top of page

מורשת הבטחון: החייל היהודי במלחמת העולם

ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2022


מורשת החיילים היהודים בצבא הבריטי

רקע

במהלך מלחמת העולם השנייה התנדבו רבים מבני היישוב העברי בארץ ישראל לצבא הבריטי כדי לסייע במלחמה נגד גרמניה הנאצית. היישוב ראה עצמו בנסיבות אלה כבן ברית אקטיבי של הממלכה המאוחדת (בריטניה), ובמהלך המלחמה התנדבו 38,000 יהודים, מספר רב ביותר ביחס לאוכלוסיית היישוב הכוללת באותה עת, שמנתה כ־431,000 איש.


יחסה של הנהגת היישוב לשירות בצבא הבריטי משתקף בדברים שנאמרו, עם פרוץ מלחמת העולם, על ידי הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הנציגות הרשמית של יהודי ארץ ישראל:

"הספר הלבן ממאי 1939 פגע בנו קשות. וכמקודם נעמוד במלוא יכולתנו על זכות העם היהודי במולדתו אולם... המלחמה שהוטלה עכשיו על בריטניה הגדולה היא מלחמתנו, וכל עזרה שיהי ביכולתנו וברשותנו להושיט לצבא הבריטי ולאומה הבריטית - ניתן בנפש חפצה.. " (קיצור תולדות ההגנה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור הקריה תל אביב עמודים 358 359).

היו שטענו שלצד הרצון לקחת חלק בלחימה היו עוד שלושה מניעים לגיוס: א. בארץ ישראל שררה אבטלה נרחבת, והגיוס לצבא הבריטי נראה לרבים כפתרון הולם. ב. המוסדות הלאומיים ראו בשליחת החיילים היהודים לאירופה הזדמנות בלתי חוזרת ליצירת מגע עם הפליטים היהודיים במטרה לעודדם ולהצילם. ג. מנהיגי היישוב ראו בשירות בצבא הבריטי דרך עקיפה להכשיר גרעין מיומן של חיילים וקצינים לצבא העברי שבדרך. ואכן, רבים ממפקדי צה"ל במלחמת העצמאות רכשו את ניסיונם הקרבי והפיקודי במסגרת השירות בצבא הבריטי.

התמונה באדיבות בית המכירות DYNASTY


רוב המתנדבים מארץ ישראל שרתו ביחידות הבאות:

א. בחיל החפרים ו"קומנדו 51"; שלוש יחידות התותחנים ("גונדות") שהגנו על ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה.

ב. בפלוגות העבריות של חיל הרגלים בתוך הרגימנט האנגלי – Buffs.

ג. קומץ צנחנים שירת למטרות חבלה ואיסוף מודיעין.

ד. היו שהתנדבו לצי המלכותי הבריטי. הם התגייסו באמצעות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, כדי לתרום למאמץ הכולל במלחמה בגרמניה הנאצית וכדי לרכוש ידע בימאות.

ה. היו ששרתו בצי המסחרי הבריטי שגויס לצי המלכותי הבריטי (היהודים הארץ-ישראלים פעלו ברובם דרך החבל הימי לישראל ובית הספר הימי של בית"ר).

ו. רבים מאנשי הייישוב גויסו ליחידות הנדסה, הובלה, תחזוקה ורפואה.

ז. הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי (Jewish Chaplain) היו חלק מהיחידה של קציני דת בצבא הבריטי. תפקידם היה לספק לחיילים היהודים שירותי דת, חברה ותרבות. הרבנים הגיעו מארץ ישראל ומקהילות חבר העמים הבריטי.

ו. הכוח הבולט ביותר במסגרת תרומת היישוב למאמץ המלחמתי היה הבריגדה היהודית או בשמה המלא "החטיבה היהודית הלוחמת", שמפקדה היה בריגדיר לוי בנימין, קצין יהודי בצבא הבריטי, וכל לוחמיה ומפקדיה היו מבני היישוב. החטיבה נלחמה בחזית האיטלקית וספגה אבדות והרוגים. בסיום הלחימה עסקה הבריגדה בהצלת ניצולי השואה ("העקורים") אשר נותרו אחרי השואה ללא משפחות וללא קורת גג. חיילי הבריגדה סייעו לעקורים להתארגן במחנות מעבר לקראת עלייתם לארץ ישראל. בינתיים הם דאגו לארגון פעולות חינוך לילדים הניצולים ופעולות תרבות למבוגרים, במטרה להנעים את זמנם ולהקל על קליטתם בארץ ישראל.


המתנדבים, שכונו בצבא הבריטי"פלסטינאים", הגיעו מכל שכבות החברה היהודית באר., כוללו בוגרי עליית הנוער, שהגיעו ארצה ערירים.


תנאי השרות לא היו קלים. מעבר לתלאות הלחימה, רבים התמודדו עם תנאי מגורים קשים ומזג אוויר מכביד (קור וחום). מי ששרת במזה"ת זכה לחופשה אחת של מספר ימים כל שלושה חדשים.


רבים מהמתנדבים שמרו על זהותם העברית, כולל הנפת דגל כחול לבן במחנה, אקט שאותו התירו הבריטים רק בבריגדה.


"האגודה למען החייל" וארגוני הנשים שלחו למתנדבים חומר קריאה ושי לחגים, לרוב בצירוף מכתבי תלמידים מהארץ. הם גם דאגו למשפחות החיילים ובכלל זה מעון לילדי מגויסות. לאחר המלחמה מימנה ממשלת בריטניה את "המשך הלימודים" של הצעירים שהפסיקו את לימודיהם בעת הגיוס.

גלויה של חיילי הבריגדה היהודית בוורסאי, 1945; תצלום של חייל בריגדה עם בת הזוג שלו, 1944. התצלום באדיבות בית מכירות קונגרס הבולאים


ספרים ומאמרים

ספרות מחקרית ועיונית ענפה נכתבה ופורסמה על הפרק ההרואי הזה בתולדות היהודים והיישוב העברי בארץ ישראל. כך למשל:

  • ללא שם מחבר. 1949.ספר ההתנדבות של יהודי א"י במלחמת העולם השנייה, הוצאת מוסד ביאליק.

  • גלבר יואב (כרכים א-ד). 1979-1984. תולדות ההתנדבות, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשל"ט-1979

  • דגן שאול. 1996. הבריגדה היהודית הגדוד השלישי, תל אביב: בהוצאת איגוד החיילים המשוחררים בישראל.

  • ליפשיץ יעקב. 1947. ספר הבריגדה היהודית, הוצאת יבנה.

  • דב קנוהל (עורך ראשי). 1989. בהתנדב עם – מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, איגוד החיילים המשוחררים בישראל, מורשת, הוצאת ספרים בע"מ.

  • גרנית-הכהן ענתץ. 2011. אישה עברייה אל הדגל: נשות היישוב בשירות הכוחות הבריטיים במלחמת העולם השנייה, ירושלים ורמת אפעל: יד יצחק בן צבי והמרכז לחקר כוח המגן.

  • גלבר יואב. 1977. מקומה של ההתנדבות לצבא הבריטי במדיניות הציונית והיישובית, 1942-1939, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים.

  • גלבר יואב. 1977. ‏התגבשות רעיון ההתנדבות לצבא הבריטי בארץ ישראל ערב מלחמת העולם השנייה, קתדרה 3, פברואר.

  • יעקבא מאירה. תשס"ב. ‏התיישבות חיילים בארץ-ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה, קתדרה 102, טבת, עמ' 158-123.

  • זלצר אסף. 2009. שבעים שנה אחרי, עת־מול, גיליון 205, יוני, עמ' 4-1.

  • שילו טלי. 2009. "קום התגייס", עת־מול, גיליון 205, יוני, עמ' 17-13.

  • סמילנסקי משה. 1996. זכרונות. הוצאת התאחדות האיכרים בארץ ישראל.

  • התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ויקיפדיה.

  • בית הגדודים, ויקיפדיה


איגוד החיילים המשוחררים והמורשת

עוד בזמן השרות בצבא הבריטי הוקמו "איגוד החיילים המשוחררים בישראל" ו"בנק אוצר החייל". בשנותיו הראשונות עסק האיגוד בהבטחת זכויותיהם של החיילים המשוחררים מהצבא הבריטי, וסייע להם בעבודה ודיור.

עם הזמן עבר האיגוד להתמקד בטיפוח המורשת בהנצחה וביצירת קשרים עם ווטרנים יהודים בעולם (האיגוד היה חבר ב"פדרציה העולמית של הלוחמים").

האיגוד הוציא בשעתו לאור את כתב העת "ניב אח"ים" וחילק את "אות גור אריה" לפעיליו. האיגוד הפסיק את פעילותו בשנת 2009.


מוזיאון בית הגדודים

מוזיאון בית הגדודים במושב אביחיל ממוקם במבנה מרהיב, הניצב בראש גבעה המשקיפה אל מרחבי עמק חפר והשרון. המוזיאון הוקם בשנת 1961 על ידי יוצאי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, ומספר את רוח הגבורה וההתנדבות היהודית.


בחזית המוזיאון מוצבים תותחים ששימשו את חיילי הבריגדה היהודית. התצוגה במוזיאון כוללת צילומים, מסמכים מקוריים, מדים ודגמים של חייל ופרדה מגדוד נהגי הפרדות על רקע קרב גליפולי. באולם הבנוי כבית כנסת מונחים אלבומים על מדפים המסודרים כרונולוגית על פי הגדוד שבהם מוקדש כל דף לאחד מחברי הגדוד.


ב-2009 נפתח במוזיאון אגף חדש: מתנדבי היישוב היהודי בארץ ישראל לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה המוקדש למעלה מ-30,000 המתנדבים בני היישוב שהתנדבו לחילות השונים של צבא בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה כשהשיא היה הקמת הבריגדה היהודית. התצוגה באגף מתמקדת בשלושה נושאים:


א. השירות הצבאי – מוצגים ומדים מגוון החילות שאליהם התנדבו בני היישוב באמצעות צילומים, קטעי עיתונות, קטעי וידאו. כמו כן מוצג הווי השירות באמצעות מכתבים של המתנדבים, צילומי פעילות בשעות הפנאי וההווי החברתי.


ב. המפגש עם שארית הפליטה – מוקדש לתרומתם של לוחמי הבריגדה והחילות האחרים לסיוע לניצולים ולהשתתפות בתנועת הבריחה ובהעפלה.


ג. בניית צה"ל – מוקדש לתיאור התרומה של המתנדבים במלחמת העולם השנייה להקמת צה"ל כצבא מודרני וכיצד תרמו לניצחון במלחמת העצמאות.


כמו כן יש במוזיאון אולם הקרנות שבעבר התקיימו בו אירועי תרבות, הצגות וסרטים וכיום מוקדש להצגת סרטים בנושאים בהם עוסק המוזיאון: הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, ותיאור השתתפות הבריגדה היהודית במערכה על נהר סניו במלחמת העולם השנייה.


המתחם מוגדר כאתר לאומי במסגרת תוכנית המתאר של היישוב אביחיל (בית הגדודים, ויקיפדיה).


במוזיאון מתנהל פרויקט של העלאת קורות חייהם של כל המתנדבים לצבא הבריטי.


כמו כן במסגרת הפרויקט "ישראל נגלית לעין" תועדו מספר משפחות שבני משפחתם שירתו בצבא הבריטי

וסיפורן עלה לאוויר באתר הפרויקט.

מוזיאון בית הגדודים. התצלומים באדיבות המוזיאון


בתי קברות, אנדרטות ואזכרות

מקרב מתנדבי היישוב בצבא הבריטי נפלו כ־800 חללים. הם קבורים ומונצחים ומונצחים בבתי עלמין צבאיים ובאנדרטאות הפזורים ברחבי אירופה (בעיקר איטליה, יוון ופולין), במצרים ובצפון אפריקה.


אנדרטת מתנדבי היישוב במלחמת העולם השנייה היא אתר ההנצחה המרכזי לזכר מתנדבי היישוב העברי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי, וחלקם לחמו במסגרת הבריגדה היהודית (החי"ל), נפלו בחוץ לארץ ולא נקברו בארץ. האנדרטה ניצבת בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.


אנדרטת המתנדבים העברים ליחידות הצבא הבריטי במלחמות העולם ניצבת ביער ההתנדבות שליד מושב משמר איילון, בשפלת יהודה.


מדי שנה נערכת ב'הר הרצל' בירושלים אזכרה ל- 800 החללים הארצישראליים שנפלו במלחמת העולם השנייה. טקס מיוחד נערך על יד האנדרטה לזכר 146 חיילי חיל ההובלה שטבעו באנייה "ארינפורה" בדרכה למלטה ב – 1943.


מדי שנה, נוסעות משפחותיהם של חללי הבריגדה לטקס מרשים שעורך הצבא האיטלקי במקום קבורתם בבית הקברות הצבאי הבריטי בעיר רוונה שבאיטליה. ותיקים, חברי "צוות" ונכבדי העיר מצטרפים לטקס זה הנערך במעמד נספח צה"ל ברומא.


ביזמת הוטרנים הרוסיים שעלו ארצה, מציינים בארץ ב -8 במאי את יום הניצחון על הנאצים. הכנסת מקיימת ישיבה מיוחדת. טקס רשמי נוסף נערך ב"יד ושם".


מדי חודש נובמבר מקיים השגריר הבריטי בארץ טקס בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה בנוכחות הסגל הדיפלומטי, חזן צבאי, ותיקי המתנדבים וחברי "צוות".


מדי שנה, בחודש מאי, מתקיים טקס אזכרה בהר הרצל ליד האנדרטה לזכרה של לפלוגת חיל ההובלה שטבעה בדרכם לאיטליה.


אותות

340 חיילים ארצישראלים זכו באיתורים וציונים לשבח מממשלת בריטניה. בתום מלחמת העולם השנייה העניקה ממשלת ישראל את "אות ההתנדבות" לכל המתנדבים מהישוב בצבא הבריטי. לימים, שלח משרד המלחמה הבריטי לכל המתנדבים המגויסים סיכה עשויה מסטרלינג – "Veteran".

התמונה באדיבות בית המכירות Pasarel


הנצחה בתמונות

מוסד הרצל ואגף המחשוב ומערכות המידע באוניברסיטת חיפה סייעו בהקמה ותחזוקה אתר האינטרנט של "מתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה", שכולל תמונות מארכיון צה"ל, "בית הגדודים", הארכיון הציוני המרכזי, "בית התפוצות", ארכיון "ההגנה", גנזך המדינה ועוד.


בארכיונים הממלכתיים הגדולים אגורים אלפי תצלומים היסטוריים הקשורים בעקיפין ובמישרין במתנדבי היישוב לצבא הבריטי. כך למשל באתר הספריה הלאומית בקישור: היישוב העברי במלחמת העולם השנייה: פריטי מקור ומשאבי הוראה.


בויקישיתוף נגישים תצלומים רלוונטיים תחת הקישור: Category:Palestine in World War II


כמו כן ראו: נתן אקסלרוד, חיל העזר העברי, 1940, אוסף יומני כרמל באתר YouTube. גלויות, אלבומי תמונות ותצלומים בודדים הקשורים בבריגדה נמכרים בפלטפורמות האספנות השונות (בעיקר בבידספיריט).

מלמעלה בכיוון השעון: שתי תמונות של מפקדה יהודית-בריטית במלחמת העולם השנייה. באדיבות בית מכירות DYNASTY; גלויה: חייל בריגדה עם בת זוגו. צילום: פוטו נוביק, תל אביב. באדיבות בית מכירות מדור לדור; חייל של הבריגדה היהודית בפריז. באדיבות בית מכירות קונגרס הבולאים; חייל בריגדה בתל אביב. באדיבות בית מכירות באדיבות בית המכירות פרידמן עתיקות; תמונה קבוצתית של חיילי הבריגדה. צילום: זולטן קלוגר - The Orient Press Photo Co. באדיבות בית המכירות טדי אמנות & עתיקות.


הנצחה בזמר

מבין המתנדבים לצבא הבריטי, הוקמה הלהקה הצבאית העברית. בין חבריה היה צבי בן-יוסף, אשר כתב והלחין עם דרורי את "הורה נהלל" ועם פורטוגלי את "הולכים בלילה". צבי בן יוסף אף הלחין את שירו של יצחק יצחק - "כל הדרכים מובילות לרומא" אשר הפך בביצועם של חברי הלהקה - חנה מרון ויוסי ידין, ללהיט של אותה עת . חבר נוסף בלהקה היה מרדכי זעירא, אשר אף הוא הלחין רבים משירי התקופה, ובהם שיר הלגיונות" ("צבא, צבא, מה טובו אוהליך"), "הגדודנים","שיר המגן והמרי".


פזמונים רבים שליוו את המתנדבים או נכתבו עליהם בדיעבד (הם מכונים "שירי הגדודים") הפכו עם הזמן לחלק בלתי נפרד מהווי הצבאי והלאומי הישראלי. הם מונצחים באתר "מתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה".


פריטי אספנות

פריטים היסטוריים רבים מימי שירות בצבא הבריטי מוחזקים בידי אספנים בארץ ובחו"ל ונמכרים בפלטפורמות האספנות – בעיקר בידספיריט. בתוכם:

כרזות גיוס לצבא הבריטי שפורסמו ביישוב היהודי בארץ ישראל

מדי צבא וציוד צבאי מגוון

מסמכים היסטוריים

תצלומים היסטוריים

פריטים מגוונים הקשורים להווי החיילים באותה עת ולקשר ששמרו עם היהדות ועם ארץ ישראל: מכתבים, הגדות של פסח, סידורי תפילה, ציורים ועוד.

עיתון "החייל העברי" שיצא לאור במצרים וחולק לחיילים היהודים.

פריטי אספנות שנמכרו במכירות פומביות בפלטפורמת הבידספיריט. התמונות באדיבות בתי מכירות גל אספנות, קרדש, מהדורה מוגבלת, קונגרס הבולאים


יום הניצחון על גרמניה הנאצית ומורשת הווטרנים

ברית ותיקי מלחמת העולם השנייה

ברית ותיקי מלחמת העולם השנייה שנלחמו בנאצים נוסדה בשנת 1977 ביוזמתו של חיים לסקוב, הרמטכ"ל החמישי של צה"ל. לסקוב, נולד בבלארוס ב-1919 עלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1925 לאחר שאביו, שהיה בעל מנסרה איבד את רכושו במהפכה הרוסית. בשנת 1940 הצטרף לסקוב אל הצבא הבריטי ולחם במלחמת העולם השנייה. הוא שירת במגוון תפקידים, ביניהם כמפקד פלוגה חי"ר בבריגדה היהודית, עמה לחם בחזית באיטליה. במסגרת זו הגיע לסקוב לדרגת מייג'ור (רס"ן). עם תום המלחמה, נותר באירופה, ופעל במסגרת עלייה ב', ופעולות נקם ורכש. עם שובו ארצה שב לפעילות כקצין ההדרכה של "ההגנה".

הברית שהקים לסקוב הפכה לארגון ציבורי בשנות ה-90, בעקבות הגירתם ארצה של אלפי "ווטרנים" מברה"מ לשעבר, שהוסיפה לא רק אלפי חברים לארגון, אלא גם המון "צבע" וחותם רוסי.


ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים

ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים נוסד עוד לפני קום המדינה כיוזמה עצמאית. מלבד הדאגה לנכים הארגון מראשיתו התמקד בהנצחת השואה ובפרט בהנצחת ותיעוד הלחימה היהודית נגד הנאצים. מייסד הארגון בישראל והיו"ר הראשון היה יצחק זנדמן ז"ל.


עם קום המדינה החל הארגון לפעול מול מוסדות המדינה כדי להסדיר את קליטתם של הנכים ולדאוג לזכויות ולתמיכה שנזקקו לה, כמו טיפולים רפואיים מיוחדים, מציאת מקורות תעסוקה מתאימים ופעילות חברתית ענפה במרכז ובסניפים שכללה הקמת ספריה גדולה, טיולים, מפגשים ומסיבות חברים.


בד בבד דרש להכיר בלחימה היהודית בנאצים כשלב בהקמת המדינה ולהתייחס לנכים בהתאם. הארגון גדל ופתח סניפים רבים כאשר המשרד המרכזי שכן ביפו.


במסגרת פעולותיו הביא הארגון לחקיקת חוק נכי מלחמה בנאצים 1954 שהסדיר את זכויותיהם. בסוף שנות השישים מנה הארגון כאלפיים חברים. מספר זה הוכפל בעקבות גל העלייה מברית המועצות בראשית שנות השבעים.

בעליה הגדולה של שנות התשעים נוספו עוד חברים רבים ובשיאו הגיע מספרם ל-10,000 בלמעלה מ-50 סניפים. מספר החברים הכולל, בכל התקופות, מגיע ל-14 אלף. ב-2019 הארגון עדיין פעיל וחברים בו כ-500 נכים, ובנוסף כ-1,400 אלמנות.


אנשי הארגון, שכולם היו לוחמים לשעבר, ניסו לפעול נגד תודעת "הצאן לטבח" ששלטה בציבור ופעלו להדגשת אלמנט הלחימה וה"גבורה", ובפרט להעלאת המודעות למעורבות היהודית הרחבה בכל מסגרות הצבאיות ולא רק במרידות בגטאות וביחידות הפרטיזאנים שכבר זכו להכרה. מימיו הראשונים יצא הארגון בקריאה לאיסוף עדויות ותעוד של הלחימה ופעל לשם כך במספר תחומים.


משנותיו הראשונות הקפיד הארגון לקיים עצרת שנתית חגיגית ביום הניצחון על גרמניה. חלק מהאירועים נערכו בשיתוף גופים נוספים ואורחים מישראל ומחוצה לה.


ביטאון הארגון החל לצאת מיד עם תחילת פעילותו ב-1951, והוא ממשיך להתפרסם ברציפות עד היום, כמעט 70 שנה. עד היום יצאו למעלה מ-200 גליונות. בשנים הראשונות פורסמו הדברים בעברית וביידיש, ובעקבות גלי העלייה עבר הדגש לשפה הרוסית. בשנים האחרונות, כמעט כל החומר יוצא רק ברוסית. העיתון, מימיו הראשונים היה רחב ומגוון ועסק בכל הנושאים הקשורים לנכים, אך כלל גם מדורים אחרים כגון ביקורות ספרים שעשועונים ותשבצים ואף מודעות מסחריות בתשלום. דפי הביטאון הכילו גם סיפורים ועדויות לוחמים ששימשו מקור ויחוס במחקרים רבים על השואה. בשיא תפוצתו הודפס הביטאון ב-15,000 עותקים והופץ במדינות רבות.


בשנים האחרונות לוקחים חברי הארגון חלק בעיקר באירועים מקומיים שמתקיימים ביוזמת הרשויות המקומיות. דווקא בתחום זה התגשם חזון הארגון ואירועי הניצחון בימינו נעשים בשיתוף עם מערכת הביטחון תוך מתן הכרה לתרומת הלוחמים למדינה אך רק ב-2017 נקבע הדבר סופית בחוק מיוחד, חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית, התשע"ז-2017 (ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים, ויקיפדיה).


יום הניצחון על גרמניה הנאצית

יום הניצחון או "יום הניצחון במלחמת המולדת הגדולה" הוא היום שבו חגגו בברית המועצות, וממשיכים לחגוג במדינות ברית המועצות לשעבר את הניצחון של הצבא האדום על גרמניה הנאצית במהלך החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, שנקראת גם "מלחמת המולדת הגדולה". במדינות המערב נחגג יום זה ב-8 במאי ובגוש המזרחי - ב-9 במאי.


מדי שנה נערכים במהלך החג הזה מצעדים צבאיים שהמפורסם שבהם הוא המצעד הצבאי בכיכר האדומה במוסקבה, שבו צועדים אלפי ווטרנים. נהוג גם להשמיע שירי ניצחון (השיר המרכזי המושמע בטקסים אלה הוא "יום הניצחון"), לשגר זיקוקין די-נור, לשים זרי פרחים על קברי חיילים שנהרגו במהלך המלחמה ולעמוד דקת דומייה לזכרם. היום הזה הוא יום שבתון בכל מדינות חבר העמים וערוצי הטלוויזיה משדרים בו תוכניות הקשורות למלחמת העולם ולאירועי יום הניצחון.


הערה: אמנם את הכרעת המלחמה מקובל לזקוף בעיקר לזכות הצבא האדום, אך הללו לא היו מצליחים אלמלא קיבלו סיוע מצבאות כגון ארה"ב, קנדה ובריטניה. בצבא הבריטי, למשל, לחמו 62 אלף יהודים, מתוכם כ-3,000 נהרגו בקרבות. 40 יהודים בלבד היו טייסים.


בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, בשבת הקרובה ל-9 במאי היו נאספים אלפי חוגגים ב"יער הצבא האדום" בהר הרוח הסמוך למעלה החמישה. החוגגים היו חברי מק"י, בנק"י, מפ"ם, אחדות העבודה ואנשי שמאל רבים לחגיגת הזדהות עם ברית המועצות. כמו כן השתתפו באירועים נואמים ממדינות הגוש המזרחי. על הבמה היו נואמים חברי כנסת של מק"י כמו מאיר וילנר, שמואל מיקוניס, תופיק טובי ואחרים, בשבח ברית המועצות ובגנות המקארתיזם האמריקאי ודיכוי המגזר הערבי באמצעות הממשל הצבאי. אלכסנדר פן היה קורא משיריו והקהל היה חוגג בפיקניק המוני. עם הפילוג במק"י ולאחריו - ניתוק הקשרים עם ברית המועצות, נפסקו החגיגות ההמוניות. אף על פי שעד היום, נוהגים חברי מק"י וחד"ש לציין את האירוע בפיקניק והנחת זרים על אנדרטה לזכר חיילי הצבא האדום בזמן המלחמה ושרים שירים.


עם בוא גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר, מצוין יום זה, גם בישראל ב-9 במאי (בישראל הוא מכונה "יום כניעת גרמניה הנאצית").

צעדת יום הניצחון על גרמניה הנאצית בירושלים. צילום: מארק ניימן, 2011. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, נשא ב-9 במאי 2007 נאום במליאת הכנסת, לציון 62 שנים לניצחון על גרמניה הנאצית, בו אמר:

"ביום זה יום הניצחון על הנאציזם – אנחנו מצדיעים למי ששחררו את העולם מן הסיוט שבו הוא חי במשך שש שנים ארוכות, מיליוני החיילים מצבאות בעלות הברית שניצחו במערכה הגורלית לעתידה של האנושות, המערכה הכבדה רבת הקורבנות על כבודו של האדם וחירותו. לצד הכוחות שנלחמו בחירוף נפש נגד חיית האדם הנאצית היו גם כמיליון וחצי מן הגיבורים האלה – בני העם היהודי – חיילים בצבאות בעלות הברית, לוחמים ביחידות הפרטיזנים בארצות מזרח אירופה ובשורות המחתרות האנטי-פשיסטיות במערב אירופה ובצפון אפריקה. בכל מלחמה – נלחמים על החיים ועל המוות. במלחמה נגד הנאציזם, נלחם הלוחם היהודי לא רק על חייו שלו אלא על חיי העם היהודי כולו. כרבע מיליון לוחמים יהודיים נפלו בקרב. יותר מ-200,000 זכו בעיטורי גבורה ובאותות הצטיינות. הם לחמו בכל הצבאות בכל הגזרות – ובכל התפקידים, מהם גם תפקידי פיקוד בכירים ביותר. המודעות לכך שהמלחמה היא מלחמה על גורלו של העם היהודי הביאה לא פחות מ-30,000 איש ואישה מתוך ה-400,000 שמנה היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם, להתנדב לשורות הצבא הבריטי מתוך רצון להשתתף במאמץ המלחמתי. חמשת אלפים וחמש מאות מהם לחמו במסגרת הבריגדה שלקחה חלק בקרבות נגד הדיוויזיות הגרמניות על אדמת איטליה – ואנשיה יצאו בהמשך להצלת שארית הפליטה ברחבי אירופה העשנה" (דברי ראש הממשלה בישיבה מיוחדת לציון 62 לניצחון על גרמניה הנאצית, בכנסת, באתר של משרד ראש הממשלה).

ביום זה נערך ברחבת הכותל טקס אזכרה ותפילה לזכר היהודים שלחמו בנאצים בצבאות בעלות הברית, בשורות הפרטיזנים ובגטאות, והודיה על שחרורו של העם היהודי מידי הצורר הנאצי.


בשנת 2015, במלאות 70 שנה לניצחון בעלות הברית על הפולש הנאצי, קיבל יום הזיכרון הזה תנופה בישראל ובעולם שמחוץ למדינות חבר העמים. זה קרה בבתי הכנסת, במרכזים קהילתיים, בפעילות תנועות בני הנוער ועוד.

אחד האנשים שתרם רבות לשינוי הזה היה איש העסקים הרוסי ד"ר גרמן זכרייב שגדל באז'רביג'אן בתקופה הקומוניסטית. הוא החל לקדם את פעילותו של "מטה יום הניצחון היהודי", בעזרת אנשי עסקים מרוסיה וישראל מתוך מטרה להעלות את המודעות הציבורית בישראל לקיומו של יום החג והזיכרון הזה. בראיון ל-Ynet הוא סיפר:

"חשתי אז אז שכיהודי חסר לי משהו. חסר לי הדגש היהודי, חסרה לי ההתייחסות לכך שמלחמת העולם השנייה הייתה גם מלחמה שבה יהודים התגייסו להילחם בעבור מדינותיהם, אבל לא פחות חסרה לי ההתייחסות לכך שעם שלם ניצל. 6 מיליון יהודים נטבחו ע"י החיה הנאצית אבל עלינו לזכור להודות ולהלל את הקב"ה על הנס הגדול של השחרור וההצלה של 12 מיליון יהודים ואת שליחיו; צבאות מזרח ומערב שהשכילו להתאחד ולרמוס את הרייך השלישי עד לכניעתו ביום כ"ו באייר תש"ה. מדובר בסיפור של לחימה ושל גבורה יהודית שאסור לנו לשכוח. לכן החלטתי לפעול לקידומו של יום הניצחון לא רק כיום חג בינלאומי, אלא כיום חג יהודי של שחרור והצלה ושל גבורה יהודית במלחמת העולם השנייה כדוגמת שחרור עם ישראל והצלתו בגבורת המכבים אותה אנו חוגגים בחנוכה ושחרור עם ישראל והצלתו בפורים ובפסח. יום השואה נקבע מלכתחילה בסמיכות למועד פרוץ מרד גטו ורשה, בכדי לזכור את ששת מיליון הקדושים וגם ברבות השנים הוסיפו לציין את הגבורה, כי האכזריות שבשואה האיומה ואבדן שליש מהעם היהודי, די הביאו ובצדק לדחיקת הגבורה. לכן חשוב שיהיה יום שיציין גם את השחרור וההצלה של שני שליש משארית הפליטה שניצלה מהכחדה. זמן לומר תודה לצבאות בעלות הברית והצבא האדום וגם לציין את הגבורה היהודית במלחמה. את חלקם של אותם לוחמים שביקשו להציל את עמם. אסור שנשכח אותם." (ללא שם מחבר. 25.5.2015. הניצחון הפרטי של ד"ר גרמן זכרייב, Ynet).

זכרייב, שנולד ב-1971 בעיירה קרסני סלובודה באזרביג'אן, למשפחה ברוכת ילדים של יהודי קווקז (אביו, ראשביל זכרייב הוא עיתונאי ומשורר מפורסם בקהילת היהודים ההרריים) הפך לימים לאיש עסקים גדול – הבעלים של השוק הסיטונאי הגדול במוסקבה. כמו כן, שימש זכרייב כנשיא קרן 'סטמאגי' של יהודי הקווקז וכסגן נשיא הקונגרס היהודי ברוסיה.

הוא רתם את מרצו וכספו לקידום הסברה מתאימה. יחד עם נציגי הווטרנים הוא פעל מול הממשלה והכנסת בניסיון לקדם חקיקה שתהפוך את הכ"ו באייר ליום מיוחד חגיגי ויהודי, ותקדם את לימוד הנושא בבתי הספר.


ב-8 במאי 2018 אישרה הכנסת את חוק יום השחרור מגרמניה הנאצית, התשע"ח–2018, שלפיו שחרור העם היהודי מגרמניה הנאצית יצוין מדי שנה בכ"ו באייר. בהוראות החוק נכתב:

מטרת חוק זה לקבוע יום לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית ולהנציח את זכר גבורת הלוחמים מקרב בעלות הברית, בדגש על גבורת הלוחמים היהודים. מדי שנה ביום 9 במאי יקוים יום לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית (בחוק זה – יום הניצחון על גרמניה הנאצית). חל 9 במאי ביום חג, מנוחה או שבתון, או ביום זיכרון או ציון ממלכתי, או ביום שלפני אחד הימים כאמור, יקוימו הפעילויות של יום הניצחון על גרמניה הנאצית ביום ראשון בשבוע שלאחר מכן. במחנות צה״ל ובבתי הספר יוקדש זמן ללימוד הנושאים הנוגעים למטרת חוק זה; שר החינוך רשאי להורות כי בבתי ספר מסוימים יום הניצחון על גרמניה הנאצית יצוין ביום כ״ו באייר. הכנסת תקיים ישיבה ממלכתית לרגל יום הניצחון על גרמניה הנאצית. הממשלה תעודד קיום פעילות להנחלת מורשת ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית. יתקיים טקס מרכזי לרגל יום הניצחון על גרמניה הנאצית, לפי החלטת הממשלה. שר העלייה והקליטה יארגן תהלוכת ניצחון ממלכתית שתיערך בירושלים לרגל יום הניצחון על גרמניה הנאצית. תקציב שנתי להשתתפות בהחזקתם של חדרי הנצחה ברשויות המקומיות לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית, שתתקיים בהם פעילות לחינוך וללימוד בדבר חלקם של הלוחמים היהודים במלחמת העולם השנייה, ייקבע בחוק התקציב השנתי, כמשמעותו בחוק יסודות התקציב, התשמ״ה–1985; התקציב להשתתפות כאמור יחולק לרשויות המקומיות לפי מבחנים שיקבע שר העלייה והקליטה לעניין זה; בסעיף זה, ”רשות מקומית“ – עירייה או מועצה מקומית." (חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית, בספר החוקים הפתוח).

מועדוני ווטרנים

מיליון וחצי לוחמים יהודים לחמו במלחמת העולם השנייה בצבאות בעלות הברית וביחידות הפרטיזנים, ובהם חצי מיליון יהודים שלחמו בצבא האדום של רוסיה הסובייטית. יותר מ-250,000 חיילים יהודים נהרגו במלחמת העלם השנייה, רובם חיילים בצבא האדום וביחידות הפרטיזנים. למעלה מ-500 יהודים שירתו בצבא האדום (הצבא הרוסי) בדרגות המקבילות לאלוף, תת אלוף ואלוף משנה. כ-200,000 לוחמים יהודים זכו באותות הצטיינות על לחימתם. 148 לוחמים יהודים זכו בעיטור הגבוה ביותר: "גיבור ברית המועצות" עבור "מעשי גבורה בלתי רגילים", מתוכם 42 זכו בתואר "גיבור" אחרי נפילתם בקרב. זאת מלבד מאות אלפי יהודים שלחמו בקו האש, הסבו לצבא הגרמני אבדות כבדות, ואף נטלו חלק בשחרור מחנות ההשמדה.


חוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השנייה בשנת 2000, ביוזמת הממשלה וחברי כנסת מסיעות ישראל בעליה והאיחוד הלאומי-ישראל ביתנו. בחוק זה נכלל תיקון עקיף לחוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, הקובע את 9 במאי כיום הניצחון על גרמניה הנאצית, עם אפשרות להזיזו כאשר הוא חל ביום חג, מנוחה או שבתון, או ביום זיכרון או ציון ממלכתי, או ביום שלפני אחד מימים אלה. יום הניצחון (9 במאי), ויקיפדיה).


על פי החוק וותיק מלחמה (ווטרן) הוא אזרח ישראלי או תושב ישראל העונה על אחת משתי ההגדרות הבאות:

א. שירת בתקופה שבין 1 בספטמבר 1939 לבין 2 בספטמבר 1945 בשירות פעיל בצבא אחת ממעצמות הברית, שלחמו נגד הצורר הנאצי או באחת המחתרות נגד שלטון עוין.

ב. הוכר על ידי שלטונות ברית המועצות לשעבר בתעודה רשמית כמי ששירת כחייל מגוייס בשירות צבאי או באות רשמי כמגן העיר לנינגרד (בלוקדה) או כתושב העיר בעת המצור, בתקופת מלחמת העולם השנייה.


וותיקי מלחמה העונים להגדרות הנ"ל זכאים לאות הלוחם בנאצים, לעיטור (מדליה) ולתעודה של "וותיק מלחמה" ממשרד הביטחון. לא כל וטרן הוא בהכרח לוחם. התואר ווטרן ניתן לאנשים רבים אחרים שלא בהכרח לחמו כמו למשל, רופאים ואחיות שטיפלו בחיילים בשטח הלחימה או ילדים שהיו בגטאות ברחבי בריה"מ לשעבר ועוד.


מבין 30 אלף ווטרנים שהיו בארץ בשנות התשעים, נותרו כיום כ-50000 בלבד, כולם מעל גיל 80. מצבם זהה למצבם של ניצולי השואה והיחס של המדינה כלפיהם זהה ליחס לניצולים. מתוקף חוק 'מעמד ותיקי מלחמת העולם השניה' שחוקק בשנת 2000, הם מוכרים על יד משרד הביטחון כוותיקי מלחמה, הכרה שלא נותנת כלום. חלקם מוכרים כ'וותיקי מלחמה נזקקים', אלה הם וטרנים שמקבלים מתוקף הגדרה זו השלמת הכנסה מהמדינה, סיוע בשכר דירה, תרופות מוזלות ומענק שנתי.


ב-2014 היו ברחבי הארץ יותר מ-50 מועדוני ווטרנים שבהם נפגשו הזקנים כדי לתמוך זה בזה ולהחליף חוויות מהימים ההם.

מועדון הווטרנים באור עקיבא. צילום: עוז אלמוג, 2015


צעדות, אותות ועיטורים

הקריאה הראשונה להענקת אות ללוחמים בנאצים יצאה מארגון "חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים" עוד בעיצומה של מלחמת העצמאות אך רק בשנות ה-60 החלה הממשלה להתייחס לנושא. אלא שהממשלה קידמה את יצירת האות והענקתו מטעם מוסד יד ושם, דבר שנתקל בהתנגדות נחרצת של הארגון ששוב תבע שההכרה תבוא מטעם משרד הביטחון. בתמיכתו של ראש אכ"א, ישראל עמיר, נענתה לבסוף הדרישה והמשימה הוטלה על ועדה בראשותו וכללה בין היתר את יו"ר הארגון יצחק זנדמן. האות הוענק ב-8 במאי 1967, במסגרת חגיגות יום הניצחון על גרמניה.


צחוק הגורל הוא שמיד לאחר הענקת אות הלוחם בנאצים פרצה מלחמת ששת הימים שבעקבותיה ניתקו מדינות הגוש המזרחי ובראשן ברית המועצות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ויצאו נגדה בגינויים חריפים. לאות מחאה החליטו ארגוני הלוחמים, ובהם ארגון נכי המלחמה בנאצים, להחזיר את כל האותות והמדליות שהוענקו על ידי אותן מדינות. אלפי הלוחמים ויתרו על כל האותות והעיטורים ורק האות הישראלי נותר בידם. רק הנכים והלוחמים שהגיעו מאוחר יותר, בגלי העלייה משנות ה-70 וה-90 שמרו בידיהם את המדליות המקוריות.


החל מ-1995, שנת ה-50 לניצחון, מוציא הארגון במשותף עם ברית ותיקי מלחמת העולם השנייה מדליית ניצחון בכל חמש שנים אשר מוענקת בחסות משרד הביטחון. ההנפקה משולבת באירועי חגיגות הניצחון.


כמו במדינות חבר העמים, גם בישראל הווטרנים מציינים את "יום הניצחון" במצעדים חגיגיים והופעות חגיגיות. בכל מקום בו יש קהילה של דוברי רוסית בעולם מתקיימים מצעד של וטרנים ביום הזה. הצעדות הגדולות מתקיימות בירושלים (יוצאת מרחבת המשביר ברח' קינג ג'ורג'), בתל אביב (יוצאת מפינת שדרות רוטשילד ורחוב הרצל) ובחיפה (יוצאת מרחוב בלפור פינת רחוב הרצל. תהלוכת הווטרנים בחיפה היא הגדולה בעולם שמחוץ למדינות חבר העמים). האירוע הזה שמח וגם עצוב, לא רק משום שביום הזה זוכרים גם את אלה שנהרגו לצידך אלא גם משום שמספר החברים ששרדו ויכולים לצעוד הולך ומצטמצם מדי שנה.


לכל וטרן יש ג'קט מיוחד, עטור במדליות, אותו הוא לובש פעם בשנה למצעדי הניצחון ומיד אחר כך מחזירו לארון עד לשנה הבאה. למרבה הצער, אחרי מותו/ה של ווטרן/ית לא תמיד שומרת המשפחה את המדים והאותות. רבים מושלכים לפח האשפה ורק מקצתם מוצאים דרכים לשווקי הפשפשים בארץ.

פריטי מדים של הצבא הסובייטי בשוק הפשפשים בדיזינגוף. צילום: עוז אלמוג, 2015


בתחילת שנות התשעים, עם גל העלייה הגדול מברית המועצות, נתקלו הישראלים הוותיקים לראשונה בצעדת זקנים עמוסי מדליות ברחובות הערים ביום חגם, ה-9 במאי, "יום הניצחון". בשל גילם המתקדם לא ידעו מרבית הלוחמים לשעבר עברית וכך נותר סיפורם חתום בפני רובנו. המדליות הרבות המסודרות בצפיפות עוררו לעיתים גיחוך שנבע בעיקר מחוסר הבנה או אולי חוסר רצון לעצור רגע, להתעניין במדליות ובמי שנושאים אותם עשרות שנים בגאווה ובכאב.


רבים מהווטרנים ומשפחותיהם הופתעו לגלות שבישראל לא נהוג להבליט את עיטורי הקרב הצה"ליים, לא על המדים ולא בכלל, ובוודאי לא להתגדר בהם אחרי תום השירות (הסבר נרחב בהמשך). בברה"מ וגם היום במדינות חבר העמים ג'קט העיטורים הוא מקור לגאווה עבור כל ווטרן, שזוכה לכבוד והערכה עצומים. אדי ז'נסקר, שסבו הוא ווטרן שעלה לישראל בראשית שנות התשעים, כתב:

"סבא שלי נהג ללכת עם המדליות לעירייה או לביטוח הלאומי כאשר הדברים לא היו מסתדרים לשביעות רצונו. אני בטוח שהוא לא היחיד. גם כאשר נציגי רשויות הרווחה הגיעו לבקר אותו בביתו היה נוהג לפגוש את המבקרים לבוש בג'קט המעוטר. אין ספק כי המלחמה עיצבה את חיו ואת תפיסת עולמו, כמו גם את תפיסת עולמם של כל הווטרנים והצאצאים שלהם. הנרטיב החיובי וסיפור ההצלחה של המלחמה יצר אהדה כלפי השלטונות, הזדהות עם ברית המועצות הגדולה ורבת העוצמה. מתוך המיתוס שעוצמת המדינה נקבעת על פי הגודל שלה, אהבת השלטון ובעיקר אהבת הצבא הם דברים שנשמרו אצל ציבור העולים גם בישראל. אולי כך ניתן גם להסביר את העמדות הפוליטיות של ציבור העולים בנושאים מדיניים." (ז'נסקר, 2014).

צעדת הווטרנים בירושלים. צילום: מארק ניימן, 2011. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית

מוזיאונים

במהלך השנים הוקמו ברחבי הארץ למעלה מ-60 מוזיאונים זעירים וחדרי הנצחה לחיילים היהודים שלחמו במסגרת הצבא האדום ובעלות הברית. הם כוללים פריטים מגוונים שרובם נתרמו על ידי ווטרנים ומשפחותיהם מבני המקום: תצלומים, חפצים היסטוריים, מדים, אותות ועיטורים, תעודות, כתבות עיתונות, מכתבים ועוד.

כל המוזיאונים הללו הוקמו ביוזמה של עולים ומתופעלים בסיוע סמלי של הרשות המקומית, ולעתים גם משרד הקליטה ומפעל הפיס. מטרתם: שימור והנצחה של מורשת הווטרנים – לוחמים יהודים, וותיקי מלחמת העולם השניה, אשר לחמו בנאצים בחזיתות השונות , ובעיקר בצבא האדום של ברית המועצות לשעבר. שורדי המצור של לנינגרד (סנט פטרבורג) והוותיקים שעבדו בעורף.

מטרות משנה של המוזיאונים הללו הן למסד את מסורת הנצחת פועלם של הווטרנים בחברה הישראלית, כחלק ממסורת ההנצחה הישראלית, וכן לחנך לאלטרואיזם ולפטריוטיזם באמצעות הרצאות ושיחות של הווטרנים עם תושבי העיר.

מבין המבחר חמישה מוזיאונים ראויים לציון מיוחד (מבחינת גודלם ופעילותם):


"מוזיאון הגבורה" בכרמיאל הוקם ב-1994 ברחוב נשיאי ישראל 25, בעידוד ראש העיר דאז, עדי אלדר, וסגניתו רינה גרינברג. בשנת 2008 זכה המוזיאון למעמד של מוזיאון עירוני. המוזיאון נקרא על שמו של פרופ' אהרן פייסחוביץ ז"ל שיזם את הקמת המוזיאון ותרם ארכיב שלם שהביא עימו מברית המועצות.


המרכז מהווה מקום מפגש לחברי הארגון ומוקד לתיעוד היסטורי והנצחה של חללי הווטרנים ומורשתם. כיום פועלים במקום כ-20 מתנדבים פעילים ובראשם משה קוצ'ר מנהל המוזיאון ואלוף משנה בצבא רוסיה, אשר לא רק למד רבות על ההיסטוריה הצבאית של אותה מלחמה, אלא אף לחם בשורות הצבא האדום.

מוזיאון הווטרנים באריאל, הוקם ביוזמת מויסיי מונוסוב, יו"ר ארגון הווטרנים באריאל, דאז. הוא נפתח במרץ 1998, ונתמך כבר מההתחלה על ידי המשרד לקליטת העלייה ועיריית אריאל. כל חברי הארגון שמפעיל את המוזיאון פועלים על בסיס התנדבותי.


המוזיאון זכה במקום הראשון בתחרות של המוזיאונים לזכר מלחמת העולם השנייה.


במסגרת קידום מעורבות חברתית של תלמידי אריאל, מנציחה קריית החינוך אורט יובלי אריאל, את פועלם של הווטרנים בעיר, כולל אימוץ מוזיאון הווטרנים ועזרה בתחזוקתו. הפרויקט מנוהל על ידי אלנה פרומישליאנסקי, רכזת "מחוברים" בבית הספר. בשנת 2019 לכבוד יום הניצחון על גרמניה הנאצית זכתה פרומישליאנסקי באות כבוד בשם נשיא רוסיה, שהוענק לה באופן אישי על ידי שגרירות רוסיה בישראל.


מוזיאון הווטרנים בנשר נחנך ב-10 במאי 2000 בשכונת בן דור בעיר. היוזמה להקמה היתה של גרגורי דונאייבסקי, מנהלה הראשון של עמותת הווטרנים בנשר (הוקמה ב-1993). דונאייבסקי שרת בצבא האדום כפוליטרוק (קצין חינוך) והשתתף בכיבוש ברלין במלחמת העולם השנייה. דונאייבסקי חבר יוסף סיטניקוב, צייר ופסל, שהקים מוזיאונים דומים בברית המועצות (בערים רוסטוב ואזוב).


עיריית נשר העמידה לרשות העמותה מספר חדרים במתנ"ס המקומי וכן מימון צנוע להקמת התצוגות. מימון נוסף התקבל מהמשרד לקליטת עלייה.


אחד הפריטים החשובים במוזיאון הוא מכשיר טלפון מהבונקר של היטלר שנלקח משם על ידי דונאייבסקי. במוזיאון מוקדשת פינה ל-156 לוחמים יהודים אשר קיבלו את עיטור "גיבור ברית המועצות", שהוא האות הגבוה ביותר שניתן בזמנו. מאז פתיחתו ועד חודש פברואר 2010, גדל מספר המוצגים במוזיאון פי ארבעה, וביקרו בו כ-22,000 איש בקבוצות של תלמידים, סטודנטים, חיילים, תיירים מרוסיה ואוקראינה וכן חברי כנסת וקונסולים של רוסיה. בטקס הפתיחה הביא הקונסול הרוסי סאשה מוסיינקו כשי בקבוק וודקה אשר עוצב כפגז. לאחר מותו של חבר הכנסת לשעבר יורי שטרן הוסב שם המוזיאון ל"מוזיאון הווטרנים על שם חבר הכנסת יורי שטרן".

הפעילות במוזיאון כוללת בין השאר הרצאות על מורשת הווטרנים לתלמידי בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכוניים.


בשנת 2008 זכתה עמותת הווטרנים המפעילה את המוזיאון בפרסים ואותות הצטיינות מטעם המשרד לקליטת עלייה והכנסת על תרומתה לקהילה.


בשנת 2022 החליטה עיריית נשר להעביר את המוזיאון לרחוב המגינים 26, בתוך מבנה היסטורי לשימור המשמש גם כארכיון ההיסטורי של העיר.


"מוזיאון הגבורה" בחדרה נוסד בשנת 1995. סגן ראש העיר רומן גישר, הממונה על תיק הקליטה, היה זה שקידם את המוזיאון והפך אותו למרכז קהילה ולמידה.


המוזיאון בחדרה היה בין הראשונים שהציג תערוכה המספרת על לוחמים יהודים במלחמת העולם ה-2. התערוכה, שנקראה, “על קו האש” נדדה למקומות נוספים ברחבי הארץ (ירושלים, תל אביב, חיפה, ראשון לציון ועוד) וכן הוצגה במוסקבה, בברלין, בניו יורק, במינסק, בקייב, בריגה ובערים אחרות ברחבי העולם.

דף מידע שהוציא מוזיאון הגבורה בחדרה


"מרכז מורשת הגבורה היהודית במלחמת העולם השניה והשואה" נחנך באשדוד באוקטובר 2010. הוא הוקם במתנ"ס שהקצתה עיריית אשדוד לטובת המוזיאון ברחוב הסייפן 5 ברובע ח' של העיר. שני אנשים קידמו את היוזמה הזו: אפריים פפירני, יו"ר עמותת נכי מלחמת העולם, וולדימיר ספרנסקי.


בעזרת עיריית אשדוד, משרד הקליטה ומפעל הפיס הוקצה ושופץ המבנה שמהווה היום אכסנייה לאלפי פריטים היסטוריים נדירים שנתרמו ברובם על ידי משפחות הלוחמים מתושבי אשדוד.


להקמת המוזיאון קדמה פעילות ארוכה של ליקוט החומרים מתושבי אשדוד שלחמו בשורות הצבא הסובייטי, מיון ועריכה, עיצוב והעמדה, ובמקביל תחקירים מעמיקים וגביית עדויות על פועלם של הלוחמים היהודיים.


מתנדבי המוזיאון מנהלים עבודת מחקר ואיסוף מקיפה לצד קשר שוטף עם ארכיונים צבאיים מובילים ברוסיה ובאירופה.


המוזיאון מארח קבוצות ויחידים מכל שכבות האוכלוסייה ובכל הגילאים: תלמידי בתי ספר יסודיים ותיכוניים גמלאים, קבוצות "תגלית", קייטנות נוער מחו"ל וסטודנטים מהאקדמיה.

מוזיאון הגבורה באשדוד. צילום: עוז אלמוג, 2017


"מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השניה" בלטרון היה אמור להיות פרויקט הדגל של ההנצחה והמורשת בתחום הזה. עוד ב-2002 החליטה ממשלת ישראל להקים "אתר הנצחה לחיילים יהודיים שלחמו במלחמת העולם השנייה", התפתחות נוספת הייתה כשנתיים לאחר מכן כאשר הוחלט לתקצב את הפרויקט בסכום של כ-4 מיליון שקל שיושקעו ב-4 שנים בהם יוקם המוזיאון אך לבסוף הדבר לא יצא לפועל. רק בשנת 2006 החליטה הממשלה על הקמת העמותה של המוזיאון ללוחם היהודי במלחמת העולם השנייה. מטרתה לתת ביטוי לפעילות הלוחמים היהודים שלחמו נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה, ולהישגיהם במלחמה וכדי לשמר את זכרם של הנופלים היהודים במלחמה, וכן על מנת לפעול למען הקמת מבנה למוזיאון הנצחה לחיילים ולקצינים. מימון פעילות העמותה והקמת המוזיאון בא הממשלה ומתרומות פרטיות. בשנת 2008 נחנכה לראשונה באתר המיועד למוזיאון אנדרטה לזכר הפרטיזנים ולוחמי הגטאות, פרי יצירתו של האמן אלכסנדר בוגן, פרטיזן בעצמו.


ב-2011 התקיימו דיונים נוספים אודות המוזיאון וזאת על אף שהקמתו לא התקדמה. בסופם הוחלט להאריך את תקופת ההקמה ולגייס כ-16 מיליון שקל נוספים. ב-7 במאי 2015 התקיים ליד מבנה המוזיאון השומם טקס לכבוד 70 שנים לניצחון על גרמניה הנאצית, והממשלה אף הכריזה על הפתיחה החגיגית של המוזיאון, וזאת חרף העובדה שלא התבצעו שום עבודות נוספות במקום. עבור הטקס הונפקו מדליות זיכרון מיוחדות שאף נשאו את שם המוזיאון, שטרם הוקם, וחולקו לווטרנים שנכחו בטקס. על פי מספר דוחות של עמותת המוזיאון, מנכ"ל העמותה המשיכו למשוך משכורות בגובה של כ-400,000 שקל בשנה.


כמעט שנתיים ללא שום התפתחות, החליטה משפחת הרצוג (ביחד עם העמותה "יד חיים הרצוג") להשקיע בפרויקט. הם ערכו הסכם עם העמותה של המוזיאון, בו מינו מנהל פרויקט, ואף התחייבו לגייס תרומות עבור המוזיאון. בפברואר 2019 החליטה ממשלת ישראל ה-34 כי המוזיאון ייקרא על שם הנשיא השישי של מדינת ישראל, חיים הרצוג. ב-2020 חתמה הנהלת המוזיאון הסכם עם הממשלה בו סוכם כי עלות הפרויקט תהיה כ-40 מיליון דולר, שגיוסם יחולק בין התורמים למוזיאון לממשלה. ב-2020 הושלם שלד המבנה והוא ממתין להמשך ההקמה.


המוזיאון פועל היום זמנית באתר "יד לשריון", ומתקיימים סיורים בתערוכה קבועה ובה מפורטים מספרם ושמותיהם של החיילים שנהרגו במלחמת העולם השנייה במלחמתם נגד הנאצים, וכן היהודים שפעלו בשורות הפרטיזנים והמחתרות וכל אלו שמלאו משימות נגד הנאצים (מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, ויקיפדיה).

הנשיא ראובן ריבלין נואם בטקס יום הניצחון על גרמניה הנאצית שנערך בלטרון. צילום: חיים זך, 2015. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


ב-2020 התפרסמה בעיתון ישראל היום כתבה נרחבת על המחדל המתמשך סביב הפרויקט. להלן קטעים ממנה:

"המוזיאון הזה נמצא "בהקמה" זמן רב, אך גם לאחר 18 שנים העבודה עליו טרם הושלמה, ולמעשה המוזיאון עוד לא קיים. סיפורו הוא סחבת בלתי אפשרית וגרירת רגליים ממושכת של הממשלה ושל העמותה שהתחייבה להקימו. [...] מלבד תערוכה אחת באולם הכניסה, שנפתחה כבר ב-2003, המוזיאון עומד ריק, בעוד שהמוצגים החשובים והנדירים מתקופת המלחמה ממתינים במחסנים. "מדוע המוזיאון לא קם עד עכשיו? כי כנראה שלממשלה שלנו פשוט לא אכפת מהווטרנים, מהנצחה ומכל הציבור הגדול שמבחינתו מדובר בקודש הקודשים", אומר לי אפרים פפרני, יו"ר ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים, פפרני, שעלה ב-1990, לא המתין לממשלות ולעמותות. ב-2010 הוא וחבריו הקימו מוזיאון קטן אך עשיר בתוכן ובמיצגים באשדוד, כדי להנציח את הלוחמים, את הנופלים ואת הניצחון האדיר על גרמניה הנאצית שהושג במאמץ בלתי אנושי. "למוזיאון בלטרון יש חשיבות אדירה. הילדים, הנכדים, הנינים שלנו חייבים להכיר את הסיפור הזה ולהבין שהסבים והסבתות שלהם נלחמו בכל כוחם, על החיים, למען חירות ושחרור." (סבטלובה, 2020).

ספרות עיונית ומחקרית בנושא החיילים היהודים במלחמה בנאצים

לאחר מותו של יצחק זנדמן, מייסד ויו"ר הארגון הוחלט על הענקת פרס יצחק זנדמן לספרות עיונית ומחקרית בנושא הלחימה היהודית. הפרס הוענק מספר פעמים. לאחר מותו ב-2007 של אברהם כהן, מזכ"ל הארגון שהחליף את זנדמן, נוסף גם שמו לפרס. להלן כמה מהספרים החשובים שנכתבו עד היום על הנושא בארץ:

  • אינגבר אברהם (עורך) 1999. לקסיקון ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים, מול האויב הנאצי כרך ד' חלק א' וב', הוצאת ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים בסיוע ועדת התביעות, תל אביב.

  • בורנשטיין שמואל ואחרים (המערכת), 1961. מול האויב הנאצי - לוחמים מספרים 1945 - 1939, כרך א', הוצאת ארגון נכי המלחמה בנאצים בסיוע "יד ושם", תל אביב.

  • בורנשטיין ש. ואחרים (המערכת). 1967. מול האויב הנאצי - לוחמים מספרים 1945 - 1939, כרך ב', הוצאת ארגון נכי המלחמה בנאצים בסיוע "יד ושם", תל אביב.

  • הלפרין ניצן. 2013. קצבאות נכים בגין רדיפה נאצית ותפיסת השואה בחברה הישראלית: בחינה בראי ביקורת לימודי המוּגבלוּת, מעשי משפט, ה, אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה למשפטים.

  • יבלונקה חנה. 1997. קליטת ניצולי השואה במדינת ישראל – היבטים חדשים, עיונים - כתב עת רב-תחומי לחקר ישראל 7, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

  • יבלונקה חנה. 2000. מה לזכור וכיצד? ניצולי השואה ועיצוב ידיעתה, בתוך עידן הציונות, עורכים אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ, יעקב הריס, הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים.

  • יבלונקה חנה. 2000. תולדות הארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים, מול האויב הנאצי כרך ה', הוצאת ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים בחסות "יד ושם" ובסיוע ועדת התביעות, תל אביב.

  • נקדימון שלמה. 6.12.1957. הם נאלצו להסתיר מומיהם בעלותם לישראל, חרות.

  • ריבלין גרשון (עורך), 1986. מול האויב הנאצי 1945 - 1939 לוחמים מספרים, כרך ג', הוצאת ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים בחסות "יד ושם", תל אביב

  • רוברמן סווטה. 2004. זיכרון בהגירה, הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, עמ', 184 עמודים, עמ 66–69

  • רונסקי מיכאל. 2010. הלוחם בשלושה צבאות: (מחייל לגנרל), תרגום מרוסית - אנה בולייבסקי, הוצאת ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים, תל אביב.

אנדרטאות

מימיו הראשונים ניסה "ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים" ליזום ולעודד הקמת אנדרטאות זיכרון ללוחמים היהודים במלחמת העולם השנייה. בין היתר תבע מ"יד-ושם" הקמת אנדרטה בהר הזיכרון, מה שהוביל להחלטה על הקמת גל-עד הגבורה, פרויקט שלא בוצע בסופו של דבר. במקומו הוקם עמוד הגבורה. הארגון קיים מגעים עם עיריית תל אביב לשם הקמת אנדרטה בתחומי העיר, שהיו בין הגורמים להכללת האנדרטה לשואה ולתקומה כחלק מהתכנון של כיכר מלכי ישראל. גם אגודות הווטרנים המקומיות יזמו הקמת אנדרטות. כך למשל, ב-1991 הוקמה בחיפה על ידי הסניף המקומי של ארגון הווטרנים אנדרטת הזיכרון ללוחם היהודי בנאצים.

דוגמאות נופות: אנדרטה לזכר הנספים בשואה בגן גולדה, בקריית מוצקין; אנדרטה ללוחמים היהודים שנפלו במלחמת העולם השנייה, בקריית ים; אנדרטה לזכר הלוחמים בנאצים ובעוזריהם, בראשון לציון; אנדרטה לזכר הלוחמים היהודים נגד גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ב"גן איתין" בפרדס-חנה.


טיפין טיפין זכו להכרה והוקרה מצד המדינה. כך למשל בשנת 2012 הוקמה "אנדרטת הניצחון" בנתניה בהוראת ראש הממשלה בנימין נתניהו. בסה"כ הוקמו עד היום כ-25 אנדרטאות.

אנדרטה באור עקיבא. צילום: עוז אלמוג, 2015


סרטים תיעודיים

בשנים 2005–2008 יזם הארגון והפיק מספר סרטים תיעודיים המתארים את תולדות הארגון, אנשיו ופעולותיו היום. הסרטים דוברי רוסית ומתורגמים לעברית. כל הסרטים וחומר וידאו נוסף נמצאים בערוץ היוטיוב של הארגון.


פעילות חינוכיות

במוזיאוני הווטרנים נערכות פעילויות חינוכיות רבות, כולל שיחות של צעירים עם ווטרנים.

תנועת הנוער העובד הקדישה יותר מכל גוף נוער אחר בארץ מאמצים לשימור מורשת הווטרנים. כך למשל בשנת 2014 הוציאה התנועה חוברת בשם "סיפורי לוחמים" שבה סופרו 10 סיפורי ווטרנים שהוקלטו בריאיונות אישיים על ידי מדריכים וחניכי התנועה. במצגת הנחיות למדריכי התנועה נכתב:

אז למה אנחנו עושים זאת? חשיבות יום זה מבחינת תנועתנו ובכלל הוא בשימור הזיכרון של אירוע היסטורי-יהודי חשוב ביותר אשר רובנו לא מודעים אליו כלל ובטח שלא חונכנו אליו בבית הספר. סיפור הגבורה היהודית ממלה"ע השנייה מוכר לנו בעיקר מהגטאות ואילו סיפור לחימה יהודית של מיליון וחצי חיילים יהודים בצבא האדום לא נמצא בתודעתנו כלל וכלל, בגרנו על מוטיב ניצחון אחר לחלוטין אשר בו בעלות הברית הוגדרו כארצות הברית וארצות אירופה המערבית בלבד. לכן לקחנו צעד חלוצי-חינוכי על עצמנו לצעוד מידי שנה בצד הלוחמים, להיות הדור הצעיר אותו הם צריכים למען שסיפור גבורתם ימשך ולמען שסיפור זה סוף-סוף יהפוך להיות גם שלנו."

חומר ארכיוני. המעורבות של הארגון בתהליכים שעצבו את המדינה והתעוד הרב בכתב ובצילומים באה לידי ביטוי בארכיון הגדול והמגוון. רובו שמור היום בארכיון צה"ל ובאוספים שונים בהם ארכיון המדינה, הארכיון הציוני, מכון ז'בוטינסקי, מוסדות הקשורים בשואה ואנשים פרטיים. פריטים השייכים לתולדות הארגון אף נמכרים לאספנים במכירות פומביות.

פייסבוק. אלי גולוסובסקי, איש קבע תושב המרכז, פתח דף פייסבוק בשם "ווטרנים - גיבורי מלחמת העולם השנייה". מדובר בדף הפייסבוק היחיד בעברית שמוקדש לווטרנים. הוא כולל ראיונות עם ווטרנים, תרגום סיפורים מרוסית לעברית והעלאת המודעות לנושא הווטרנים בחברה הישראלית.

בראיון לעיתון "עולם קטן" סיפר גולוסובסקי:

"כיוון שקרובי משפחה שלי השתתפו במלחמה, נושא הווטרנים היה מוכר לי מאז שאני זוכר את עצמי. בשירות הצבאי גיליתי להפתעתי שרוב האנשים שאני מספר להם על הנושא לא שמעו על הווטרנים מעולם. היה לי כואב לגלות את זה. מדובר בעובדה הזויה. הרי תודות לאנשים האלו המדינה הזאת קיימת". במסגרת דף הפייסבוק שלך קיימת ראיונות רבים, מה למדת על האתגרים שניצבו בפני לוחמים יהודים? "כל מי שראיינתי נלחמו בידיעה שהם יהודים. חשוב להדגיש שבין הלוחמים עצמם לא הייתה שום גזענות בין החיילים. אבל בפיקוד זה היה ניכר מאוד. גם אחרי המלחמה, בשל מדיניות אנטישמית, היה נהוג לומר שיהודים לא נטלו חלק בלחימה. הייתה פקודה לעטר יהודים רק במקרים קיצוניים". מה מטרת דף הפייסבוק? "להנגיש את הסיפורים שלהם בעברית. ברוסית כתבו וכותבים עליהם הרבה. חבל לי שבארץ לא מכירים את האנשים הציוניים האלה שגרים כאן. אלו גיבורים שאין דומים להם בהיסטוריה. אלו אנשים צנועים שלקחו על עצמם, בעודם בני 20 ואף פחות מכך, את המשימה הקשה בהיסטוריה -טיהור אירופה מהאויב הנאצי והצלת עמם. הם עברו גיהינום של ארבע שנים, הרגו נאצים רבים ושרדו בנס את המלחמה הקשה ביותר בהיסטוריה" (מילר מורדי, "עולם קטן" - גליון 493).

פריטי אספנות. קיימים פריטי אספנות יש פה ושם. כך למשל: הכרזה: עצרת לוחמים המוקדשת ליום השנה העשירי לתבוסת גרמניה – באתר הספרייה הלאומית.


מקורות נוספים:






Comments

bottom of page