר כיוון שביטל את המאמץ הפיזי הרב שהיה כרוך עד אז בנהיגה ואפשר לנהג להתרכז בסביבתו.


בצה"ל הוחלפו הזחל"מים בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 בנגמ"שים מדגם M113 (בעלי תצורה זחלית מלאה). אחרון הזחל"דים עזב את מחסני החירום בצה"ל רק בתחילת שנות האלפיים.


בישראל קיימים כיום שישה זחל"דים במצב נסיעה הנמצאים בידיים פרטיות ומשמשים בעיקר לצורכי קולנוע ואספנות. יתר הזחל"דים נגרטו, נמכרו לצבאות זרים או הושבתו ומוצגים באנדרטאות (זחל"ם, ויקיפדיה).

זחל"מים בתרגיל צבאי בפיקוד הצפון, צילום: משה מילנר, 1971. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


נגמ"ש M-113 הוא שמה של משפחת דגמי נגמ"שים בעל יכולת אמפיבית, שפיתחה וייצרה ארצות הברית בשנות ה-60 של המאה ה-20. נגמ"שים אלה הפכו לנפוצים ביותר בעולם.


ה-M-113 היה "מונית הקרב" המודרנית הראשונה, שתוכננה להעביר כוחות חי"ר בשדה הקרב הממוכן. הנגמ"ש דרש צוות של שניים לתפעולו וחומש במקלע כבד M2 בראונינג כנשק ראשי ובמקלע 7.62 מ"מ כנשק משני. שלדת ה-M-113 עשויה מאלומיניום המשמש לבניית מטוסי קרב, מתכת חזקה למדי אך קלה בהרבה מפלדה.


הנגמ"שים הראשונים מדגם זה הגיעו לישראל בשנת 1971 אך רבים מהם במסגרת הרכבת האווירית של אספקה, נשק וציוד שהעבירה ארצות הברית לישראל בזמן מלחמת יום הכיפורים. הנגמ"ש נועד להחליף את הזחל"מים M-3 הפתוחים למחצה שהושמדו בהמוניהם בקלות רבה על ידי הפגזות ארטילריות ונשק נ"ט של האויב.


ה-M-113, שכונה "זלדה", שירת בכל המלחמות והמבצעים של ישראל כולל במלחמת יום הכיפורים, מבצע שלום הגליל, האינתיפאדה הראשונה, האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה ומבצע צוק איתן.


לאור רמת המיגון הנמוכה של הנגמ"ש הותקנה עליו שכבת שריון נוספת מתוצרת תע"ש, במרחק 250 מ"מ משלדת הנגמ"ש (שיטה זו ידועה כ-Spaced Armor). מיגון זה נקרא "ויזתא" והוא הותקן על חלק מהנגמ"שים לפני מבצע שלום הגליל, נגמ"ש ממוגן ב"ויזתא" נקרא "זלדה". ה"ויזתא" אומנם שיפר את שרידות הנגמ"ש אך משקלו גרם לעומס על המנוע והפחית את ניידות הרכב.


באופן כללי הדגם נותר פגיע. חיילי צה"ל נהגו לקרוא לו זיפו בגלל נטייתו להתלקח מפגיעות נשק כבד. בתקופת מלחמת לבנון, החלו החיילים לאלתר מיגון על ידי הוספת שקי חול על גוף הנגמ"ש בתקווה ששק החול יבלום לפחות נשק קל ופגזים קטנים (של עד 23 מ"מ) ואילו ה M-113 זכה לכינוי המזלזל "נגמ"חול" (במהלך מבצע חומת מגן היו שקי חול על מרבית הנגמ"שים שנמסרו ליחידות המילואים שהשתתפו במבצע, בתור מיגון תקני).


באינתיפאדה השנייה נטלו הנגמ"שים חלק ניכר בלחימה אך שמם נודע לשמצה בעקבות "אסון הנגמ"שים" שהתרחש ב-2004 ברצועת עזה. האירוע הביא לביקורת רבה על השימוש בנגמ"שים הפגיעים והמיושנים ברצועת עזה ובעקבותיו הוחלט להוציאם מהרצועה ולהשתמש שם רק בנגמ"שים הממוגנים יותר שברשות צה"ל. כמו כן, הוחלט לפתח סדרה חדשה של נגמ"שים ממוגנים היטב על בסיס תובת טנק המרכבה. ב-2005 הושק נגמ"ש מרכבה לחי"ר. כמו כן, צה"ל הזמין 100 יחידות של מיגון L-Vas האמור להקנות ל M-113 עמידות מסוימת כנגד רקטות נ"ט קלות, כגון RPG-7.


במבצע צוק איתן שהתרחש ברצועת עזה בשנת 2014 נספו שבעה לוחמי צה"ל מחטיבת גולני עקב פגיעת טיל נ"ט בנגמ"ש מדגם M-113. בעקבות האירוע הוחלט להוציא לחלוטין את הנגמ"ש משימוש קרבי, ולהחליפו בנמ"רים, אף שימשיך לשמש את תומכי הלחימה. גם הוחלט להסב טנקי מרכבה סימן 2 לנגמ"ש שיקרא "אופק", שגם הם יחליפו את ה־M-113. בנוסף, הוחלט למגן את כלל הנמ"רים במערכת מעיל רוח[2], אך אינו ברור היקף הכלים שימוגנו בפועל (M-113, ויקיפדיה).

נגמש ה"זלדה" בתרגיל צליחה בנגב. צילום: יעקב סער, 1991. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


כלי טיס מיתולוגיים

סופרמרין ספיטפייר ( Spitfire - חם מזג) היה מטוס קרב חד־מושבי ששימש את חיל האוויר המלכותי של בריטניה במלחמת העולם השנייה. התפרסם בעיקר בגלל חלקו בקרב על בריטניה.


בפברואר 1945 צוידה טייסת מצרית מספר 2 במטוסי ספיטפייר מדגם VC ובכך הייתה לטייסת הקרב המרכזית בחיל האוויר המצרי. לפי הערכות המודיעין הישראלי, מנה חיל האוויר המצרי המלכותי ערב המלחמה 93 מטוסים, מהם 37 מטוסי ספיטפייר.


ב־15 במאי הפיל תותח נ"מ שהוצב ליד שדה דב מטוס ספיטפייר מצרי תוקף, וזה נאלץ לנחות בחוף ימה של הרצליה ונשבה.


הפינוי הבריטי מארץ ישראל תוכנן להתבצע בשלבים: דרום הארץ עד מחצית אפריל 1948, מרכז וגליל עד 15 במאי 1948. בסיס התעופה הבריטי ברמת דוד (RAF Ramat David) היה אמור להמשיך בפעילות עד ל־1 באוגוסט 1948. בבסיס זה היו טייסות מטוסי האוורו אנסון, מטוסי בוסטון והספיטפיירים הבריטים. הספיטפיירים תוכננו לשהות שם ולחפות על הכוחות המתפנים. לבסוף להתפנות בעצמם לקפריסין. המצרים לא ידעו על כוונת חיל האוויר הבריטי להישאר בבסיס רמת דוד עד אוגוסט. ב־22 במאי 1948 תקפו המצרים את רמת דוד, פגעו בכמה מטוסים בריטים ובמספר חיילים בריטים. היה מרדף בריטי אחר התוקפים אולם ללא תוצאות. מרסיסי הפצצות ומארבע הפצצות שלא התפוצצו, התבררה לבריטים זהות התוקפים. כשרביעיית מטוסים מצריים נוספת תקפה את הבסיס הבריטים היו מוכנים, תקפו, יירטו והפילו שני מטוסי ספיטפייר מצריים שהתרסקו בשדות עמק יזרעאל והשניים הנותרים נעלמו בדרך לאל עריש.


עם הקמת מדינת ישראל, הצטייד חיל האוויר הישראלי במטוסי ספיטפייר (לאחר שבתחילה השיג מטוסי "מסרשמיט" מסוג אוויה S-199). הם הספיקו להפיל כמה מטוסי אויב בקרבות אוויר בסוף מלחמת העצמאות ואחריה. מטוס הספיטפייר הראשון שנכנס לשימוש בחיל־האוויר הישראלי זכה לכינוי "ישראל 1". הוא נבנה בארץ מחלפים וחלקי מטוסים שהשאירו אחריהם הבריטים כאשר חלקי החילוף הללו הספיקו לבניית מטוס שלם מלבד שני חלקים חשובים - המנוע ומכסה המנוע. המנוע נמצא לאחר שבקיבוץ רוחמה הופל מטוס ספיטפייר מצרי מאש נ"מ שירה אחד מחברי הקיבוץ במקלע מסוג "בזה". מכסה המנוע נמצא לאחר שאחד מטכנאי המטוס ראה בדרך לביתו שלט פרסומת שעשוי פח, לאחר שבדק את השלט הבין כי הוא מתאים לשמש כמכסה מנוע, עקר אותו ממקומו והרכיב אותו על המטוס.


רוב טייסי חיל האוויר העדיפו את הספיטפיירים והמוסטנגים אותם הכירו משרותם בחילות האוויר המערביים על מטוסי המסרשמיט. המטוסים היו מפוזרים בשלושה שדות שונים ומצבם התחזוקתי היה לא טוב. בניגוד למסרשמיטים שהובאו לארץ מפורקים, טווח הטיסה של הספיטפיירים היה גדול יותר והבדיקה העלתה שניתן יהיה להטיסם לארץ ישירות לאחר התקנת מכלי דלק חיצוניים. ב־25 בספטמבר 1948 המריאו שישה מטוסים ראשונים מצ'כיה במסע מדורג לארץ עם חנית ביניים ביוגוסלביה מהם הגיעו רק שלושה לרמת דוד. מטוס אחד נחת על הגחון ביוגוסלביה ושנים נוספים נאלצו לחזור ולנחות ברודוס.


תקופה קצרה לאחר הכנסת שלושת המטוסים לשירות, הגיעו 47 מטוסים נוספים בדרך הים והאוויר במסגרת "מבצעי ולוטה". עד סוף 1949 הגיעו עוד תשעה "ספיטפיירים", שגם הם נרכשו מצ'כוסלובקיה ולאחר המלחמה הגיעו 30 נוספים מאיטליה.


בתחילת שנות ה־50 שירתו הספיטפיירים בשלוש טייסות, ושימשו לליווי מטוסי הפצצה ולמשימות מודיעין. הם נמכרו ב־1954 לבורמה.


מספר מטוסים, ובהם ה"ספיט השחור", הושארו בארץ ביוזמת עזר ויצמן. שניים מהם מוצבים במוזיאון חיל האוויר בחצרים, מתוכם אחד במצב טיסה. "הספיט השחור" הוא אחד ממטוסי הספיטפייר הספורים שנשארו בעולם במצב טיסה. עזר וויצמן המשיך לטוס על המטוס גם לאחר שחרורו מחיל האוויר. המטוס הוטס בחגיגות חצי יובל לטייסת הקרב הראשונה ביולי 1973. כיום מטוס הספיטפייר מוחזק במצב טיסה במוזיאון חיל האוויר בחצרים וניתן לראותו באוויר בחגים וטקסי סיום קורס הטיס (סופרמרין ספיטפייר, ויקיפדיה).

מפקד חיל אוויר היוצא, עזר ויצמן, ב"ספיטפייר השחור", צילום: משה מילנר, 1966. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


דאגלס A-4 סקייהוק (Skyhawk: נץ השמים), הוא מטוס תקיפה חד מושבי וחד מנועי המשמש בעיקר לסיוע לכוחות קרקע, שיוצר על ידי חברת דאגלס איירקראפט קומפני ובהמשך מקדונל-דאגלס (כיום בואינג).


עד שנת 1961 סירבה ארצות הברית לבקשות ישראל למכור לה נשק. בשנת 1961 שינה ממשלו של הנשיא קנדי מעט את המדיניות, והסכים למכור לישראל נשק הגנתי, כמו טילים נגד מטוסים MIM-23 הוק. בשנת 1965 חל שינוי נוסף, כאשר הנשיא לינדון ג'ונסון הסכים למכור לישראל גם מטוסי קרב. ישראל ביקשה לרכוש מטוסי גראמן A-6 אינטרודר או מטוסי מקדונל דאגלס F-4 פנטום, אך הממשל סירב. לבסוף, לאחר לחצים רבים, הסכימה ארצות הברית למכור לישראל מטוסי סקייהוק, שהיה המטוס הראשון מתוצרת ארצות הברית בשירות חיל האוויר הישראלי.


חיל האוויר הישראלי כינה את המטוס עיט. צוותי קרקע וטייסים יצאו לארצות הברית בתחילת 1967 ללמוד את המטוס, אך הוחזרו לישראל לקראת מלחמת ששת הימים. הטיסות הראשונות התקיימו ביולי 1967, והמטוסים הראשונים הגיעו לארץ ב-29 בדצמבר באותה שנה.


מטוסי הסקייהוק השתתפו במלחמת ההתשה, בכל חזיתות המלחמה, בהפצצת מטרות בירדן, בסוריה ובמצרים. כמה מטוסים אבדו במשימות אלה, בהם מטוסו של מפקד טייסת 102, רס"ן ניסים אשכנזי, שהופל ב-19 באוגוסט 1969 במהלך הפצצת מטרות מצריות בתעלת סואץ.


מאידך, מטוסי הסקייהוק הצליחו לרשום הישגים ייחודיים: ב-12 במאי 1970, במהלך גיחת הפצצה באזור הר דב, הצליח סגן-אלוף (לימים אלוף-משנה) עזרא דותן להפיל שני מטוסי מיג 17 סוריים מעל לבנון, אחד מהם באמצעות רקטות נגד טנקים והשני באש תותחים. ב-6 בפברואר 1970 תקפו 18 מטוסי סקייהוק את הנמל המצרי בע'רדקה, במסגרת מבצע זיקוקית ב, והטביעו מקשת מצרית, כתגובה על מבצע של הקומנדו הימי המצרי בנמל אילת יום לפני כן.


מטוסי הסקייהוק, בצד מטוסי הפנטום, היו מטוסי ההפצצה העיקריים של חיל האוויר במלחמת יום כיפור. מול מערך הטילים הנרחב של מצרים וסוריה ספג מערך הסקייהוק אבדות כבדות, ואיבד 53 מטוסים.

בעקבות האבדות הכבדות סיפקה ארצות הברית לישראל 46 מטוסי סקייהוק, מדגמי E ו-F, כחלק ממבצע ניקל גראס, הרכבת האווירית לישראל במהלך ולאחר המלחמה. ב-1974 נקלטו גם 28 מטוסים דו-מושביים, מדגמי TA-4H ו-TA-4J.


מטוסי הסקייהוק הוצאו משירות עם השנים. חלקם נמכרו למדינות אחרות. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 נותרו מטוסי הסקייהוק בעיקר במשימות אימון והטלת כרוזי תעמולה. המטוסים ביצעו משימות אלה במלחמת לבנון השנייה (2006), במבצע עופרת יצוקה, סוף 2008 ותחילת 2009, ובמבצע עמוד ענן ב-2012.


הסקייהוק יצא משירות במהלך שנת 2015. מטוס האימון שהחליף את מטוס הסקייהוק הוא הM-346 מאסטר, לביא, מתוצרת איטליה (דאגלס A-4 סקייהוק, ויקיפדיה).


מקורות נוספים:

סקייהוק, באתר חיל האוויר הישראלי

אור מהשמיים, באתר חיל האוויר הישראלי

פניגשטיין נועה. 16.2014. ‏נמר קרבות, באתר חיל האוויר הישראלי.

סקייהוק ממריא. צילום: משה מילנר, 1969. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


ווטור ( Vautour, נשר) הוא מטוס קרב־הפצצה מתוצרת חברת סוד אוויאסיון הצרפתית. המטוס הזה היה ייחודי בזמנו בין מטוסי הקרב מכמה היבטים: היותו דו מנועי, בעל תא פצצות נפתח בגחונו, בעל כושר נשיאת מטען משתלם כמשקל גופו הריק.


ישראל ביקשה מצרפת לרכוש מטוסי ווטור כחלק מלקחי מבצע קדש להשגת יכולת תקיפה למטרות לטווח רחוק. אך צרפת סירבה למכור נשק התקפי לישראל מסיבות פוליטיות. לבסוף לאחר בקשות חוזרות נאותה למכור תחת מעטה של סודיות ולאחר שישראל הבטיחה שלא לעשות בהם שימוש במשך שנה. המטוס הראשון נחת בארץ ב 1 באוגוסט 1957.


ב 13 בנובמבר 1964 תקפו מטוסי ווטור מוצבים סוריים ברמת הגולן בתגובה לתקריות אש בגבול. תקיפה זו הייתה מוצלחת ובעקבותיה שב השקט לגבול.


במלחמת ששת הימים ביצעו מטוסי הווטור את משימות ההפצצה המרוחקות ביותר לנוכח טווח הטיסה הארוך שלהם. בשל כושר נשיאת חימוש הגדול היו הפצצותיהם אפקטיביות. הופצץ שדה התעופה בני סואף בעומק מצרים ממערב לנילוס ושדה התעופה אבו סווייר סמוך לתעלה. המבנים תקפו והשמידו מטוסים שחנו בשדות התעופה וגרמו נזק למסלולי ההמראה. בצהרי אותו היום תקפו הווטורים את שדות התעופה קהיר-מערב, ראס-בנאס, ביר תמאדה, דמייר ו-H-3 בעיראק.


באחת הגיחות ל-H3, הצליח סרן בן-ציון זהר, שטס בווטור ואשר זכה בעיטור העוז על פעולתו בהפצצה אחרת ביום הראשון למלחמה, להפיל מטוס הנטר עיראקי בקרב אוויר (ווטור, ויקיפדיה).


דאסו מיראז' 3 (Mirage - "חזיון תעתועים") הוא מטוס קרב צרפתי, סילוני, על-קולי מהדור השני. זהו מטוס הקרב הראשון שיוצר באירופה שהיה מסוגל להגיע למהירות של מאך 2. הוא תוכנן במקור למשימות יירוט, אך דגמיו המוצלחים ביותר שימשו, בנוסף ליירוט, גם לתקיפה ולביון.


המטוס יוצא מצרפת במספרים גדולים והלקוח הבינלאומי הראשון למטוס היה חיל האוויר הישראלי, בו הוא כונה "שחק".


ב-7 באפריל 1962 הגיעו ארצה ראשוני המטוסים ובאותה השנה הוקמו שתי טייסות המיראז' הראשונות: טייסת 101 ("טייסת הקרב הראשונה") בבסיס חצור בפיקודו של ג'ו אלון, וטייסת 117 ("טייסת הסילון הראשונה") בבסיס רמת דוד בפיקודו של שמואל שפר. המטוסים המשיכו להגיע ארצה בהתאם לקצב ייצורם בצרפת, וכך גדלו בהדרגה שתי הטייסות. ב-1964 הוקמה טייסת שלישית, טייסת 119 ("טייסת העטלף"), בבסיס תל נוף בפיקודו של רפי הר-לב.

עם קבלת המטוס החל תהליך של למידה ופיתוח שיטות לחימה חדשות למטוס.


קרב האוויר הראשון התרחש ב-22 באוגוסט 1963, בו שני מטוסי שחק יירטו רביעייה של מטוסי מיג-17. הם פגעו בשניים מהמיגים אבל לא הצליחו להפיל אותם בגלל כשלים במערכות המכ"ם.


ב-13 בנובמבר 1964 ביצעו מטוסי השחק את התקיפה הראשונה שלהם על סוללות ארטילריה סוריות ברמת הגולן ודיווחו על תוצאות טובות.

ההפלה הראשונה של מטוס אויב (מיג 21) על ידי מטוס מיראז' התבצעה ב-14 ביולי 1966 על ידי הטייס יורם אגמון בעת פעולת תגמול נגד סוריה באזור תוואי תעלת הטיית מקורות הירדן.


במלחמת ששת הימים היו לחיל האוויר 65 מטוסי מיראז' במצב שמיש, כשליש מכוחו של החיל. בבוקר 5 ביוני 1967 שוגרו רביעיות של מטוסי מיראז' חמושים בפצצות 500 ק"ג לתקיפת שדות התעופה המצריים. 12 מטוסי מיראז' בלבד נותרו להגנת שמי ישראל.


בסך הכול הפילו המיראז'ים במלחמת ששת הימים 48 מטוסי אויב בקרבות אוויר, בהם מטוסי מיג מדגמים שונים, איליושין Il-14 ומטוסי הוקר הנטר עיראקים.


המיראז'ים נטלו חלק חשוב בהשגת העליונות האווירית באזור התעלה במלחמת ההתשה. המיראז'ים שהגנו על הפאנטומים הפילו שלושה מיגים, ושני מיגים נוספים הופלו בידי פאנטומים. הייתה זו מבוכה לסובייטים שהוצבו במצרים במטרה להגן עליה מפני חיל האוויר הישראלי, אך הביאה באופן אירוני לשמחה בחיל האוויר המצרי שטייסיו טענו שהסיבה להפסדיהם בקרבות היא הנשק הרוסי הנחות ביחס לנשק המערבי ולא יכולתם האישית.


מטוסי המיראז' השתתפו בחלק נכבד מ-117 קרבות האוויר שהתרחשו במלחמת יום הכיפורים, ואחת ההפלות המפורסמות היא של טיל אוויר-קרקע "קלט" ששוגר ממפציץ טופולב Tu-16 מצרי לעבר תל אביב ביומה הראשון של המלחמה.


במלחמת שלום הגליל כבר החלו מטוסי המיראז' לצאת משירות פעיל, ושימשו רק כעתודה להגנה על שמי ישראל. סך הכול רשמו טייסי חיל האוויר לזכותם 282.5 הפלות במטוסי שחק.


19 מטוסי שחק חד מושביים ושלושה מטוסים דו-מושביים נמכרו בשנת 1982 לארגנטינה כחלק מהשלמת אבדותיה במלחמת פוקלנד.


במוזיאון חיל האוויר בחצרים מוצג מטוס מספר 111 שנצבע כמספר 159 בעל 13 ההפלות (שאחת מהן הייתה הפלה של טיל אוויר-קרקע מדגם "קלט"), ומטוס מספר 158 שהוחזר מארגנטינה ולו 12 הפלות (אף-על-פי שסומנו עליו במקור 13 סימני הפלה) (מיראז' 3, ויקיפדיה).

טיסת אמון של מטוסי מיראז'. צילום:משה מילנר, 1967. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


פנטום F-4 הוא מטוס קרב סילוני דו־מושבי, על־קולי, מהדור השלישי, בעל יכולת פעולה בטווח ארוך ובכל מזג אוויר, שפותח עבור הצי האמריקני על ידי מקדונל איירקראפט קורפוריישן. הפנטום טס בשירות ארצות הברית מ-1960 עד 1996. המטוס שירת בחיילות אוויר של 11 מדינות נוספות. בחיל האוויר הישראלי שירת הפנטום מ-1969 עד 2004 וכונה בו "קורנס" שפירושו פטיש כבד או מקבת.


ב-5 בספטמבר 1969 הגיעה לישראל רביעיית הפנטומים הראשונה. היו אלה מטוסים מדגם F-4E שהיוו פריצת דרך בחיל האוויר הישראלי: הוא היה מהיר יותר מהמיראז' 3, נשא כמעט פי 6 יותר חימוש, צויד במערכות מכ"ם מתקדמות ביותר, היו לו מגוון טילי אוויר–אוויר נרחב וטווח הטיסה שלו היה כמעט כפול מזה של המיראז'. השם שניתן למטוס בחיל האוויר הישראלי הוא "קורנס" והטייסת הראשונה שהוקמה הייתה טייסת 201, בפיקודו של שמואל חץ.

כחודש לאחר מכן יצאו מטוסי הפנטום הישראליים לתקיפה הראשונה שלהם - סוללת SA-2 ליד פורט סעיד, כאשר אחד הטייסים היה חץ. במלחמת ההתשה נשלחה שמיניית פנטומים למשימת התקיפה הארוכה ביותר שידע עד אז חיל-האוויר הישראלי, לראס-בנאס במצרים, סמוך לגבול סודאן.


ביולי 1970, באחד מניסיונות התקיפה של סוללות הנ"מ שנעשה תוך שימוש בפודי לוחמה אלקטרונית ובמבנה תקיפה מיוחד, הופל מטוסם של מפקד הטייסת, שמואל חץ שנהרג, ומנחם עיני שנפל בשבי.

בשנת 1972, כאשר נחטף מטוס בואינג 707 של חברת סבנה ללוד, הוזנקו מטוסי פנטום ללוות את המטוס החטוף לנחיתה בישראל, המטוס שוחרר על ידי כוחות צה"ל בפעולה נועזת.


במלחמת יום הכיפורים לקחו מטוסי הפנטום מקום חשוב בהתקפות. משימותיהם העיקריות היו משימות אוויר–קרקע, כגון הפצצות שדות תעופה, סוללות טילים, כוחות מצריים וגשרים מעל תעלת סואץ, אך היו גם תקיפות אוויר–אוויר והפלות מטוסים.


בתחילת מבצע שלום הגליל, הופעלו טייסות הקורנס לתקיפת סוללות הנ"מ הסוריות בלבנון (מבצע ערצב-19), ונחלו הצלחה מלאה במשימת ציד טילים. המטוסים שהוכחה הצלחתם בהשמדת סוללה זכו באות תקיפה ייחודי.

במהלך מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים ומבצע שלום הגליל השתתף הפנטום, ונרשמו לזכותו כ-116 הפלות. ההפלה האחרונה בפנטום הושגה במבצע שלום הגליל, ב-9 ביוני 1982.


ביולי 1987 החלו טיסות ניסוי של אב טיפוס ראשון של "קורנס 2000" - שדרוג להארכת חיי הפנטום, שעיקרו החלפת מערכות האוויוניקה, החימוש והמכ"ם.


ב-9 באפריל 1989 נמסר קורנס 2000 סדרתי ראשון (מס' 668) על ידי התעשייה האווירית לחיל האוויר, ונקלט בטייסת 201. בזכות השיפורים שהוכנסו בו עבר הפנטום בשירות חיל האוויר הישראלי את רוב מקביליו ברחבי העולם, בשנות תפעול ובביצועים.


בשנת 2004 הוצאו מטוסי הפנטום האחרונים משירות בחיל האוויר, ואוחסנו בבסיס עובדה בדרום. בשנת 2008 הובא אחד ממטוסי הפנטום לבאר שבע והוצב בכיכר אילן רמון ליד בית הספר הטכני של חיל האוויר.

בסך הכול נקנו על ידי חיל האוויר במהלך השנים כ-216 מטוסי פנטום (204 מטוסי קרב ו-12 מטוסי צילום), שהוצבו בחמש טייסות: 69, 105, 107, 119, 201 (מקדונל דאגלס F-4 פנטום, ויקיפדיה).


מקורות נוספים:

חשביה אריה. 18.10.1968. "ילד הפלא" של השמים, דבר.

ספקטור יפתח. 2008. ‏נפילת הפנטום, מערכות 422.

נקדימון ישגב. 1989. ‏20 שנה לפנטום, בטאון חיל האוויר 171, ספטמבר, עמ' 20 - 41, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר.

עציון אודי. 1994. ‏ביצועיסט, שומרי מסורת, בטאון חיל האוויר 199, אלול תשנ"ד - אוגוסט, עמ' 67 - 76, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר

מטוס פנטום על הקרקע. צילום:משה מילנר, 1979. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


במהלך מלחמת יום הכיפורים, מטוסי הפנטום והמיראז' הישראלים השיגו עליונות אווירית על פני המטוסים של חילות האוויר של ארצות ערב. עם זאת, הוצבו לפני המלחמה במצרים ובסוריה טילי נ"מ מתקדמים. ההתמודדות עם אלו הייתה קשה, ובעקבותיהם נפלו במהלך המלחמה שבעה עשר מטוסים, והעליונות האווירית של חיל האוויר לא הייתה מוחלטת.


בסוף שנת 1971, התעוררה בעיה נוספת: מטוסי ריגול סובייטים מדגם מיג-25 החלו לחוג מעל שמי הארץ בטיסות סיור. חיל האוויר כשל בניסיון ליירט את המטוסים.


הנתונים שאסף צוות המחקר לפני המלחמה, הצביעו על כך שפיתוח מטוס קרב ישראלי ייקח זמן רב מדי.

בחיל הוחלט שלא להמתין לייצורם של המטוסים שיועדו לישראל, אלא להסכים לקבל ארבעה מתוך עשרת מטוסי הקדם-ייצור, שנועדו לניסויים בארצות הברית.


שלושת מטוסי ה-F-15A הראשונים נחתו בבסיס חיל האוויר תל נוף ביום שישי 10 בדצמבר 1976, ובכך הפכה ישראל למדינה הראשונה בעולם, מחוץ לארצות הברית, שברשותה מטוסי F-15 (המטוס קיבל את השם העברי "בז").

המטוסים הגיעו בטיסה ישירה ממפעלי מקדונל דאגלס אשר בסנט לואיס, שבמהלכה תודלקו מספר פעמים באוויר. מטוס רביעי שתוכנן להגיע אף הוא באותו מטס נאלץ לנחות באיטליה עקב תקלה טכנית. המטוסים החדשים התקבלו בטקס חגיגי במעמד ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין ושרים נוספים, הרמטכ"ל, רא"ל מוטה גור, מפקד חיל האוויר, בני פלד, מפקד הבסיס, תא"ל רן פקר ומפקד טייסת 133, סא"ל איתן בן-אליהו. בגלל איחור בנחיתת המטוסים, שנבע בעיקר מרוח חזיתית חזקה שנשבה משך כל הטיסה ומבעיות תדלוק אווירי, התאחר טקס קבלתם והסתיים בסמוך לכניסת השבת, ועקב כך חלק משרי הממשלה לא הספיקו לחזור לביתם לפני כניסת השבת. חילול השבת של השרים הביא להצבעה על הצעת אי אמון בממשלה שיזמה החזית הדתית התורתית, וגרם להתמוטטות הקואליציה של ממשלת יצחק רבין הראשונה ולבחירות מוקדמות.


השימוש המבצעי הראשון של מטוס ה F-15- בשירות חיל האוויר הישראלי היה במבצע ליטני במרץ 1978. במהלך המבצע פיטרלו המטוסים בשמי ישראל וחיפו על כוחות צה"ל בפעולתם בדרום לבנון.


ב-27 ביולי 1979, בדיוק 7 שנים לאחר טיסת הבכורה של המטוס בחברת מקדונל דגלאס, השיג ה-F-15 בשירות חיל האוויר הישראלי הפלת בכורה עולמית, בקרב אוויר בו הופלו ארבעה מטוסי מיג-21 סורים, ובהמשך השיג גם הפלת בכורה של מיג-25 ב-13 בפברואר 1981.


עשרה מטוסי F-15A השתתפו במבצע אופרה שבו הותקף הכור האטומי בעיראק ב-7 ביוני 1981. שישה מטוסי F-15A ליוו את שמונת מטוסי ה-F-16A ("נץ") התוקפים, לצורך יירוט פוטנציאלי של מטוסי אויב, וארבעה מטוסי F-15A נוספים טסו מעל בקעת הירדן ושימשו כממסר וכעתודה, וכן ניטרו את התנועה האווירית בירדן ובסוריה לשם נטרול איום מצדם, אם יתעורר כזה, על המטוסים השבים מהתקיפה.


במלחמת לבנון הראשונה הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי 80 מטוסים סוריים מבלי שאיבדו אף מטוס בקרבות אוויר. מתוכם הפילו מטוסי F-15 כ-30 מטוסי מיג-21 ומיג-23 סוריים.


על אף שייעודו המקורי היה לשמש כמטוס יירוט ועליונות אווירית, חיל האוויר הישראלי הוכיח שה-F-15 הוא גם מטוס מצוין למשימות תקיפה והפצצה. ב-1 באוקטובר 1985 תקפו שמונה מטוסי F-15 את מפקדת אש"ף בתוניס, מרחק של כ-1,600 מיל מישראל, במבצע רגל עץ. הייתה זו התקיפה המרוחקת ביותר שביצע חיל האוויר מעולם.


לאחר מלחמת המפרץ, שבה הותקפה ישראל בטילי סקאד עיראקיים, ועל רקע שאיפותיה של איראן להשגת נשק גרעיני, החליטה ממשלת ישראל שהיא צריכה מטוסי תקיפה ארוכי טווח.


בשנת 1995 החל חיל האוויר הישראלי בתוכנית "בז 2000" ("בז משופר" או בזמ"ש) שנועדה להשביח את צי מטוסי ה"בז". במסגרת התוכנית, שבוצעה על ידי יחידת האחזקה האווירית (יא"א) בשיתוף עם התעשיות הביטחוניות, שודרגה אוויוניקת המטוסים. השדרוג כלל בין היתר שדרוג של תא הטייס ותצוגות המכ"ם, החלפת מחשב בקרת אש, התקנת מערכת הניווט הלוויינית GPS ועוד. טקס הגלילה של הבזמ"ש הראשון נערך ב-30 בנובמבר 1998 ושל האחרון ב-28 בנובמבר 2005.


ב-1999 הכריזה ישראל על כוונתה לרכוש מטוסי קרב נוספים, וה-F-15I היה אחד המועמדים. אולם לבסוף החליטה ישראל ב-18 ביולי 1999, משיקולי עלות-תועלת, לרכוש 102 מטוסי F-16I שהיו זולים יותר (מקדונל דאגלס F-15 איגל, ויקיפדיה).

מקורות:


מטוס F15 בטקס סיום קורס טיס בבסיס חיל האוויר בחצרים. צילום: משה מילנר, 2011. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


מסוק יסעור 2025 הוא חלק ממשפחת מסוקי תובלה כבדים מתוצרת חברת סיקורסקי האמריקאית.המסוק הראשון מדגם זה הגיע לישראל ב-26 באוקטובר 1969, ובעקבותיו הגיעו עד שלהי שנות השבעים בכמה סבבים עוד כמה עשרות מסוקים.


ב-26 בדצמבר 1969, יצאו המסוקים לפעילות המבצעית הראשונה, מבצע תרנגול 53. במהלך המבצע הוטסו חיילי גדוד 50 של הצנחנים (נח״ל מוצנח) לעומק מצרים והשתלטו על מתקן מכ"ם. מסוקי היסעור נשאו את קרונות המכ"ם לשטח ישראל, אף על פי שהיו במשקל העולה על מגבלות המטען המרבי של היסעור.


במהלך מלחמת יום הכיפורים במסגרת מבצע קינוח לכיבוש החרמון ב-22 באוקטובר 1973, הונחתו באמצעות 15 יסעורים מטייסת 118 (כמעט כל הטייסת) 2 גדודי צנחני מילואים מחטיבה 317, שכללו 625 לוחמים. הכוח הונחת בקרבת המוצב הסורי שעל החרמון וכבש אותו ללא קרב.


אין ישראלי שלא מכיר את מסוק היסעור, אפילו בלי לראות אותו: יש לו טרטור עמוק ונמוך שקשה לטעות בו. בשמו נקשרו מבצעי הקומנדו הכי נועזים של צה"ל, חילוצי פצועים בכל הארץ במלחמות ובטיולים שנתיים כאחד - אך גם לא פחות מ-14 תאונות איומות.


האסון הכבד ביותר התרחש ב-4 בפברואר 1997 כאשר שני מסוקי יסעור התנגשו זה בזה בשמי צפון ישראל, בעת שהובילו לוחמים לדרום לבנון. כל 73 חיילי צה"ל שהיו במסוקים נהרגו. הסיבה לתאונה הייתה, ככל כנראה, חוסר הקפדה על כללי הבטיחות בטיסה, שהיו חלקיים ובעייתיים ממילא. בעקבות התאונה ומסקנות ועדת עברי שחקרה אותה, נערכו רפורמות עמוקות במערך המסוקים של חיל האוויר שכללו חידוד והשלמת הוראות הבטיחות בטיסה והקמת להק אוויר למסוקים שבראשו עומד קצין בדרגת תא"ל (רלמ"ס).


אף שהמסוק משמש להובלת חיילים, הוסבה בסוף 2001 מערכת ישראלית ראשונה מסוגה בעולם של טיל נ"ט מונחה לייזר ו-GPS "נמרוד", לצורך הגנה על המסוק מאיומים קרקעיים ואוויריים. המסוק יכול לשאת שמונה טילים כאלו, שהטווח שלהם הוא 20 ק"מ, במקום מכלי הדלק הנתיקים. לא ידוע על הכנסת המערכת לשימוש במסוקים מעבר לבדיקת ההיתכנות.


מסוקי היסעור של חיל האוויר הישראלי, שעברו השבחה טכנולוגית, מכונים "יסעור 2000". עקב אי מציאת תחליף הולם למסוקי היסעור, בוצעה בחיל האוויר תוכנית השבחת מערך היסעור כך שיוכלו להמשיך לשרת עד שנת 2025. התוכנית נקראה "יסעור 2025" (סיקורסקי CH-53 סי סטליון, ויקיפדיה).


מקורות נוספים:

סיקורסקי CH-53 (יסעור), באתר חיל האוויר הישראלי

מרום דרור. 1989. ‏יומן נוכחות - 20 שנה ליסעור, בטאון חיל האוויר 172, דצמבר, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר

צנחנים עולים למסוק יסעור במסגרת תרגיל צבאי. צילום: משה מילנר, 1980. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


כלי שיט מיתולוגיים

הנחתות. מאז הקמת חיל הים הישראלי היו ברשותו סוגים שונים של נחתות. תחילה, עם הקמת החיל, הוכשרו כמה נחתות ששימשו קודם לכן כספינות מעפילים (אחת מהן, "אף-על-פי-כן" משמשת כיום כבסיס למוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה). עם תום מלחמת העצמאות, הגיעו שש נחתות טנקים מאיטליה ושש נחתות מכוניות מארצות הברית.


בשנות ה-60 ביזמתו של ישראל ליברטובסקי נבנו במספנות ישראל שש נחתות טנקים בשתי סדרות.

נחתות הסדרה הראשונה הופעלו בתחילה מבסיס חיפה (פלגה 922), ולאחר מלחמת ששת הימים הועברו דרך היבשה לאילת, ומשם בהפלגה לבסיסי חיל הים במפרץ סואץ הכלים הוארכו בשישה מטר וידועים כסדרת נחתות 36 מ'.


נחתות ששים המטרים הופעלו מבסיס חיפה ומבסיס אשדוד (פלגה 921), וגם הן, לימים, הועברו בהפלגה, סביב לאפריקה, לבסיס חיל הים בשארם א-שייח'.


במהלך מלחמת ההתשה נרכשו עבור זירת ים סוף כלי שיט שאפשרו נחיתת כח בהיקף רב. שלוש אוניות נחיתה תוצרת אמריקאית LANDING SHIP TANKS מתקופת מלחמת העולם השנייה, שכינוין בחיל הים דגם שיקמה. מעבורת מכוניות תוצרת דרום אפריקה שהוסבה להנחתת טנקים ורכב קרבי משוריין – אח"י בת שבע (פ-57).


לאחר מלחמת יום הכיפורים הוחלפו הנחתות 60 מטר לזירת ים סוף עם נחתות 36 מטר שהועברו בדרך היבשה לים התיכון. ונרכשה אונית גלנוע אח"י בת גלים שאפשרה העברת רכב קרבי משוריין למעגנים.


במלחמת לבנון הראשונה בוצעה נחיתה רבת היקף בחוף האוואלי בלבנון, על ידי כוח של שתי נחתות ששים מטרים. במהלך כמה יממות הונחתו מאות כלי רכב משוריינים ואלפי חיילים. בנוסף להעברת כוחות צה"ל ביצעו הנחתות השיטי אספקה לפלנגות הנוצריות.


באוגוסט 1993 הוצאו כל הנחתות משירות. הערכת המצב בפיקוד חיל הים הייתה כי לאור התפתחות כלי הנשק המדויקים, האיום על כלי נחיתה גבר ולא ניתן לאבטח אותן (נחתות, ויקיפדיה).

הנחתת כוחות בשפך האוולי במבצע שלום הגליל. ללא שם צלם, 1982. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


צוללות. בשנת 1965 רכשה ישראל 3 צוללות T, מהצי הבריטי - אח"י לויתן, אח"י דקר ואח"י דולפין. אלה היו צוללות מיושנות מתקופת מלחמת העולם השנייה שעברו תהליך של שדרוג ושיפוץ.


ב-25 בינואר 1968, בעת שהייתה בדרכה לישראל אבד הקשר עמה והיא נעלמה. כעבור 31 שנים, במאי 1999, נמצאו שרידיה בעומק של 3 ק"מ בין כרתים לקפריסין. אח"י דולפין הגיעה לארץ מספר ימים לאחר היעלמה של אח"י דקר.


שתי הצוללות לא השתתפו במלחמת יום הכיפורים, כיוון שהיו באותה עת בשיפוצים. הצוללות מסדרת T סיימו את שירותן בשנת 1974, ורק כעבור כשנתיים חודשה פעילות הצוללות, עם כניסתן לשירות של הצוללות מסדרת גל.


הצוללות מסדרת דולפין AIP, אח"י דולפין, אח"י לויתן ואח"י תקומה, פותחו בישראל אך בנייתם נעשה בגרמניה במימון גרמני וישראלי. על פי הערכות הצוללות מותאמות לשיגור טילי שיוט שפותחו בישראל, אותם ניתן גם לחמש בראשי קרב גרעיניים לטווח של 1,500 ק"מ, ובכך מעניקות לישראל יכולת "מכה שנייה" גרעינית, למקרה שתותקף בנשק להשמדה המונית (שייטת הצוללות, ויקיפדיה).

הצוללת לוויתן בנמל חיפה. צילום: אלי קמינר, 1967. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


דבּוּר היא ספינת סיור קלה בשירות חיל הים הישראלי, ששימשה בפלגות הבט"ש לפעילות ביטחון שוטף (בט"ש), לסיכול פעולות טרור ימיות ולשמירה על חופי ישראל.


שתי ספינות ה"דבור" הראשונות הגיעו בנובמבר 1970. לאחר הזמנה זו התבצעה בניית הספינות במפעל רמתא של התעשייה האווירית בבאר שבע. ברמת"א נוספו לספינות שיפורים ותוספות נוספות.


מאז שנות השבעים עסקו הדבורים בהגנה שוטפת על חופי מדינת ישראל. הדבורים השתתפו גם במלחמת יום הכיפורים וסיכלו עשרות התקפות מצד חיל הים המצרי בים סוף, לרבות התקפות קומנדו. הדבורים אף הטביעו כלי שיט מצרים.


אחרי המלחמה התמקדו הכלים בפטרולים לאורך חופי ישראל, מאחר שבאותה תקופה נעשו מספר רב של ניסיונות חדירה של ארגוני טרור ומחבלים פלסטיניים דרך הים (רובן מכיוון לבנון). אחת החדירות של המחבלים מלבנון הסתיימה בפיגוע כביש החוף ב-1978 שהיה אחד הגורמים למבצע ליטני וכן לשיפור כלי הבט"ש של חיל הים.


במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 הוחלט לשפר את כושר העמידות של הדבור והוכנסו בה מספר שינויים ושיפורים אשר הגבירו את מהירותה וכושר התמרון שלה.


בשנת 1989 הוחלט בחיל הים להצטייד בדבורה - ספינת בט"ש המבוססת על הדבור אך גדולה יותר ומהירה יותר. הדבורה התבססה על התכנון והמבנה של הדבור, תוך שילוב טכנולוגיות מתקדמות יותר (שו"ב, מנוע, מערכת הנעה, אמצעי לחימה, אלקטרוניקה). הדבורים והדבורות משרתים עד היום בהצלחה בחיל הים הישראלי. בחיל הים משרתות שתי ספינות מדגם "דבורת שערים" - זהו דגם האבטיפוס של הדבורה שדומה מאוד לדבור (דבור, ויקיפדיה).

ספינת דבור. צילום: משה מילנר, 2008. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


מַשְׁחֶתֶת (Destroyer) היא אוניית מלחמה בינונית בגודלה, מהירה, בעלת כושר תמרון גבוה וטווח גדול, שמשימתה ליווי אוניות גדולות יותר בצי מלחמתי, בשיירה או בכוח משימה ימי, והגנה עליהן מפני מתקפות מצד אוניות מלחמה קטנות יותר.


ב-1955 רכש חיל הים שתי משחתות מסדרה Z, מתוצרת בריטניה. המשחתות היו משחתות בריטיות ששירתו בצי המלכותי הבריטי עוד במהלך מלחמת העולם השנייה. בחיל הים הישראלי נקראו המשחתות אח"י יפו ואח"י אילת, והן הגיעו לישראל ב-1956. במבצע קדש השתתפו המשחתות במבצע לכידת המשחתת המצרית איבראהים אל-אוול. המשחתת המצרית נקלטה בחיל הים ונקראה אח"י חיפה.


אף על פי ששתי המשחתות הבריטיות עברו שיפוץ בבריטניה טרם הגעתן לארץ, היה ברור באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 שהן אינן כלי השיט המתאימים לחיל הים. שלוש המשחתות היו מיושנות, חסרו אמצעי גילוי ובקרה וחימושן לא היה מספק. הופעתם של טילי ים-ים בזירה העצימה עוד קביעה זו. חיל הים הישראלי נערך לבניית וקליטת ספינות טילים, שהיו קטנות יותר, זריזות, מצוידות באמצעי בקרה ולוחמה אלקטרונית וחמושות בטילי ים ים מתקדמים.


לקראת סוף שנות ה-60 החל חיל הים להוציא משירות את המשחתות. זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, ב-21 באוקטובר 1967, עוד לפני שהחל תהליך קליטת ספינות הטילים והוצאת המשחתות משירות, הוטבעה אח"י אילת על ידי טילי ים-ים מדגם סטיקס שנורו מספינת טילים מסוג קומאר של הצי המצרי.


אח"י חיפה הוצאה משירות ב-1968, וב-7 באפריל 1969 הוטבעה כמטרת אימון בניסוי ירי טילי גבריאל, שנורו מספינת סער 2 שירשה את שמה, אח"י חיפה. אח"י יפו הוטבעה גם היא כמטרת אימונים, מטילים שנורו מספינות הטילים אח"י חרב ואח"י געש, באימון שנערך ב-1972 (משחתת, ויקיפדיה, (אבראהים אל-אוול, ויקיפדיה).

המשחתות "יפו" ו"אילת" עוגנות בנמל חיפה. צילום: משה פרידן, 1956. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


ספינות טילים. בסוף שנת 1967 החלו להגיע לחיל הים הישראלי ספינות הטילים הראשונות שלו, ומאז מהוות ספינות הטילים את עמוד השדרה של החיל, כשכל דגם חדש שלהן גדול מקודמו. חמש מתוך 12 הספינות הראשונות ידועות בשם "ספינות שרבורג". אלה יוצרו עבור חיל הים במספנה בשרבורג, אך עקב אמברגו שהטיל נשיא צרפת, שרל דה גול, על מכירת נשק לישראל, נמנעה אספקתן, אף שצוותים ישראליים נמצאו עליהן. ב-25 בדצמבר 1969, בעת שתושבי העיר היו בעיצומו של חג המולד נמלטו הספינות במבצע מתוחכם, וכעבור ימים אחדים הגיעו לישראל. במלחמת יום הכיפורים הוכיחו ספינות הטילים את ערכן כאשר טיבעו את ספינות הציים הערביים והשיגו ניצחונות גם על כוחות עדיפים מהן בכמות ובגודל החימוש. היום למעלה מ-90% ממערכות הלחימה בספינות הטילים המתדמות של החיל (סער 6) הן פרי פיתוח של החברות הביטחוניות הישראליות. ספינות טילים, וקיפדיה, ספינות שרבורג, ויקיפדיה; סער 1, ויקיפדיה).

ספינת הטילים "עלייה". צילום: משה מילנר, 1980. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


טילים ישראלים מיתולוגיים

גבריאל הוא טיל נגד ספינות מתוצרת התעשייה האווירית. הגרסאות הראשונות של הטיל פותחו בשנות השישים על בסיס טיל קרקע-קרקע בשם לוז. במלחמת יום הכיפורים נעשה בגבריאל שימוש קרבי לראשונה ובהצלחה רבה בקרב לטקיה, בקרב טרטוס ובקרב דמיאט. כ-50 טילי גבריאל נורו במלחמה זו, קרוב למחציתם פגעו במטרה (גבריאל (טיל), ויקיפדיה).


טיל יריחו הוא שם כולל לסדרת טילים בליסטיים שפיתחה ישראל החל משנות ה-60 של המאה ה-20. לפי פרסומים זרים הדגם הנוכחי הוא יריחו 3, טיל בליסטי בין-יבשתי עם טווח של אלפי קילומטרים ויכולת לשאת ראש קרב גרעיני. לפי ההערכות, מטרתם העיקרית של הטילים היא הרתעה אסטרטגית.


מערכת החץ היא מערכת נשק ליירוט טילים בליסטיים אשר פותחה על ידי מפעל מל"מ של התעשייה האווירית לישראל בישראל בסיוע מימון אמריקני ובשיתוף עם חברת בואינג האמריקנית. המערכת מפעילה שני סוגי מיירטים, חץ 2 וחץ 3, ומורכבת ממערכת שו"ב וניהול ירי, "אתרוג זהב", מרכז בקרת משגרים, "אגוז חום" ומכ"מים ייחודיים – "אורן ירוק" ו"אורן אדיר". המערכת נעשתה מבצעית בחיל האוויר הישראלי מחודש אוקטובר 2000, ומופעלת בצה"ל על ידי יחידת "חרב מגן" הכפופה למערך ההגנה האווירית, המספק לישראל את מערך ההגנה הרב-שכבתית מפני ירי תלול מסלול.


לפי דב רביב, ממפתחי טיל החץ, טיל חץ בודד יכול לירט טיל בליסטי בודד ב-90% הצלחה כדי לשפר את סיכויי היירוט משוגרים שני טילי חץ כנגד טיל בליסטי יחיד, ואם שניהם אינם מצליחים ביירוט, משוגר טיל שלישי. בניסויים האחרונים של המערכת שולבה גם מערכת הפטריוט כשכבת הגנה נמוכה יותר, בתור גיבוי.

הטיל התקבע בזיכרון הקולקטיבי בשל חילוקי הדעות ששררו במערכת הבטחון הישראלית ומחוצה לה אודות נחיצות מערכת החץ. הויכוח למעשה הוכרע לאחר פרוץ מלחמת המפרץ ב-1991 שהראתה עד כמה מוחשי איום הטילים על ישראל (חץ (מערכת נגד טילים), ויקיפדיה).

ראש הממשלה אריק שרון ושר הבטחון שאול מופז בבסיס טילי החץ ליד עין שמר. צילום: אבי אוחיון, 2003. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


כיפת ברזל היא מערכת הגנה אווירית אקטיבית ניידת ליירוט רקטות קצרות-טווח, פצצות מרגמה וכלי טיס בלתי מאוישים שפותחה ומיוצרת בישראל, בעזרת סיוע כלכלי של ארצות הברית. המערכת פותחה ומיוצרת על ידי חברת "רפאל - מערכות לחימה מתקדמות". חברת "אלתא" מייצרת את המכ"ם, וחברת "mPrest" פיתחה את מערכת השליטה והבקרה.


המערכת הפכה למבצעית בסוף מרץ 2011, במסגרת גדוד 947 של מערך ההגנה האווירית, והיא אחת מארבע מערכות מבצעיות המהוות את מערכת ההגנה הרב-שכבתית של ישראל. המערכת מהווה מרכיב חשוב בהתמודדות של ישראל מול התקפות רקטות פלסטיניות על ישראל מרצועת עזה, כחלק מהלחימה ברצועת עזה לאחר מבצע עופרת יצוקה, ובפרט במבצעי צה"ל: עמוד ענן, צוק איתן שומר החומות עלות השחר ומגן וחץ. משנת 2014 יש בישראל 10 סוללות מבצעיות.


עד סוף 2020 נמכרו כ-100 יחידות של המכ"ם של כיפת ברזל ברחבי העולם.


מערכת "כיפת ברזל" זכתה להצלחה מבצעית, ונהפכה לשם נרדף להישגים טכנולוגיים ייחודיים של ישראל. מפתחי המערכת זכו בפרס ביטחון ישראל. בשל הצלחתה הרבה, ויעילותה הגבוהה, נעשה בציבור ובפוליטיקה שימוש בביטוי "כיפת ברזל" שימוש מושאל לתייג טכנולוגיה או פטנט כפתרון קסם לאיום מסוים, למשל המעבדה הטכנולוגית לגילוי ואיתור מנהרות כונתה "כיפת ברזל נגד מנהרות הטרור".


מקורות:

סוללת כיפת ברזל באשקלון. צילום: אבי אוחיון, 2011. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


צבע אדום היא מערכת התרעה של פיקוד העורף, המזהירה, באמצעות מערכת כריזה, מפני ירי של רקטות קצרות טווח ופצצות מרגמה אל עבר יישובי עוטף עזה.


כאשר המערכת מזהה שיגור רקטה אל עבר אזור מאוכלס, מושמעת בו מספר פעמים הקריאה "צבע אדום" בקול נשי, המתריעה מפני פגיעה צפויה תוך 15 שניות ומיידעת שיש לתפוס מחסה במהירות. התרעת צבע אדום צפויה להישמע אף באזורים מאוכלסים נוספים, העלולים להיפגע משברי יירוט הרקטה.

הכריזה מתבצעת באמצעות צופרי האזעקה של פיקוד העורף הפרושים בעיקר על גגות של מבני ציבור. במקרה של מטחים מושמעת מעין צריבה אלקטרונית המסמלת שהמטח עוד לא חלף ושיש להמתין במקלטים עד לקבלת הנחיות סותרות.


מערכת ההתרעה מהווה תחליף מקומי למערכת האזעקות הארצית, משמע, באזורים קרובים יותר לרצועת עזה תשמע קריאת צבע אדום, כמו בעיר שדרות ובישוביי עוטף עזה ובאיזורים מרוחקים יותר, כמו הערים אשקלון או קריית גת תשמע אזעקה עולה ויורדת בשל הזמן הארוך יותר שניתן להגיע בו למרחב מוגן. בפועל היא מושמעת בדרך כלל מאותם צופרים של פיקוד העורף המיועדים להשמיע צפירת אזעקה עולה ויורדת אם הם מותקנים בשאר חלקי הארץ.

המערכת הופעלה לראשונה בשנת 2004 בשדרות וביישובי עוטף עזה, ובאשקלון היא הופעלה לראשונה ב-27 בפברואר 2008, לאחר שטילי קסאם וגראד פגעו פגיעות ישירות בבתי מגורים.


עד חודש יוני 2006 נקראה המערכת "שחר אדום", אך שמה שונה ל"צבע אדום" ב-9 ביולי 2006 עקב תלונות רבות של תושבים ששמם או שם ילדיהם הוא שחר.


בעקבות התרחבות מעגל הירי מרצועת עזה לטווחים הרחוקים יותר מעוטף עזה, המונח "צבע אדום" מתאר כיום גם אזעקה עולה ויורדת המתריעה על צורך בהתגוננות בפני ירי רקטות ברדיוס קרוב או רחוק יותר מרצועת עזה ואף בגזרות אחרות כגון טבריה או חיפה בירי רקטות מאזור לבנון.


כיום מערכת ההתרעה עובדת בשיתוף פעולה עם מערכת כיפת ברזל. ניתן לקבל התרעה גם באמצעות אפליקציית מובייל (צבע אדום, ויקיפדיה).


מקורות:

גבע שובל. 14.11.2012. צבע אדום, הספר, בארכיון האינטרנט, במקור באתר mynet.

לקס עפרה. ‏להתפייס עם הצבע האדום, באתר בשבע - ערוץ 7.

אזעקת צבע אדום בתל אביב בזמן מבצע "צוק איתן". צילום: משה מילנר, 2014. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית





Comments

bottom of page