ארכיונים בישראל

כתב: עוז אלמוג, 2022

הארכיונים בעולם – ציוני דרך

המילה "ארכיון" מגיעה מהמילה היוונית "ארכה" ("arkhē") שפירושה "בראשית", "התחלה" או "מקור". ביוון העתיקה התייחס המונח למבנה שבו נשמרו רישומים ציבוריים. המילה "arkhē" היא גם השורש של המילה "ארכיאולוגיה", שפירושה חקר ההיסטוריה באמצעות חפירה בקרקע ומציאת שרידים מהעבר הרחוק.

במגילת אסתר מופיע המושג "גנזי המלך" ומכאן נגזרה המילה בעברית "גנזך" שמחליפה לעתים את המילה "ארכיון".

עם הזמן, התרחבה המשמעות של המילה "ארכיון" ופירושה היום הוא אוסף של רשומות, מסמכים, יומנים, מפות, כתבי יד, תצלומים או חומרים אחרים שמספקים עדויות על העבר ושנשמרו לעיון עתידי. חומרים אלה עשויים להיות מאורגנים לפי נושא, מיקום או פרק זמן.

הארכיונים הממוסדים משרתים היום מסגרות מגוונות, ובעיקר ספריות, מוזיאונים, סוכנויות ממשלתיות, יישובים וארגונים פרטיים. רובם נמצאים במבנים או חדרים פיזיים, שבהם מאוחסנים ונשמרים מסמכים וחפצים, אבל בשנים האחרונות מתרבים הארכיונים בפורמט הדיגיטלי, שמאפשרים אחסון וניהול מסמכים ותצלומים בזיכרון מחשב, דיסק חיצוני או ענן.

הארכיונים מספקים את רוב חומרי הגלם למחקר ההיסטורי והם הבסיס ליצירת תובנות חשובות על עברם של יחידים, קהילות, לאומים ומדינות. יש להם גם תפקיד מרכזי בשימור והנגשת המורשת התרבותית-ההיסטורית.

הארכיונים המוקדמים ביותר הידועים מתוארכים למסופוטמיה העתיקה (עיראק של ימינו) בסביבות 2600 לפני הספירה. במקדשים ובארונות אוחסנו לוחות חימר ששימשו לתיעוד מידע מינהלי ומשפטי, כגון בעלות על קרקע, עסקאות סחר וצווים מלכותיים.

גם המצרים הקדמונים ניהלו תיעוד היסטורי, בעיקר על מגילות פפירוס. הארכיונים שלהם הכילו מגוון רחב של מידע, כולל על טקסטים דתיים, צווים מלכותיים, רישומי מס ויצירות ספרותיות. ספריית אלכסנדריה, שנוסדה במאה ה-3 לפני הספירה, הפכה למרכז נודע לשימור ואיסוף ידע עתיק.

לארכיונים סיניים היסטוריה ארוכה, שמתחילה עם הקמת הספרייה האימפריאלית בשושלת צ'ין (221-206 לפנה"ס). הארכיון הקיסרי הכיל רישומים היסטוריים, מסמכים רשמיים ויצירות ספרות. ארגון הארכיונים בסין הגיע לציון דרך משמעותי בתקופת שושלת האן (202 לפנה"ס-220 לספירה), עם יצירת מערכת ארכיון מרכזית.

הציוויליזציות היוונית והרומית העתיקות ניהלו ארכיונים במטרה לתעד מידע מינהלי, משפטי והיסטורי. ביוון, ערי המדינה שמרו ארכיונים של מסמכים ציבוריים ומשפטיים, בעוד ברומא הוקם הטבולריום (Tabularium) - ארכיון מרכזי שבו אוחסנו מסמכים רשמיים, כולל חוקים, יצירות אמנות ופרוצדורות של הסנט.

במהלך ימי הביניים, שימור הרשומות הכתובות בוצע ברובו על ידי מנזרים ומוסדות דת. בארכיונים הללו שומרו טקסטים דתיים ומסמכים היסטוריים ומשפטיים. ארכיון השליחים של הוותיקן (The Vatican Apostolic Archive), שנוסד במאה ה-17, הוא אחד הארכיונים העתיקים ביותר הפועלים ברציפות בעולם (מאז הקמתו ועד ימינו).

תקופות הרנסנס וההשכלה הולידו עניין מחודש בתיעוד היסטורי. בתקופה זו הקימו ממשלות, אוניברסיטאות ואספנים פרטיים ספריות וארכיונים. התפתחות טכנולוגיית הדפוס הקלה על הפצת הידע ועל יצירת ארכיונים של ספרים וכתבי יד.

עם צמיחתן של מדינות הלאום המודרניות, גדלה חשיבות האירכוב והשימור (בעיקר של חומרים ממשלתיים, עירוניים ומדעיים) בתרבות האירופאית. לראשונה הוקמו ארכיונים לאומיים במטרה לאסוף ולשמור מסמכים רשמיים. שינוי משמעותי בתפקיד הארכיונים בעולם הגיע בעקבות המהפכה הצרפתית ב-1789, שבה בוטלה ההיררכיה המעמדית המלוכנית.

ב-25 ביוני 1794 נחקק בצרפת חוק הארכיונים המודרני הראשון, שקבע שארכיון ממשלתי יהיה פתוח לקהל הרחב. החוק הזה סימן את ראשיתה של התקופה המודרנית בניהול מדינת הלאום. בעקבות הצרפתים החלו שאר מדינות אירופה להקים ארכיונים ממלכתיים שנפתחו בהדרגה גם לקהל הרחב.

משרד הרישום הציבורי בלונדון (The Public Record Office in London), שהוקם ב-1838, היווה מודל לארכיונים לאומיים ברחבי העולם.

ציון דרך נוסף בתולדות הארכיון המודרני היה הדפסת "המדריך לסידור ותיאור ארכיונים" (The Manual for the Arrangement and Description of Archives) ובקיצור "המדריך ההולנדי" (הוא פורסם בשנת 1898). הספר הזה, שנכתב על ידי סמואל מולר, יוהאן פיית' ורוברט פרוין עבור איגוד הארכיונאים ההולנד, הוא משמעותי בהיותו הקודיפיקציה הראשונה של תורת הארכיון האירופית. מחבריו הם אלו שקבעו את כללי הבסיס המשמשים עד היום בארכיונאות המודרנית (מה שמכונה "עקרון המוצא"), לאמור: ארגון, מיון, סידור ורישום של חומר היסטורי באופן יעיל ונגיש.

התפתחות נוספת בניהול הארכיונים בעולם חלה בראשית המאה העשרים כאשר התברר שתהליך בניית הארכיון מחייב לא רק חוקי הפקדה אלא יוזמות אקטיביות לגילוי והשגת חומרים היסטוריים. כך נוצר מקצוע משני בארכיונאות המכונה "ניהול רשומות".

המהפכה הדיגיטלית שינתה את אופי הארכיונים בעשורים האחרונים. רשומות אלקטרוניות וטכניקות שימור דיגיטליות יצרו הזדמנויות מסדר גודל חדש בתחום האיסוף, השימור, הקיטלוג והנגשת מידע. המעבר למדיום האלקטרוני יוצר ומחדד שאלות ובעיות חדשות שמחייבות גם פתרונות חדשים – בעיקר בתחום זכויות היוצרים והשימור לטווח ארוך.

סוגי הארכיונים

בעולם מקובלת הבחנה בין שני סוגים (או פונקציות בסיסיות) של ארכיונים:

א. ארכיון מנהלי (אדמיניסטרטיבי) הוא אוסף של רשומות ומסמכים שנוצרים ומתוחזקים על ידי ארגון או סוכנות למטרות מנהליות ותפעוליות. רשומות אלו יכולות לכלול פרוטוקולים של פגישות, דוחות שוטפים, תכתובות, תיקי כוח אדם ומסמכים אחרים המספקים עדות לפעילות הארגון בעבר.

ארכיונים אלה מקבלים באופן שוטף חומרים למיון ושימור מכוח חוקים ונהלים חיצוניים ופנימיים. לעיתים, לשם השלמת התיעוד המוסדי נאספים גם חומרים היסטוריים רלוונטיים ממקורות שמחוץ למוסד.

ארכיונים מנהליים מיועדים בעיקר לסייע לארגון לתפקד בצורה יעילה וחלקה, אך הם יכולים להוות גם משאב חשוב עבור חוקרים המבקשים להתחקות אחר ההיסטוריה של הארגון.

ב. ארכיון תיעודי (דוקומנטרי) הוא ארכיון היסטורי שהוקם במטרה לתעד חיי אדם, תקופה או נושא. ארכיונים תיעודיים כוללים לרוב מגוון פריטים היסטוריים שהופקדו בהם באמצעות איסוף יזום, או תרומות, כגון תצלומים, מכתבים, יומנים, כתבי יד, מפות, הקלטות אודיו ווידאו ומסמכים מגוונים אחרים. בחלק מהארכיונים הללו שמורים גם חומרים שאינם מקוריים (העתקים סרוקים ומזוערים).

התנועה הציונית, על מוסדותיה וארגוניה, היא תנועה שאימצה כבר מראשית דרכה קודים של קידמה ומנהל מודרני. זאת, לצד התודעה ההיסטורית המפותחת של העם היהודי הניבו תרבות תיעוד ושימור מפותחות מאד במדינת ישראל.

לארכיונים הרבים שהוקמו לפני קום המדינה ואחריה נודע תפקיד משמעותי בשימור ותיעוד ההיסטוריה והמורשת של מדינת ישראל.

הספרייה הלאומית האוניברסיטאית, שנוסדה בשנת 1892 בירושלים, היא מהמוסדות הראשונים שאספו ושימרו חומר תיעודי הקשור להיסטוריה ולתרבות היהודית. בשנת 1919 הקימה ההסתדרות הציונית את הארכיונים המרכזיים בירושלים במטרה לאסוף ולשמור רישומים הקשורים לתנועה הציונית וליישוב היהודי בפלשתינה-א"י.

מחלקת האפמרה בספריה הלאומית. התצלום באדיבות הספריה הלאומית

בשנת 1949, שנה לאחר קום מדינת ישראל, נוסד הארכיון הלאומי של ישראל, שאיגד מספר ארכיונים קיימים, ביניהם הארכיון הציוני המרכזי והמחלקה ההיסטורית של הסוכנות היהודית (שהוקמה ב-1939).

במהלך השנים הוקמו עוד ועוד ארכיונים ציבוריים ופרטיים שהעשירו, כל אחד בתחומו, את מאגר המידע ההיסטורי של מדינת ישראל ותרמו ליצירת מסורת זיכרון מפותחת בארץ. הארכיונים הללו מהווים בסיס להקמתם ולפעולתם של החוגים להיסטוריה, גיאוגרפיה, דמוגרפי ואמנות במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, ומהווים גם תשתית חשובה עבור מוזיאונים, ספריות וגלריות.

על פי ההערכות, במדינת ישראל ישנם היום (2023) יותר מ-800 ארכיונים - קטנים וגדולים, ציבוריים ופרטיים, ממוקדי נושא ואקלקטיים, מנהליים והיסטוריים.

מקובל למיין את הארכיונים גם לפי גודלם, בהתאם לכמות החומר הארכיוני המוחזק בהם. בישראל נחשבים ארכיונים גדולים כאלה שכוללים יותר מ-1,000 מטר אורך מדף של חומר ארכיוני; הארכיונים הבינוניים כוללים 500-100 מטר אורך מדף של חומר ארכיוני והקטנים פחות מ-500 מטר אורך מדף.

בארץ ישנם כ-15 ארכיונים גדולים, כ-100 ארכיונים בינוניים ומאות ארכיונים קטנים. לא כל הקטנים פעילים בשוטף (חלקם "רדומים") ורבים מהם סובלים ממחסור בכוח אדם, ציוד ותקציב. רוב הארכיונים הקטנים הוקמו ביוזמת אנשים אכפתיים ("משוגעים לדבר") והם מופעלים ביומיום באמצעות מתנדבים מסורים וחדורי שליחות, פטריוטיות וזיקה היסטורית.

מדינת ישראל משופעת בארכיונים ציבוריים המשמרים אינספור פריטים חזותיים מעניינים ופיקנטיים: ספרים וכתבי עת ישנים, כרזות, מודעות, פרסומות, לוחות שנה, מכתבים, כרוזים, קטעי עיתונות, בולים, מפות, פרסומים רשמיים של משרדי ממשלה וגופים ציבוריים אחרים, ומעל לכל תצלומים וסרטים.

ההבחנה בין סוגי מוזיאונים לא תמיד קלה כי הגבולות וההבדלים לעתים דקים והחפיפה לא אחת די גדולה. עם זאת, אפשר למיין אותם למספר קטגוריות נושאיות מרכזיות שמשקפות את מוקדי העניין והדגשים המאפיינים את החברה הישראלית בתחום ההיסטוריה, ההשכלה והמורשת התרבותית.

המהפכה הדיגיטלית והגישה הרב ממדית להיסטוריוגרפיה, מייצרות זרם הולך וגדל של תערוכות היסטוריות ואלבומי מורשת וזיכרון של חומרים חזותיים, הפותחים עבור הקהל הרחב צוהר לעולם שבעבר היה סגור ומדומיין.

ארכיוני המוסדות הלאומיים והממלכתיים

בראש רשימת המאגרים של חומר חזותי היסטורי עומדים הארכיונים הממלכתיים והלאומיים הגדולים (כולם נמצאים בירושלים): ארכיון המדינה (גנזך המדינה); הארכיון הציוני המרכזי; בית הספרים הלאומי (הספריה הלאומית); ארכיון הקרן הקיימת לישראל (קק"ל); לשכת העיתונות הממשלתית (אוסף התצלומים הלאומי); והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים.

ארכיונים אלה מכילים עשרות קילומטרים של מדפים עם חומרים היסטוריים יקרי ערך שהשאירו אחריהם הפקידות העות'מאנית והבריטית, מוסדות הקהילות הפלסטיניות, מוסדות התנועה הציונית וארגוני היישוב היהודי, משרדיה השונים של ממשלת ישראל וכן גופים מסחריים וחברתיים מגוונים שפעלו לאורך השנים.

בארכיונים הציבוריים מופקדים גם עשרות ארכיונים אישיים ומשפחתיים שכוללים פריטים מגוונים בעלי ערך היסטורי ונוסטלגי: תצלומים, נגטיבים, סרטים, יומני חדשות והקלטות שמע, פריטים מוזיאליים וממוביליה (סמלים, מדליות, ציורים, פסלים, תשמישי קדושה, דגלים, חותמות ועוד).

כל הגופים שהוזכרו לעיל סובלים ממצוקה תקציבית ומתמודדים באופן קבוע עם הדילמה מה לרכוש ומה להנגיש לציבור באופן חופשי.

איתור מידע גנאולוגי במחסני הארכיון הציוני המרכזי. התצלום באדיבות הארכיון.

ארכיוני כוח המגן

בישראל יש כמות מכובדת של ארכיונים שמתעדים את כוח המגן העברי לדורותיו, החל מתקופת המנדט והמחתרות ועד ימינו. הארכיונים המרכזיים בתחום זה הם:

הארכיון לתולדות ההגנה בתל אביב; אוצר תמונות הפלמ"ח (במוזיאון הפלמ"ח ברמת אביב); ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון בתל השומר; ארכיון בית ז'בוטינסקי.

כל הארכיונים הללו מתעדים בעיקר את המאבק לעצמאות וההגנה על מדינת ישראל, אבל יש בהם גם לא מעט חומר אתנוגרפי ונוסטלגי כללי, הקשור לנופי אדם וטבע בארץ ישראל ולפולקלור הישראלי הרחב.

ארכיוני תנועות העבודה וההתיישבות הכפרית

ארכיון יד טבנקין ברמת אפעל; ארכיון יד יערי בגבעת חביבה; מכון שיטים ארכיון החגים בבית השיטה; ארכיון המכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ (ע"ש פנחס לבון) בתל אביב; ארכיון מפלגת העבודה בבית ברל; ארכיון תק"מ-איחוד בחולדה; ובית יגאל אלון בקיבוץ גינוסר טומנים בחובם חומרים מגוונים המתעדים בעיקר את תולדות תנועות הפועלים וההתיישבות העובדת: תנועת החלוץ, תנועת העבודה, ההסתדרות ומפעליה, המרכז החקלאי, קיבוצים, מושבים ותנועות הנוער הסוציאליסטיות. הארכיונים הללו כוללים אוצרות ישראליאנה רבים, כגון כרזות, תכתובות חפצים וצילומים היסטוריים.

המדינה לא תומכת בארכיוני הקיבוצים המוגדרים כ"ארכיונים פרטיים" ותומכת במקצת בארכיוני התנועה שהוזכרו לעיל.

אוסף הדגלים. צילום: יפעת קירנשנבאום ארן. התצלום באדיבות ארכיון יד יערי

לצד הארכיונים המוסדיים הגדולים פועלים ברחבי ישראל ארכיונים מקומיים של קיבוצים ומושבים.

היום קיימים ארכיונים יישוביים ב-188 קיבוצים מתוך 286 קיבוצים. זה מספר מרשים שמבטא כמה מהיסודות של התרבות הקיבוצית המסורתית: מודעות ורגישות היסטורית; רמת ביטוי גבוהה; מסירות לקהילה המקומית ונכונות לתרום לכלל (לקהילה, לתנועה, למדינה ועוד).

בקרב המושבים מסורת התיעוד אינה מפותחת כמו בקיבוצים. לא זו בלבד שאין למושבים בארץ מוסד ארכיוני משותף, אלא שרק אצל 30 מושבים מתוך 254 מושבים קיים היום ארכיון מקומי. בחלק מהמקרים, הארכיונים הללו מקיימים קשר עם ארכיון המועצה האזורית שאליה הם משתייכים מבחינה פורמלית.

התנועה הקיבוצית הקדימה להבין את החשיבות והערך של תיעוד היסטורי ועודדה את הקיבוצניקים לתעד את עצמם בטקסט ותמונה. אלפי ספרים (כולל "ספרי יובל") ומאמרים מתעדים את תולדות התנועות הקיבוציות ואת הקיבוצים ברחבי הארץ (כוכבי־נהב, 2006).

ארכיוני הקיבוצים, בלי יוצא מן הכלל, הם מאגרים היסטוריים מרתקים, שטומנים בחובם אוצרות נוסטלגיים לא רק של כל קיבוץ בנפרד אלא של כל התנועות הקיבוציות ובמקרים רבים גם של כל מדינת ישראל: החל מפרוטוקולים של "מועצות השבט" (אסיפות קיבוץ וכו'), דרך אפמרה מגוונת, מסמכים ותצלומים היסטוריים ועד לחפצים בעלי ערך סנטימנטלי. גם "ספרי המקום" שהוציאו קיבוצים רבים הם אוצר נוסטלגי בלום, ובהיבטים רבים משקפים לא רק געגוע לקיבוץ הישן אלא גם למדינת ישראל החלוצית.

הזיקה התיעודית של הקיבוצניקים נובעת ככל הנראה ממספר גורמים:

א. רבים מהמייסדים חשו את גודל השעה, כלומר שהם "עושים היסטוריה", ולכן תעדו דברים בזמן אמת. הם שמרו אפילו "צעטאלך" (פתקים).

ב. תחושת הביחד מולידה גם נוסטלגיה מקומית.

ג. תחושת הייחוד והגאווה המשותפת, הזינה את תרבות התיעוד העצמי.

ד. קהילה מבודדת (בעיקר תחת מצור וסכנה קיומית) נוטה לייצר זיכרונות משותפים עוצמתיים.

ה. חרף התדמית ה"בארדית" ודגל המעשיות הצברי של הקיבוצניקים (אלמוג, 1995), אלה היו קהילות משכילות שטיפחו סקרנות והשכלה. בקיבוצים פעלו מאות אנשי רוח מוכשרים שחקרו ופרסמו בין השאר יצירות היסטוריוגרפיות. וכיוון שהתרבות הקיבוצית נמצאת בדנ"א של התרבות הישראלית, החשיבות של המחקרים והפרסומים הללו רחבה מעבר להקשר התנועתי-מקומי.

ו. לקיבוצים היו המשאבים הנדרשים (קרקע, צריפים, כוח עבודה וכו') להקמת ארכיון ולעתים גם מוזיאון מקומי. לימים המשאבים הללו נוצלו כמנוף לענף התיירות והאירוח.

ז. חלק מהקיבוצים החלו לאסוף חומר היסטורי באופן אינטנסיבי יותר כאשר הבחינו שדור המייסדים הולך לעולמו וצביונו הישן של הקיבוץ נעלם (בעקבות תהליך ההפרטה). הוותיקים הבינו שאם לא יתעדו עכשיו, הדור הבא לא ידע מה קדם להם.

ארכיון קיבוץ מרחביה. התמונות באדיבות הארכיון.

בשנת 1975 פרסמה הוועדה הבין-קיבוצית לארכיונאות תדריך לעבודת הארכיון בקיבוץ. בקיץ 1981 עובד התדריך מחדש על ידי חברי הוועדה: נפתלי צור ושמעון מנסקי (מזכירות אירגון ארכיונאי הקיבוצים), פנינה דורון (ארכיון השומר הצעיר במרחביה), מוסיה ליפמן (ארכיון העבודה, תל אביב), וזוהר אלופי (ארכיונאית של עיריית חיפה). גרסה שניה לתדריך יצאה לאור ב-1984 (תדריך לעבודת הארכיון בקיבוץ, תדפיס מתוך יד לקורא, חוברת ג', 1984). היום חלק גדול מהארכיונים הקיבוציים המקומיים מנוהלים באמצעות תוכנת מחשב משוכללת שמקדמת בכמה דרגות את תהליך השימור והקיטלוג של החומרים. ארכיונים רבים מחזיקים היום בקישור אינטרנטי (לרוב כחלק מאתר הקיבוץ) שבו מונגשים מסמכים ותצלומים היסטוריים לציבור הרחב. החומרים הללו מסייעים למיתוג הקיבוץ כולו. עם זאת, עדיין חלק גדול מהארכיונים הקיבוציים מתנהל עדיין באופן חובבני, עם פיקוח מינמלי, ללא מבנה ייעודי עם תנאי אחסון נאותים. רוב עובדי הארכיונים הם גמלאים מבוגרים העובדים בהתנדבות, לרוב מסורים לעבודתם ובעלי רצון טוב, אבל חסרי הכשרה מקצועית (חוסר חוסר ידע בתחום המחשב) והדבר פוגע ברמתו המקצועית של הארכיון. במאמר שסקר את התופעה כותב אלי אלון: "בעלי תפקידים בקיבוצים המכירים את הארכיונים הקיבוצים מקרוב ומבפנים, יודעים לספר כי בארכיוני ההתיישבות "שוכבים" לעיתים כאבן שאין לה הופכין במשך שנים רבות בתוך תיקיות וקרטונים או אפילו במאגרי מחשב נסתרים חומרים ארכיונים בעלי ערך רב מבלי שאיש יטרח לרשום אותם, לעיין בהם ולבדוק מה יש בהם ומה ערכם הארכיוני. הדבר דורש כוח אדם מקצועי גם בתחום ההיסטוריה. לארכיונאים בארכיוני ההתיישבות בהרבה מקרים, אין מושג מה יש בקרטונים ובגלילים ובמכלים בארכיון בשל אי-רישום וקיטלוג מקצועי של החומר המתקבל וטיפול לא מקצועי בו. בצורת ניהול ארכיון כזו ייתכן שעלולים ל"התפספס" חומרי ארכיון בעלי ערך רב. [...] בשורה התחתונה חלק מהחומרים בארכיוני הקיבוצים והמושבים שהם בעלי ערך רב צפויים להיעלם להתפורר אפילו מבלי שאף אחד יבחין או ידע על כך. מאחר שמדובר גם בחומרי ארכיון בעל חשיבות לאומית נדרשת כאן התערבות דחופה של גורמים מקצועיים מחוץ לקיבוץ. בינתיים זה לא קורה (אלון, 2020).

בקיבוצים בהם התבצעה הפרטה, נדרשו החברים להחליט האם לקיים את הארכיון ולא תמיד ההחלטה היתה חיובית.

עם כניסת תהליכי השינוי וההפרטה למרבית הקיבוצים, המוסד הארכיוני כבר נתפס בכל היישובים כמובן מאליו. הבעיה החמירה בקיבוצים שנקלעו למשברים כלכליים, ושבהם התקשו למצוא מהיכן לשלם את הפנסיה למייסדים (עלות מימון של ארכיון בקיבוץ יכולה להגיע לעשרות אלפי שקלים בשנה. רק השימוש בתוכנה לניהול ארכיון עולה עשרת אלפים שקל ועוד לא דיברנו על עלויות אנרגיה, שכר עובדים ועוד.

חשוב לזכור שהקיבוץ אינו אותו הקיבוץ שהיה לפני ההפרטה, ואלו שתי ישויות משפטיות נפרדות. לכן לעתים נדרשת גם סידור וארגון חדש של כל החומר הארכיוני.

בקיבוצים מופרטים רבים, נוצר מצב בו הארכיון מוחזק לרוב על ידי פנסיונר שעלות העסקתו נמוכה, או ע"י מתנדב, ללא תקציב לתחזוקה שוטפת, מחשוב וציוד נוסף. רק בשנים האחרונות, עם ההתאוששות הכלכלית החלו מוזרמים במספר קיבוצים תקציבים מכובדים יותר להפעלת הארכיון (אשכנזי, 2007).

השפעת ההפרטה על הארכיון הקיבוצי מוסברת בדברים שפרסמה נלי בן צבי, מנהלת ארכיון קיבוץ יפתח, בפורום "הארכיונאי הישראלי":

"ארכיון הקיבוץ אוסף חומר על חברי הקיבוץ. לכל משפחה תיק ובו מאמרים שכתבו או נכתבו על חבריה, ברכות, תודות, בחירה לתפקיד, פעילויות ותפקידים בהן היה מעורבים, תכתובות עם בעלי תפקידים, תמונות וכו'. כל זה סיפר כמובן על האנשים ועל חייהם. היום אנו במצב שהאוכלוסיה גדלה והולכת עם כל ההרחבות והשכונות והמעמדות למיניהם, תושבים, חברים מסוגים שונים. עם ההפרטה והשינויים בחיי הקיבוץ לא בטוח שאפשר לקרוא לו עדיין קיבוץ. החיים הרבה פחות "צפופים". כל אחד בעבודתו ובביתו. מעגלי החיים הרבה פחות מחוברים ומשותפים. חומר רב עובר מעלינו בעננים. בעלי התפקידים מצנזרים בתואנה של צנעת הפרט. וקשה להשיג אצלם את החומרים לארכיון. כבר אין כל-כך הרבה חומר לאיסוף. אנו פותחים תיק לכל אדם חדש ובעצם מעבר לכך כמעט ולא מצטבר עליו דבר. שלאלדבר על כך שכבר אין אנו מכירים את כולם ולא כולם מכירים אותנו. נעשינו סוג של רעננה... כלומר עיר בזעיר אנפין עד עתה, עם פוטנציאל, עשייה ושאיפה לגדילה נוספת. אנו חשים שאולי צריך לחשוב מחדש על הנושא הזה של תיקים אישיים. הם די איבדו את טעמם והם ברובם ריקים. לא כולם מתבטאים בעלון או בקהילנט. רוב הציבור בכלל לא עובד בענפי הקיבוץ שמהם נשאר מעט מאוד. אז מה לעשות? מצד אחד אנו רוצים להמשיך, מצד שני אין בזה הרבה וקיים תסכול. האם להפסיק? האם להמשיך ככה?"

מצד שני, תהליך ההפרטה הגדיל את חשיבותו של הארכיון הקיבוצי בהיבט המשפטי. חברי קיבוץ בהווה ובעבר תרים היום אחר עדויות היסטוריות שיוכיחו זכויות שלהם או של בני משפחתם. המסמכים בארכיון חשובים גם בדין ודברים בין הקיבוץ לבין הרשויות בנוגע לבעלות על קרקעות.

יש לתופעה הזו דוגמאות רבות, שהמפורסמות שבהן הן אלו של גבעת ברנר והזורע שהצליחו להוכיח לבתי המשפט שהאדמות שלהם נקנו בכספי הקיבוץ ואינן רכוש המנהל. באחד מקיבוצי מנשה נחסכו מאות אלפי כספי ארנונה בעזרת מסמכים של ארכיון מנוהל היטב ומאז מרכז המשק מוכן לרכוש לארכיון כל ציוד שיבקש.

גם התנועות הקיבוציות לא היו יכולות לנהל ביעילות את ההליכים במשפטים ובבוררויות ללא התבססות על חומרים רבים מהארכיונים המרכזיים שלהן.

"[היה כאן סיפור] של זוג חברי קיבוץ שעזבו, כאשר אחד מהם היה במקור חבר קיבוץ אחר, ונשאר רשמית חבר קיבוצו. הוא לא טרח, והקיבוץ לא טרח שיהיה דווקא חבר קיבוצנו. בינתיים הוא מילא תפקידים כלכליים בתקופה קשה, וכמובן עבד בעבודות שונות. לימים עזבו בני הזוג וקיבוצנו לצערי ניסה לשלול מהחבר פיצויי עזיבה בתירוץ שלא התקבל באופן רשמי לחברות. עורך הדין של הקיבוץ ביקש ממני את הפרוטוקולים של השיחה במזכירות כדי להוכיח שאינו זכאי, ובסוף הפסדנו (לשמחתי בהקשר זה). אגב, אותו עו"ד לא הסתפק בצילומי דפים מהפרוטוקולים, טען שצריך את המקור, ואחרי שנתיים החזיר את כל הכרכים חוץ מאחד. הייתי חדשה ויצאתי "פריירית". מאז למדתי לא לתת שום מקור, גם לא לעורך דין. ודוגמא חיובית יותר - יותר מפעם אחת התבקשתי ע"י מנהל החשבונות להמציא דוקומנט רשמי שיוכיח שאנחנו "יושבים על הקרקע" עוד מלפני קום המדינה, דבר שהיה לי קל מאוד לעשות. כל פעם הוא אמר לי מחדש כמה כסף "הרווחתי" עכשיו לקיבוץ - מעצם זה שיש לי מסמכים כאלה" (דברים שכתבה מנהלת ארכיון קיבוץ גת בפורום הארכיונים).

הערה: הארכיונים הממלכתיים והארכיונים של הרשויות המקומיות כפופים לחוק הארכיונים וכוללים מסמכים הסגורים לעיוני בהתאם להוראות החוק. מאחר וארכיון הקיבוץ הוא ארכיון פרטי, הקיבוץ, שהוא הבעלים של החומר הארכיוני האצור בו, נדרש לתת דעתו על זכויות העיון בו. זכויות העיון לא תמיד ברורות, משום לעתים חומרים אישיים על חבר/ת הקיבוץ אגורים בתיקי המזכירות (הסגורים) ולא בתיק האישי שלו/ה. במספר קיבוצים הובאה לדיון והצבעה השאלה אחרי כמה שנים פותחים לעיון את התיקים של המזכירות; האספה הכללית; מרכז המשק וכדומה.

כמעט בכל הקיבוצים מספק הארכיון המקומי חומרים נפלאים לשיעורי מורשת המיועדים לילדים/ות ובני נוער מתושבי המקום והסביבה, וכמובן גם לטקסים, חגיגות המקומיות וערבי נוסטלגיה.

התמונות באדיבות ארכיון קיבוץ עינת

ארכיונים רבים מפיקים פעילויות חינוכיות מגוונות עבור תושבי הקיבוץ. למשל, ערבי עיון באלבומים ופריטים נוסטלגיים, משחקי מורשת (רביעיות, טריוויה וכדומה), תערוכות תצלומים ("ישן מול חדש", "איך נראנו כשהיינו ילדים" וכדומה.

דגש מיוחד ניתן בקיבוצים על הנצחת הנפטרים ותרומתם ההיסטורי להקמה ופיתוח היישוב. הם מונצחים בשלטים, דפי זיכרון (עם תמונה וקורות חיים) ובפרסומים מגוונים אחרים.

התחזקות המודעות ההיסטורית של תושבי הקיבוצים מתבטאת בשנים האחרונות גם בהקמת שילוט למבני היסטוריים, המבוססים על מסמכים ותצלומים שנשמרו בארכיון הקיבוצי.

ארכיונים של ערים, יישובים קהילתיים ורשויות מקומיות

את הארכיונים היישוביים ניתן למיין לשתי קטגוריות עיקריות:

א. ארכיונים של רשויות מקומיות (ערים, מועצות אזוריות ומועצות מקומיות). הם אחראים לניהול הרשומות והחומר הארכיוני של הרשות המקומית; איסוף חומר ארכיוני על תולדות הרשות והעמדתו לרשות הציבור. ארכיונים אלו כפופים לחוק הארכיונים שמקנה לגנז הראשי אחריות פיקוח על הפעלתם התקינה של הארכיונים הציבוריים בארץ (סעיף 6 לחוק הארכיונים).

ב. ארכיונים של יישובים בודדים (קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים). אלה נחשבים לארכיונים פרטיים, וחוק הארכיונים אינו חל עליהם.

מקצת מהארכיונים היישוביים מטופחים ומקצתם סובלים מהזנחה ושכחה – בהתאם לתקציב הרשות המקומית, להנהגת המקום ולפעילים בשטח. כל הארכיונים הנ"ל הם אדמיניסטרטיביים במהותם ושואבים את החומרים שלהם מהגוף השלטוני המקומי, אבל יש בהם גם תיקים המכילים אוספים פרטיים של אזרחי היישוב ויוזמות מקומיות בתחום התיעוד והשימור.

מטבע הדברים הארכיונים העשירים והמסודרים ביותר הם של הערים הגדולות, אם כי לא אחת מתגלים אוצרות (מסמך מרגש או צילום מפתיע) דווקא בארכיונים של יישובים קטנים.

ארכיון העיר חיפה. התמונות באדיבות הארכיון

מקצת מהארכיונים היישוביים מתפקדים גם כמוזיאונים מקומיים ולהיפך. כך למשל, המוזיאון לתולדות חולון, מוזיאון המושבה במזכרת בתיה, חדר ראשונים - מוזיאון לתולדות רעננה, מוזיאון העיר חיפה, מוזיאון ראשון לציון, מוזיאון רמלה, בית ליברמן - המוזיאון לתולדות העיר נהריה, מוזיאון המושבה כפר תבור, מוזיאון העירוני - בית שאן, מוזיאון לתולדות קריית שמונה ומוזיאון אשדוד ע"ש קורין ממן.

מוזיאונים, ספריות וארכיונים מקומיים מהווים מכרות בלתי נדלים של חומר ויזואלי ואפשר למצוא בהם אוצרות ישראליאנה של ממש. אינספור פריטי אפמרה, ספרים, גזרי עיתונים, מסמכים, מפות, כרזות ותצלומים היסטוריים ממתינים לאספן או למדען שיגאל אותם מיתמות ויציג אותם לראווה בתערוכה או באלבום מהודר.

מנהלי הארכיונים המקומיים הם לרוב אנשים חדורי שליחות, סקרנות, התלהבות ואהבת ארץ ישראל. רבים יוזמים סיורים, הרצאות, תערוכות ופעילויות לימודיות אחרות לאנשי היישוב ולציבור הרחב.

מנהלי הארכיונים היישוביים משתדלים בדרך כלל להרחיב את קשריהם עם תושבי האזור, הן כדי ללקט חומרים רלוונטיים והן כדי לתרום להעשרת מורשת הקהילה המקומית. ארכיונאים רבים אינם מסתפקים בשימור והנגשה של חומרי הארכיון אלא יוזמים פעילויות חינוכיות מגוונות, כגון תערוכות, משחקים לימודיים, סיורים היסטוריים, ימי מורשת (לעתים בשיתוף פעולה עם בתי הספר המקומיים), מפגשי וותיקים ומפגשים בין-דוריים, הרצאות ושיחות, חידות ופרסומים מגוונים בערוצי התקשורת המקומיים (למשל של תמונות היסטוריות).

מנהלי ארכיונים חרוצים שומרים יד על דופק היישוב ומשתדלים ככל יכולתם להיות יצירתיים כדי להציל חומרים מכליה, בעיקר לנוכח קשיי התקציב וכוח האדם וכן חוסר המודעות המספקת לשימור שעדיין רווחת הן בקרב תושבים והן בקרב המנהיגות המקומית. גם אינטרסים פוליטיים ומאבקים פנימיים בתוך היישוב מסבכים לא אחת את עבודת צוותי הארכיונים.

בחלק גדול מהיישובים אין תוכנית אב לאיסוף ושימור חומר היסטורי ולכן הכמות והאופי של האוספים המקומיים מושפעים בין השאר מזהות הארכיונאים שעובדים בהם ומנסיבות מזדמנות (למשל, אזרחים טובים שלוקחים יוזמה אישית ותורמים מזמנם ומשאביהם לטובת השימור).

"הנשיא הרצוג ורעייתו אורה ביקרו אותנו, לפני 20 וכמה שנים. לפני הביקור התכוננו וראינו שהסבא וסבתא של אורה הרצוג היו מראשוני חדרה, הם היו שנה אחת במקום ואחר כך, בגלל המלריה עזבו. הסבא היה נגר. כשהם באו, הראינו להם מסמכים. אורה הייתה מאושרת. אחרי שבוע קיבלנו שתי מעטפות ענקיות עם תמונות של הסבא והסבתא ומכתב נילווה עם דרישה שנתלה אותם במקום מרכזי במוזיאון. זה היה מאוד קשה. התלבטנו הרבה מאוד, ואז ענינו תשובה אדיבה אך תקיפה, שהדבר בלתי אפשרי כי הוא נוגד את מדיניות התצוגה שלנו. לימים הסתבר שהסירוב הזה שלנו סגר בפנינו ערוץ מסוים של תמיכה כספית. [מתוך: רודין, נינה [אוצרת ומנהלת מוזיאון "החאן" חדרה]. 20.6.2013. כמה פרימוסים ופיילות צריך? מדיניות האיסוף במוזאונים יישוביים. הרצאה ביום העיון "חוזרים אל החפץ", מקומו של החפץ במוזיאון ובתצוגה ההיסטורית, מוזיאון בית הגדודים, אביחיל].

רוב החומרים המאוחסנים בארכיונים המקומיים הם ניירת. הסיבה היא העדר מקום אחסון והעדר תקציב לפינוי ושימור חפצים.

"מי שעוסק בעניין כל כך הרבה שנים כמוני, מכיר את זה שמטלפנים הביתה בערב ואומרים: 'מחר בבוקר את חייבת לקחת. לפני 20 שנה פינו בית בחדרה, בעקבות מותה של בעלת הבית הערירית, שהסתבר שהייתה אספנית כפייתית. 50 שנה היא אספה עיתונים ומה לא, לא זרקה שום דבר. בשביל להיכנס לבית היה צריך לשים מסיכה על הפנים, זה היה דבר נורא. גילינו שם פסנתר עמידה מלא פיתוחים, יפהפיים, שהוסתרו על ידי עיתונים שהיא הדביקה עליו מכל הצדדים. בילדותה היא ניגנה מאוד יפה על פסנתר, זה היה ידוע בחדרה. ודודתה המפורסמת, (לא אגלה מי) שנכחה במקום, הביעה באזניי משאלה שהפסנתר הזה יעבור למוזיאון "החאן" בחדרה. למוזיאון שלנו אין טנדר זמין ואין סבלים. עד שהצלחתי לארגן מהמתנדבים שלנו, קבלן בנין שגמר את יום העבודה שלו והיה מוכן שהטנדר שלו יבוא ויעמיס את זה, הפסנתר כבר לא היה. הוא נלקח על ידי קבלן הפינוי. בסופו של דבר, בדרך לא דרך הוא הגיע לאחד מבתי הספר בעיר והוא מונח שם באחורי במה באולם, ככלי אין חפץ בו" (מתוך: רודין, 2013).

כמו כל עבודה רוטינית, גם העבודה השגרתית בארכיון שוחקת ומחייבת מסירות וסבלנות אין קץ. התמורה העיקרית היא תחושת השליחות וכמובן גם רגעים של ריגוש, שבהם אפשר ממש לגעת בהיסטוריה ולחוש את דופק הזמן.

ארכיונים של מוסדות וארגונים פרטיים

אלה ארכיונים של ארגון או שאינו שייך לאחד ממוסדות המדינה. ארכיונים מהסוג הזה קיימים במגוון תחומים: חינוך והשכלה; תרבות; חברה; מסחר; תעשייה; תנועות פוליטיות; עמותות; וכן קהילות שמבוססות על מקצוע, אורח חיים, דת, מגדר ועוד. כך למשל: ארכיון חברת החשמל לישראל; ארכיון מע"ץ; ארכיון חברת מקורות; מרכז מורשת גוש קטיף; ארכיון אוניברסיטת תל אביב; ארכיון בית הספר הריאלי העברי; ארכיון המושבה גבעת עדה על שם שולמית ויצחק רגב (ארכיון בבעלות עמותה ולא של הרשות המקומית).

חלק מהארכיונים הפרטיים בישראל מוכרים כארכיון ציבורי בהתאם להוראות חוק הארכיונים תשט"ו-1955.

לא מעט חברות וארגונים מסחריים מחזיקים ברשותם ארכיונים היסטוריים ובהם אוצרות ישראליאנה. כך למשל, אגד, אל-על, צים, תנובה ושטראוס. רוב הארכיונים הללו אינם ממוינים וממופתחים כראוי ומקצתם אינם משמרים את החומר באופן מקצועי. רבים גם אינם נגישים לציבור הרחב והכניסה אליהם תלויה ברצונם הטוב של מנהלי החברה.

בשנים האחרונות התחזקה המודעות ההיסטורית של החברות הוותיקות במשק ומקצתן החלו להוציא אלבומים היסטוריים המסכמים שנות פעילות ענפה. רבים מהם נכתבים על ידי וותיקי הארגון ומוצאים לאור בחגיגה נוסטלגית ראויה. חברות רבות גם מוסיפות לאתר האינטרנט הרשמי שלהן קישורים למידע היסטורי וצילומים נוסטלגיים מתולדות החברה. כך למשל חברת שטראוס, חברת אסם וחברת תנובה.

ארכיוני העיתונות המודפסת

קטעי עיתונות בעלי ערך היסטוריוגרפי וסנטימנטלי, לצד תמונות סטילס של אירועים חדשותיים שוטפים אגורים במערכות העיתונים הגדולים בישראל, במערכות המקומונים למיניהם ובמערכות עיתונים שיצאו בישראל בשפות אחרות (ערבית, רוסית וכו'). מקצתם מונגשים גם באינטרנט לציבור הרחב (בתשלום או בחינם).

מאגרי העיתונות העשירים והממוינים ביותר הם של דבר, על המשמר, הצופה, הארץ, העיר, ידיעות אחרונות, מעריב, ישראל היום, מקור ראשון, הג'רוסלם פוסט, חדשות, יתד נאמן והמודיע.

ארכיון ידיעות אחרונות. התמונות באדיבות הארכיון.

קטעי עיתונות (כולל עיתונים שנסגרו) וצילומים חדשותיים מוצעים לציבור הרחב גם בספריות האוניברסיטאיות (לסטודנטים רשומים ומרצים בלבד) ובבית אריאלה בתל אביב. מפתח העיתונות בבית אריאלה מכיל הפניות ביבליוגרפיות לכתבות מתוך עיתונות יומית ישראלית החל מ- 1993 ואילך (אודות אישים מסוימים – מראשית שנות ה-70). המיפתוח נעשה מהעיתונים ידיעות אחרונות, הארץ, מעריב, יתד נאמן ומקור ראשון (קיים גם מיפתוח של עיתונים ישנים: הצופה, העיר, על המשמר, דבר וחדשות).

בספריה הלאומית אגורים רוב העיתונים החשובים שיצאו לאור בעברית, משלהי המאה התשעה עשרה ועד ימינו (הפועל הצעיר, דואר היום, הלבנון, החבצלת, המצפה, המזרחי, חרות, המליץ הצפירה, הזמן, דבר, הצבי, המגיד, הארץ, דבר, מעריב, ידיעות אחרונות, על המשמר, הצופה ועוד). נכללים במאגר הזה לא רק יומונים גדולים כתבי עת, אלא גם פרסומים אחרים שהופיעו יותר מפעם אחת, כגון עלונים אזוטריים של קבוצות שוליים, עלוני פרשת שבוע, עיתונים שהתקיימו זמן קצר מאוד, עיתוני ילדים ונוער, עלוני בתי ספר, עיתוני מפלגות, עלוני סטודנטים, תוכניות של פסטיבלים, מתנ"סים ועוד.

החומרים הללו מונגשים גם באינטרנט - בפורטל המכונה "עיתונות יהודית היסטורית". הפרסומים הראשונים שנכללו במיזם הגדול והחשוב הזה היו כ-33 אלף עמודי העיתון "פלסטיין פוסט" ובטאוני ארגון "כל ישראל חברים". בשנת 2005 הצטרפה הספרייה הלאומית, שכבר הפעילה בנפרד את מיזם "עיתונות עברית היסטורית" משנת 2003, למיזם העיתונות היהודית (להלן מצוטט מתוך: עיתונות יהודית היסטורית, ויקיפדיה). שותפה נוספת למיזם היא ספריית "כל ישראל חברים" בפריז, המפתחת באתר את מדורי העיתונים היהודיים בצרפתית, בתיאום עם ארגון הספריות היהודיות באירופה (RACHEL) ועם הספרייה הלאומית של צרפת (BNF). שותפים נוספים של המיזם הם אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת קולומביה, ספריית העיר ניו יורק, ספריית ההיברו יוניון קולג', הספרייה הלאומית של פולין, וספריית היודאיקה של אוניברסיטת הרווארד.

הפורטל החל לפעול בשנת 2008, ועם השקתו הרשמית בדצמבר 2010 הוצגו בו כ-400 אלף עמודים של כ-20 עיתונים בשפות שונות. נכון למרץ 2021, מוצגים באתר מעל 3 מיליון עמודים, בלמעלה מ-290,000 גיליונות של 126 עיתונים ב-17 שפות שונות, בטווח השנים 1783–2014.

עיתוני המאגר נסרקים ברובם ממקור נייר, מיקרופילם או מיקרופיש. לאחר מכן, באמצעות זיהוי תווים אופטי, הופכים דפי העיתון הסרוקים לטקסט חי, מה שמאפשר חיפוש בטקסט המלא של כל עיתון, כאשר התוצאה מוצגת לעיון בדף העיתון כפי שהודפס במקור.

עקב מצבם הרעוע של חלק מהמקורות ועקב קשיים טכנולוגיים (בעיקר בעיתונים באות עברית וערבית), מופיעות לא פעם טעויות בזיהוי התווים האופטי ובסֶגמֶנטציה. עם זאת, הגם שההמרה לטקסט אינה חפה מטעויות, היא מאפשרת חיפוש מהיר ומעמיק בקורפוס הרחב של המידע - מה שמשדרג את נוחות המחקר ההיסטוריוגרפי של מדינת ישראל והחברה הישראלית בכמה דרגות.

באוקטובר 2013 שודרג הממשק הממוחשב של הפורטל ובסוף שנת 2020 שודרג פעם נוספת לתוכנה וממשק חדשים.

עיתוני המאגר, אשר כוללים בין השאר עיתונים נדירים שהיו פזורים בעולם ולא התאפשרה אליהם גישה קודם לכן, מהווים מקור מידע רב חשיבות על ההיסטוריה היהודית ועל תרבות יהדות העולם.

המאגר כולל היום מספר מדורים, בהם המדור לעיתונות יידיש ובו בין השאר העיתונים "היינט" ו"דער מאמענט" והמדור לעיתונות יהודית בארצות ערב (מופיעים בו עיתונים שיצאו לאור החל מסוף המאה ה-19 בשפה הצרפתית ובערבית יהודית).

שני מדורים נוספים מתמקדים בעיקר בשפה העברית: א. מדור "העיתונות העברית במאה ה-19" הכולל עיתונים עבריים שיצאו לאור החל משנות ה-50 במאה ה-19 על ידי הזרם המשכילי (המליץ), הזרם האורתודוקסי (הלבנון), ומאוחר יותר, עם הופעת ניצני הלאומיות היהודית, על ידי זרמים שהתמקדו בהתפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל (כגון החבצלת).

ב. מדור "עיתונות היישוב ומדינת ישראל" שבו נכללים עיתונים שיצאו לאור ביישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-20 ובמדינת ישראל, רובם בלשון העברית, כולל שני עיתונים גדולים - "מעריב" ו"דבר".

כמה מהעיתונים היומיים הפעילים היום, בהם "ידיעות אחרונות" ו"גלובס", לא נתנו אישור לסריקת גיליונותיהם.

בשנת 2019, לכבוד יובל המאה להקמת העיתון, הסכימה הנהלת "הארץ" לאפשר הנגשה של רוב הגיליונות ההיסטוריים של העיתון, והם זמינים לציבור הרחב בפורטל עד לראשית שנות ה-60. כמו כן הסכימה הנהלת "הארץ" לאפשר את הוספת עיתון "חדשות" לפורטל - עיתון שיצא לאור בין השנים 1984–1993 והיה בבעלות קבוצת "הארץ". כתבות של "הארץ", לצד עיתונים מקומיים בבעלות רשת שוקן משנות ה-60 ואילך, מונגשות לציבור תמורת תשלום.

ארכיוני ערוצי הטלוויזיה

זכייני הטלוויזיה המסחרית בישראל, בעבר ובהווה, ומקצת מחברות ההפקה הגדולות, שומרים ארכיונים היסטוריים, שלמרבה הצער אינם פתוחים לציבור הרחב. הם כוללים אוצר בלום של חדשות ואקטואליה, סרטים, דרמות וטלנובלות, קומדיות, שעשועונים, תוכניות תרבות ואומנות, פולקלור, יצירות מקור ודוקומנטריות רבות.

ארכיון טלעד נמצא בירושלים וארכיון YES – טלוויזיה בלוויין בכפר סבא. בתל אביב נמצאים - ארכיוני קשת, רשת וערוץ 10 (הארכיונים של הערוץ נפרדים לתוכניות ולחדשות) וארכיון JCS הפקות (מקבוצת JCS אולפני הבירה). ארכיון חברת החדשות הישראלית בע"מ (ערוץ 2) נמצא בנווה אילן.

כאן תאגיד השידור הישראלי ירש את ארכיון רשות השידור שסבל מהזנחה ארוכת שנים (בעבר לא נשמרו חומרי גלם, כגון מהדורות חדשות במלחמת יום כיפור וקטעי סרטים שלמים פשוט התפוררו) והקים את ארכיון השידור הציבורי שמנגיש את חומרי הארכיון אשר עברו תהליך דיגיטציה, קטעי וידאו אודיו ווידאו באתר כאן. ב-2018 התאגיד החל בתהליך העברת את הארכיון ממתחם "חוטים" ברוממה וארכיונים נוספים אל בית היצרנים, בו הוקם מתחם ארכיון הכולל 7 אולמות וכ-9,000 מטר רץ של מדפי ארכיון ושטח כולל של כ-1700 מ"ר (ארכיון רשות השידור, ויקיפדיה).

בדצמבר 2005 התאגדה חבורה של יוצרים ואנשי מקצוע וייסדה את הפורום לשימור הזיכרון האודיו-ויזואלי בישראל. התגייסות זו נועדה להציל את החומרים הארכיוניים האודיו-ויזואליים מסכנת כליה ומחיקה, מתוך הבנה כי ההיסטוריה לעולם אינה חוזרת, והזיכרון הקולקטיבי והפרטי של המדינה – המוטבע בפילם, בווידיאו, בתצלומים ובהקלטות קול – הולך ומתכלה כל עוד קיימת בארץ תפיסה מיושנת ואנלוגית של שימור. הפורום מקדם חקיקת חוקים בתחום השימור האודיו-ויזואלי, חלוקת פרסים ופעילויות רבות נוספות.

ארכיוני סרטים

שימור סרטים וקטעי וידיאו הוא מורכב ויקר יותר משימור תמונות סטילס וכתוצאה מכך הלכו לאיבוד במהלך השנים עשרות אלפי חומרים יקרי ערך. האובדן הזה נובע גם מחוסר מודעות ורשלנות ארגונית וממגבלות תקציביות. אך למרות המחסור והכשלים, מדינת ישראל עדיין משופעת בסרטים תיעודיים נפלאים, שכוללים קטעי היסטוריה מרגשים.

בשנים האחרונות עוברים רוב ארכיוני הסרטים בישראל תהליכי דיגיטציה (כולל הנגשת החומרים באינטרנט), בהיקף וקצב משתנים, וכולם ללא יוצא מן הכלל סובלים ממחסור קריטי בכוח אדם ובתקציבים. מפעם לפעם נשמע קול זעקה ונזרקות לחלל הציבורי הבטחות של שרים ופקידי ממשלה, שלרוב אינן ממומשות.

בישראל פועלים מאות מתנדבים שמסייעים במיפוי, איסוף, קטלוג, סריקה, דיגיטציה והנגשה של החומרים הארכיוניים המוסרטים, אבל תרומתם החשובה רחוקה מלענות על הצרכים ולא מתקרבת למה שנעשה היום באירופה.

הקולנוע הישראלי המקורי מהווה מאגר עצום של ישראליאנה, לא רק משום שסרטים רבים הפכו לחלק מהפולקלור הישראלי, אלא גם משום שהם צופנים בחובם חומר ויזואלי המתעד תרבות חומרית (מכוניות, בתים, לבוש, וכו') ושפה (סלנג, בדיחות, קללות וכו').

חוק הקולנוע מ-1999 קובע כי כל מפיק סרט הנתמך על ידי אחת הקרנות בישראל חייב להפקיד עותק אחד בארכיון הסרטים הישראלי. סרטי המקור הישראליים נשמרים ומונגשים לקהל הרחב באמצעות הספריות האוניברסיטאיות, בתי הספר לקולנוע והסינמטקים.

בשוק הישראלי פועלות היום מספר חברות מסחריות המתמחות בשיקום, שחזור וסריקה מקצועית של תמונות וסרטים היסטוריים. הדבר מעודד אנשים שצילמו בעבר סרטים ביתיים, להחיות את האוצרות שאופסנו בדירתם. מקצת מהחומרים הללו נשלחים על ידי יורשי הצלם/ת, כחלק ממסע שורשים או הנצחת קרובי המשפחה, ולעתים גם כמקור הכנסה. מפעם לפעם מתגלים בבוידעם של צלם פלוני או אלמוני אוסף סרטים נשכח שמעורר התרגשות ציבורית.

ארכיון הסרטים הישראלי - סינמטק ירושלים הוא המוסד הגדול והעיקרי בישראל האחראי על איסופם ושימורם של סרטי מקור של הקולנוע הישראלי. זהו ארכיון הסרטים הגדול ביותר במזרח התיכון, ובין נכסיו מצויים עשרות אלפי עותקים של סרטים ישראליים וזרים, קלטות וידאו ונגטיבים של יצירות הקולנוע הישראלי.

ארכיון הסרטים הישראלי - הסינמטק ירושלים. התמונה באדיבות הארכיון.

הספרייה לקולנוע בסינמטק בתל אביב (הארכיון לקולנוע) מרכזת את כמות המידע הגדולה ביותר בארץ לנושאי הקולנוע הישראלי והקולנוע העולמי. היא מאפשרת צפיה בסרטים נדירים ומכוננים מתוך אוסף כולל של 40 אלף סרטים שמנוגשים בעמדות צפייה אישיות וזוגיות.

ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג בירושלים מכיל אלפי סרטים (מאסטרים, חומרי גלם וסרטים אישיים), עשרות אלפי מסמכים ואלפי תמונות סטילס מההיסטוריה של העם היהודי בישראל ובתפוצות בין השנים 1911 ועד סוף שנות ה-60. הסרטים מתארים את ההתיישבות בארץ, שלטון המנדט, הפלמ"ח וההגנה, ארגון השומר, העליות לישראל לפני ואחרי קום המדינה, ההיסטוריה של ת"א, קהילות ישראל השונות לאורך השנים, סרטים מקוריים מהשואה, משפט אייכמן, אמנים ישראלים, עצמאות ישראל, פולקלור, נופי הארץ, כיבוש הביצות והשממה, ועוד. בארכיון מאוחסנים גם סרטים שהופקדו ע"י גופים ואנשים פרטיים לצורך שימור ושיקום.

שירות הסרטים הישראלי (בירושלים) הוקם בשנת 1956 כיחידת הפקה ממשלתית במטרה לתת שירותי הפקה עבור משרדי הממשלה ומוסדות הציבור וכן כדי לפתח עשייה דוקומנטרית מקורית בנושאי חברה, תרבות, אמנות והיסטוריה יהודית וישראלית. מאז הקמתו הפיק השירות כ- 4000 סרטים עבור משרד הממשלה השונים: סרטי מרכז ההסברה, סרטי הדרכה, תשדירים ופרסומות, סרטים דוקומנטריים ועוד. כיום, שירות הסרטים מהווה ארכיון לכל ההפקות הנ"ל. ארכיון שירות הסרטים מנגיש בהדרגה את אוסף הסרטים שבבעלות המדינה באמצעות ובשיתוף אתר ארכיון הסרטים הישראלי-סינמטק ירושלים.

גדול משמרי הקולנוע הישראלי הוא ללא ספק יעקב גרוס. כבר בשנות השבעים החל לעסוק בשימור ושחזור של סרטים היסטוריים. הוא חשף את עבודתו של אבי הסרט העברי יעקב בן דב, וטיפל בשימורם ורישומם של אוספים וסרטי ארכיון רבים, בהם אוסף "אגא" של ברוך אגדתי, אוסף סרטי "כרמל-פילם" של נתן אקסלרוד ואוסף סרטי "מולדת" של ירושלים סגל. כמו כן עסק בשחזורם של סרטים שנעלמו וסרטים קצרים רבים.

גרוס, שנפטר ב-2017, שימש יועץ בתחום התיעוד הוויזואלי של ישראל ותרם במישרין ובעקיפין לעשרות פרויקטים בנושאי הקולנוע הציוני בארץ-ישראל ובמדינת ישראל. כיוצר סרטים, הוא ביים והפיק כ-30 סרטי תעודה, חלקם עבור הערוץ השני, שירות הסרטים הישראלי, האוניברסיטה העברית, מוזיאונים, מרכז ההסברה ומשרד החוץ, וחלקם כסרטי ארכיון במסגרת פרויקטים מיוחדים של הארכיון הישראלי לסרטים - סינמטק ירושלים ושל ארכיון שפילברג באוניברסיטה העברית. לאחר פטירת אביו, החל יעקב גרוס לאסוף ולרכז את מורשתו הקולנועית, ועם הזמן הוציא לאור תשעה קבצי DVD של כ-60 סרטים מתוך כ-120 עבודותיו. ב-2001 הוא קיבל אות הוקרה ופרס על תרומתו לקולנוע היהודי והישראלי מטעם סינמטק ירושלים, וב-2008 זכה בפרס מפעל חיים של פסטיבל הקולנוע ירושלים והפורום לשימור הזיכרון האודיו-ויזואלי בישראל (יעקב גרוס, ויקיפידה).

הארכיון של גרוס מנגיש סרטים היסטוריים ונוסטלגיים לציבור הרחב בין השאר באמצעות פורטל היוטיוב - אתר שבו אפשר למצוא אינספור סרטים נוסטלגיים מסוגים שונים.

אתר האינטרנט "בית הסרט העברי", לזכר יוסי הלחמי ז"ל - במאי וחוקר תולדות הסרט העברי והיהודי), עוסק על פי הגדרתו "בתקופה המוקדמת בתולדות הסרט העברי בארץ ישראל, בתולדות הקולנוע היהודי המוקדם ובתחום הקולנוע והיסטוריית הקולנוע בכלל". יוזם האתר הוא היסטוריון הקולנוע יעקב הלחמי, בנו של במאי הסרט העברי הראשון "עודד הנודד", חיים דב הלחמי. מערכת האתר מנסה על פי הגדרתה ליצור "בית ומקום מפגש לגולשים, מתעניינים וחובבי קולנוע ולאפשר הפריה הדדית, חילופי דעות והעשרת המידע העומד לרשות הציבור". כדי להרחיב את הנגישות גם למתעניינים בחו"ל כולל האתר חלק אנגלי בשם Israeli Film המציג תכנים הנוגעים לקולנוע יהודי וישראלי באנגלית.

בארכיון האולפנים המאוחדים בהרצליה אגורים יומני "גבע" ו"יומני כרמל" משנותיה הראשונות של המדינה ועד שנות ה-70, סרטים תיעודיים (גם חומרי גלם) שהופקו ע"י אולפני הרצליה. החומרים כוללים תיעוד של החיים היומיומיים בישראל, המלחמות והאישים שעשו את ההיסטוריה, העלייה, ההתיישבות, התרבות והאומנות הישראלית.

אנשים פרטיים עוסקים גם כן בשימור סרטים היסטוריים ברמות שונות של התמסרות ומקצועיות. כך למשל, הבימאי, היוצר וחוקר הקולנוע אבישי כפיר חשף ותיעד ב-2011 את אוסף הסרטים הפרטי של פרד (אפרים) מונוסון (Fred Monosson). מונוסון (1892 - 1972) היה תעשיין, נדבן ופעיל ציוני יהודי-אמריקאי מבוסטון, שיזם והקים את היישוב נווה מונוסון. הוא נהג לצלם במצלמת הקולנוע הצבעונית שלו את מסעותיו ברחבי הארץ והעולם. לאחר שנים רבות נתגלה ארכיון הסרטים שלו (למעלה מ 30 שעות) בבית בנו, ומהסרטים שבו הפיק כפיר את הסרט "אני הייתי שם בצבע" שהוקרן בערוץ הראשון במסגרת סדרת התעודה "הסיפור האמיתי". מדובר בסרטים נדירים בצבע של תקופה שהיתה מוכרת לנו בעיקר מתמונות וסרטי שחור לבן.

ארכיונים אישיים ומשפחתיים

אלה ארכיונים שנוצרים ולעתים גם מתוחזקים בידי אדם או משפחה. לאחר תרומתם לטובת הציבור הם עשויים להיות חלק מארכיון ציבורי גדול יותר או ארכיון העומד בפני עצמו. ברוב המקרים מדובר בארכיונים של בעלי תפקידים בכירים בשירות הציבורי (כגון ארכיון ויצמן, ארכיון יוסף טרומפלדור וארכיון ביאליק).

ערך היסטוריוגרפי ותרבותי מיוחד יש לאוספים הפרטיים (הלא פורמליים) של אנשים ידועים ורבי פעלים בתרבות הישראלית הפופולרית (אמנים, מדענים, עיתונאים, אנשי צבא ועוד ועוד) שרובם נמצאים בחזקת יורשיהם ו/או אספנים. ראוי לציין שכמעט כל משפחה בישראל מחזיקה ברשותה (בארונות, במדפים או במחסן) ארכיון פרטי של מסמכים ותצלומים נוסטלגיים (זיכרונות משפחתיים), מקצתם בעלי חשיבות היסטורית רחבה שלא בהכרח מודעת לבעלי האוסף. בשלב הזה רוב החומר העצום הזה אינו ידוע ואינו מקוטלג ולמרבה הצער חלקים רבים ממנו צפויים ללכת לאבדון. עם זאת, העידן הדיגיטלי, שמאפשר צילום ומיון מהיר, יוצר פוטנציאל גדול לחשיפת החומרים ההיסטוריים הללו ולהנגשתם לציבור הרחב באמצעות האינטרנט. דרוש איפה פרויקט לאומי שירים את הכפפה. תקוותינו שפורטל זה יוכל להתניע תהליך בתחום זה.

מתוך ארכיון המסמכים של משפחת המבורגר בחיפה. התמונות באדיבות ינק המבורגר

ארכיונים סביב נושאים מיוחדים

בישראל פזורים עשרות ארכיונים המחזיקים בחומר היסטורי הקשור לנושא מסגרת ספציפי כגון ארכיוני מוזיקה, קולנוע ותיאטרון, אדריכלות או ספורט. פירוט של ארכיונים שנכללים בקטגוריה זו ראו בהמשך בפרקים השונים.

ארכיונים בחו"ל שמחזיקים באוצרות מורשת ישראלית

צלמים בני לאומים שונים (בעיקר בריטים, צרפתים, איטלקים ואמריקאים) צילמו לאורך מאה וחמישים השנים האחרונות את חבל הארץ הזה למטרות דתיות, אמנותיות, מדעיות, פוליטיות כלכליות ותיירותיות. חלק גדול מהתמונות שלהם השתמר בארכיונים פרטיים וציבוריים ברחבי העולם. כך למשל בספריית הקונגרס האמריקאי, בארכיון הלאומי הבריטי, בארכיון הלאומי הגרמני ובארכיון הוותיקן.

בשנים האחרונות מתגלים יותר ויותר אוספים כאלה, והם מעשירים את מגוון החומר ההיסטורי החזותי על ישראל. כך למשל, אוסף הצילומים של העיתון Life , אוסף פליקס בונפיס, אוסף האחים זנגאקי, אוסף אדית ואריק מטסון - מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית בירושלים ואוסף Underwood& Underwood מאוסטרליה.

גם ארכיונים יהודיים ברחבי העולם מחזיקים בחומר ויזואלי היסטורי חשוב ועשיר. כך למשל הארכיון היהודי האמריקאי וארכיון הקונגרס היהודי הקנדי.

אוסף חטיבת היודאיקה של ספריית אוניברסיטת הרווארד הוא האוסף הגדול מסוגו מחוץ לספרייה הלאומית של ישראל של פריטי יודאיקה וישראליאנה (פריטי הארכיון הזה מהווים 5 אחוזים מסך הפריטים בספריית אוניברסיטת הרווארד). הוא מכיל כ-12,000 ספרים וכתבי עת (בעיקר בעברית, יידיש, גרמנית ורוסית) שעברו דיגיטציה, כרבע מיליון פריטי אפמרה שפורסמו ב-100 שנים האחרונות בישראל, כ-120,000 מפות סרוקות של ישראל, כולל מפות של ערים, עיירות ואזורים וכן תוכניות עיצוב המתמקדות בנושאים ספציפיים, תווים והקלטות אודיו-ויזואליות מכל מיני סוגים (כולל כ-2,000 שעות של שידורי חדשות ברדיו הישראלי מקול ישראל - רשות השידור).

גולת הכותרת הוא אוסף של כ-5.5 מיליון תצלומים היסטוריים סרוקים (כולם זמינים ברשת) שמכסה אינספור היבטים של חיי היומיום היהודיים בישראל. באוסף הזה נכללים בין השאר: סריקות של תצלומים מהארכיון הציוני המרכזי וארכיון הקרן הקיימת לישראל; סריקות מארכיונים פרטיים של צלמים חשובים שתיעדו את ישראל בעשורים האחרונים. בהם: אלדד רפאלי, דוד האריס, יצחק עמית, ראובן מילון, ישראל הרמתי ואסף שילה; סריקות של תצלומים של החיים היהודיים בגליל, ובמיוחד בקיבוצים (התמונות נסרקו בארכיונים של קיבוצים בשיתוף פעולה עם מרכז יגאל אלון); סריקות של תצלומים המתעדים מופעי תיאטרון, מחול ומוזיקה ישראליים מארכיונים של צלמים בהם ג'רארד אלון, גדי דגון, אייל לנדסמן ויוסי צווקר; סריקות של תצלומי אמנות ישראלית מארכיון המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית, מוזיאון ישראל ומוזיאון ישראל לקריקטורה; סריקות של תצלומי אדריכלות מארכיון דן צור וליפא יהלום, מוזיאון בן אורי וארכיון האדריכלות בישראל (Judaica Digital Collection, Harvard Library).

מטבע הדברים המקורות שמהם משיג הארכיון את הפריטים שלו הם מגוונים: החל מסיטונאי ספרים וסוחרי יודאיקה וישראליאנה, דרך ספרנים שאוספים "מה שמכונה 'דואר זבל מארגונים יהודיים ברחבי העולם. גם אנשים פרטיים תורמים פריטים, ביניהם רבנים ומנהיגי קהילות ברחבי העולם.

הרוח החיה מאחורי הארכיון האדיר הזה הוא ד"ר צ'רלס ברלין (Charles Berlin). ברלין עומד בראש חטיבת היודאיקה של ספריית הרווארד מאז ספטמבר 1962, כשהיה סטודנט לתואר שני בן 26 שסיים עבודת גמר במדעי היהדות. אלה היו ימיה הראשונים של החטיבה הזו שנועדה לתעד את החיים והתרבות היהודית - בכל שפה, מקום, תקופה היסטורית ופורמט.

חשוב לציין שעל אף שחטיבת היודאיקה הוקמה באופן רשמי בשנת 1962, אוסף היהדות של ספריית הרווארד כולל פריטים המתוארכים הרבה קודם לכן (למשל, טקסטים רבניים שנדפסו באיטליה והולנד במאה השמונה עשרה או פרסומים ביידיש מהמאה התשעה עשרה). הרווארד ידועה בלימודי ומחקרי היהדות שלה והעברית הייתה חלק מתכנית הלימודים מלכתחילה (הנשיא הראשון, הנרי דאנסטר [Henry Dunster], היה חוקר עברית).

בשנת 1957 נפטר עו"ד היהודי בוסטון לי מ. פרידמן, והוריש להרווארד את אוסף הספרים, החוברות והאפמרה שלו. באותה עת, היה זה האוסף הפרטי הגדול ביותר של יודאיקה בצפון אמריקה. זה היווה עוגן לחטיבת היודאיקה בספריה והצדיק מינוי אוצר לאוסף הזה (צ'רלס ברלין). מאז אותה תרומה קיבל הארכיון עוד מספר תרומות נדיבות שאיפשרו לו להתרחב.

מאז הקמתה של מדינת ישראל, ב-1948, מגיעים רוב הפרסומים בעברית לחטיבת היודאיקה בהרווארד משם (כיום, ישראל מספקת כ-80 אחוזים מהצריכה השנתית של החטיבה). וכיוון שגבול בין יודאיקה לישראליאנה מטושטש, הארכיון הזה מהווה גם מקור אדיר של פריטי ישראליאנה. ברלין הבין בשלב מוקדם שבתקופה כה דינמית בהיסטוריה היהודית, אפשר וצריך לאסוף לא רק ספרים וכתבי עת, אלא גם פריטי אפמרה, בדגש על אלה שיוצרו בישראל. מכאן הגיעה היוזמה (שהצריכו השקעה בטכנולוגיה תקציבים מיוחדים) לפרויקט הגדול של סריקת התצלומים בארכיונים ובדירות האספנים בארץ ושל הנגשתם באתר של הרווארד. האוסף הדיגיטלי ההולך ומתרחב של החטיבה כולל היום יותר מ-5.9 מיליון תמונות, 11,500 ספרים וחוברות, 265,000 כרזות, 135,000 תצלומי אפמרה ו-117,750 מפות של ישראל. הארכיון הדיגיטלי כולל גם 60,000 שעות אודיו, בעיקר שידורי רדיו ישראליים, ו-30,000 שעות וידאו, מקלטות וידאו וטלוויזיה יהודית וישראלית.

הפרויקט היה כה מקורי וגדול שהיו שהאשימו את ברלין לימים (כמובן ללא צדקה) בכך שהוא מתעד את התרבות הישראלית בגלל ההבנה שזמנה קצוב.

ברלין לקח עוד מספר החלטות קריטיות חכמות שהפכו את הארכיון הזה לאחד החשובים בעולם היהודי והישראלי. זמן קצר לאחר שהגיע לחטיבה, הוא החל לגייס תרומות שיועדו ישירות לבניית האוספים בחטיבה; ב-1970 הקים את עמותת "ידידי אוסף היודאיקה של הרווארד" שבה כל חבר מרים תרומה על בסיס קבוע (dues-paying organization, Friends of the Harvard Judaica Collection). כיום קיימות כ-450 קרנות תרומה שכספיהן מיועדים לתקציב השוטף של חטיבת היודאיקה, כולל רכישות ומשכורות (השווי הכולל אינו מפורסם באופן פומבי). עצמאות פיננסית זו הייתה חשובה, במיוחד בתקופה שבה מוסדות אחרים קיצצו את המימון שלהם לתחומי ביודאיקה ובמקרים מסוימים ויתרו לגמרי על קיום תקציב שוטף.

יותר מ-100 שפות מיוצגות באוסף היודאיקה, ומספר הכותרים עולה על 900,000; הארכיון דיגיטלי ענק שמונגש מנגנון החיפוש של ספריית הרווארד (Hollis) כולל 6.3 מיליון תמונות. על אוספי הישראליאנה העשירים במיוחד בארכיון נמנים אלה הקשורים לפוליטיקה ובחירות בישראל, לתיאטרון, למוזיקה יהודית ולעולם היהודי החרדי.

אחד האוצרות הגדולים של חטיבת היודאיקה הוא אוסף של המלומד והארכיונאי המנוח לייזר רן (Leyzer Ran), כרוניקן חשוב של הציוויליזציה היהודית בת מאות השנים בעיר וילנה (כיום וילנה, ליטא). בתקופת השואה בנו הנאצים גטו יהודי בוילנה, ממנו שרדו רק כמה מאות אסירים. רן, שגדל בווילנה, אבל בילה את המלחמה בגולאגים ובגלות הסובייטיים, חזר אחרי המלחמה למצוא את עיר הולדתו בהריסות והחל לאסוף כל מה שקשור לוילנה בתקופה שלפני חורבן הקהילה: תצלומים, ציורים, תוכניות לאזכרה וחגיגות בית ספר, הזמנות למופעים מוזיקליים וערבי ספרות. הוא הצליח להציל לא מעט פריטים היסטוריים ופרסם לימים היסטוריה בת שלושה כרכים של וילנה שלפני המלחמה. לאחר מותו ב-1995 תרמה משפחתו של רן את האוסף, הכולל גם ספרים, עלונים והתכתבויות, להרווארד.

"המשימה שלנו היא לאסוף באופן מקיף", אומר ברלין בראיון. "אנחנו לא עושים שיפוט ערכי; אנחנו אוספים. ואנחנו מנסים לאסוף הכל. שהרי אי אפשר לדעת מה ימצאו בעתיד החוקרים בחומר המגוון". חוקר ימצא עניין לגלות. ואם זה לא שם, הם לא יכולים לגלות את זה". המדיניות של הארכיון היא לא לקנות פריטים בודדים במחירים יקרים של מאות ואלפי דולרים (כגון ספרים נדירים), אלא יותר ספרים, מסמכים ופריטי אפמרה טריוויאליים לכאורה, שיש בכוחם לשקף את היומיום הישראלי לדורותיו (כאלה הנסחרים בכל שעה בפלטפורמות האספנות לאלפיהם). למשל, ספרי ילדים, פשקווילים, דוחות שהופקו על ידי בתי ספר ישראליים או משרדי ממשלה, פרסומים משפחתיים (כמו חוברות זיכרון), פליירים, אריזות של מוצרי מכולת (למשל מצות לפסח), הזמנות לאירועים חגיגיים ומופעים וכדומה. מבחינה זו הם עושים עבודה מקבילה לזו של הארכיון הציוני והספרייה הלאומית.

צוות עובדי החטיבה כולל חמישה עובדים במשרה מלאה, בתוספת צבא מתחלף של עובדים סטודנטים), שמטפלים ברכישות, בקיטלוג, בשירותי הדיגיטל והעיון, בגיוס כספים, בפרסומים ובניתוח נתונים וסטטיסטיקה.

הצוות מגיש סיוע נדיב לחוקרים, סטודנטים ואנשי מנהלה, הן לצורכי תחקירים ומחקרים מדעיים והן לצורכי ארגון כנסים, סדנאות, שיעורים וסמינרים (Gibson, 2022).

תפקידם הדמוקרטי של הארכיונים הציבוריים

תפקיד הארכיון הציבורי אינו מתמצה רק בצד הטכני-בירוקרטי אלא נושא משמעות עמוקה ורחבה לתרבות השלטונית במדינה.

לא מוכר לי מחקר שנעשה בנדון, אבל אפשר לשער שקיים מתאם בין תודעת השימור וההנגשה של מידע היסטורי במדינה כלשהי לבין רמת (איכות) הדמוקרטיות שמאפיינת אותה. בסופו של יום הארכיונים מממשים את רוח הדמוקרטיה משום שבבסיס קיומם עומדים עקרונות היסוד של זכות הציבור לדעת, חופש הפצת המידע, חופש הבעת הדעה וחופש ההתאגדות.

חשיפת המידע הגנוז בארכיונים לציבור הרחב, היא הבסיס לשמירת אופיו של שלטון דמוקרטי גם משום שהיא מבטיחה שקיפות ומאפשרת לאזרח לבחון ולבקר את התנהלות השלטונות במדינתו לאורך זמן.

חשוב לציין בהקשר זה שהמצווה היהודית "והגדת לבנך" טבועה בעבודת הארכיון, שהוא למעשה הכלי החשוב ביותר להעברת המידע בין דור לדור – ובכלל זה מידע חוקי ומשפטי החיוני לקיומה של כל חברה.

התשתית החוקית לעבודת הארכיונים במדינת ישראל

התשתית המשפטית לעבודתם של הארכיונאים כוללת מספר חוקים: חוק הארכיונים - 1955; חוק יסוד כבוד האדם וחירותו – 1992 (תיקונים 1994); חוק זכויות יוצרים, תרע"א - 1911; האמנה העולמית: צו זכויות יוצרים, תשט"ו - 1955; חוק זכויות מבצעים ומשדרים, תשמ"ד – 1984; חוק חופש המידע - 1998; חוק הגנת הפרטיות - 1981; חוק החתימה האלקטרונית – 2001; חוק איסור לשון הרע - 1965.

לפי חוק הארכיונים בישראל רשאי כל אדם לעיין בחומר הארכיוני הנמצא בארכיון ציבורי, בכפוף לתקופת חיסיון ולמגבלות הבאות: שמירה על בטחון המדינה ומערכת יחסי החוץ; צנעת הפרט וזכויות יוצרים. בפסיקת בג"צ "קול העם בעד חופש הביטוי – נגד שר הפנים, 1953" נקבע "שכאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים וודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס מוגן." המשמעות היא שעובדי הארכיונים מנועים מלחשוף חומר המוגבל לציבור הרחב, בכפוף לסייגים שצוינו לעיל.

לקוחות הארכיונים

באופן כללי כל אדם ראשי לפקוד את הארכיונים הציבוריים ולדלות מידע לצרכיו. אפשר למיין את סוגי הלקוחות למספר קבוצות טיפוסיות:

- הציבור הרחב הפוקד את הארכיון לצורכי התרשמות וחוויה.

- מדענים וסטודנטים שמשתמשים בחומרי הארכיון כבסיס למחקריהם.

- מורים ותלמידי בית ספר שחפצים ללמוד וללמד באמצעות שימוש במקורות ראשוניים.

- אנשי ממשל ומנהל.

- אנשי תקשורת שמחפשים בעיקר חומרי גלם לצרכים דוקומנטריים.

- ארגונים, עורכי דין ואנשים בודדים הפונים לארכיונים לצורך השגת מידע משפטי כגון: אמנות בינלאומיות והסכמים; תעודות המקנות בעלות על קרקע, על בתים או על נכסים אחרים; תעודות המתארות אירועים המהווים רקע להתדיינות משפטית ועוד.

- גופים ואנשים העוסקים וקשורים לשיקום אתרי מורשת.

- לאנדסמנשפטים (מהגרים לשעבר מאותה ארץ מוצא) שמעוניינים להתחקות אחר גורלם של קרובי משפחה וחברים.

- לאחרונה מתפתחת בעולם תרבות של חיפוש שורשים גנאלוגיים - מה שמביא יותר ויותר מחפשי מידע אישי, משפחתי וקהילתי לארכיונים. חשוב לציין שכמעט בכל ארכיון טמון מידע גנאלוגי ישיר ועקיף: רשימות לידה, רשימות נפטרים ובתי קברות, מסמכים אישיים, סיפורים משפחתיים ועוד.

- יותר ויותר אספנים פוקדים את הארכיונים בשנים האחרונות (באופן פיזי ודיגיטלי) לצורך איתור מידע הקשור באוספיהם. זאת ועוד, בעידן הרשתות החברתיות רבים פשוט נהנים לשתף את חבריהם בחומרים היסטוריים פיקנטיים הקשורים בעקיפין או במישרין לתחביב האסופי שלהם.

המודעות הציבורית לארכיונים

סקרים שנעשו בארץ ובעולם מגלים שרבים בציבור תופשים את הארכיון כמקום מאובק, ישן ואנכרוניסטי שעובדים בו ארכיונאים מבוגרים וזעופי פנים באמצעים ישנים. הדעות הקדומות הללו מונעות מרבים להכיר את החומר המעניין ורב הערך הטמון בארכיונים השונים. המציאות הזו יכולה להשתנות אם הארכיונים ישכילו לעשות לעצמם יחסי ציבור אפקטיביים ואם המורים להיסטוריה בבתי הספר יתחילו לשלב בקורסים שלהם טעימות מיסודות הארכיונאות.

אחת הבעיות הגדולות שממנה סובלים הארכיונים הבינוניים והקטנים היא חוסר הנראות והנגישות שלהם. ארכיונים רבים לא מפרסמים אפילו מידע בסיסי ופרטי קשר (טלפון, מייל וכו'). בדו"ח הוועדה למתן שירות בארכיונים (משנת 2004), שהוקמה על ידי משרד המורשת, הומלץ לכל ארכיון להנגיש את המידע הזה, אבל למרבה הצער גם היום רוב הארכיונים לא מנגישים אפילו מקצתו (פורטל הישראליאנה שלנו מנסה למלא את החלל הזה).

תקצוב הארכיונים

כל הארכיונים הישראלים, בלי יוצא מן הכלל, סובלים מתת תקצוב וכולם מקטרים על המצב העגום ולא ממש מצליחים לשנות אותו. באופן עקרוני קיימים שלושה מקורות מימון שוטפים (חוץ מתרומות חד פעמיות) שבזכותם שורדים הארכיונים, מי פחות ומי יותר:

א. בעלי הארכיון, כלומר הגוף שהארכיון משרת: תנועה חברתית, עיר, מועצה מקומית, קיבוץ, מושב, כפר שיתופי וכדומה. התקצוב מותנה במסורת המקומית, בזהות ותפישת ראשי הגוף המתקצב, בנציגי היישובים במועצות המקומיות ובהשפעה שלהם.

הערה: ישנן מספר מועצות ועיריות שמשקיעות משאבים לא מבוטלים לצורך תיעוד היישוב ורואות בארכיונים שלהן מקור גאווה. לעומתן יש כאלה שמתעלמות לחלוטין ממחויבותן המוסרית והחוקית לתעד ולשמר את העבר.

ב. מדינת ישראל, באמצעות מינהל התרבות במשרד התרבות, מסייעת לארכיונים הציבוריים בסכומים צנועים (יש שיגידו מגוחכים), שכמעט ולא שווים את כל הבירוקרטיה והניירת הכרוכה בהשגת התמיכה. הארכיונאים מנסים מזה שנים לעדכן את החוק, אך במדינה עם חדשות בוערות ולחצים פוליטיים מכל עבר הנושא של שמירת אוצרות הרוח איננו מצליח להיות חשוב דיו כדי שיאבקו עליו בחלוקת עוגת התקציב.

ג. הארכיונים הממשלתיים בישראל ומקצת מהארכיונים הציבוריים האחרים גובים אגרות ותשלומים עבור מקצת מהשירותים שניתנים בהם. כך למשל, נגבות אגרות עיון עבור תעודות של בתי-המשפט ובתי הדין, תעודות של מרשם המקרקעין, תעודות בדבר תאגידים, תעודות בדבר מעמד אישי, תעודות בדבר תשלום מִיסים או תשלומי חובה אחרים ותעודות של נוטריון ציבורי. פטור ניתן כאשר המבקש נזקק לתיק לצורך מחקר אקדמי אך האגרה נגבית במקרה של שימוש אישי או משפטי

נהוג לגבות תשלומים גם עבור שירותים מורכבים, כגון צפיה בחומר אור-קולי, וכאלה שכרוכים בעלויות נלוות, כגון חיפוש מידע מורכב, העתקות ושכפולים. חשוב לציין כי יש גם ארכיונים פרטיים בישראל שגובים אגרת צפיה וביקור. כך למשל בסינמטק ירושלים ובארכיון שפילברג.

אגב, בארכיון הלאומי האמריקאי נהוגה הבחנה בין תחנות לצפייה שהגישה אליהן חופשית ובין תחנות להעתקה שהשימוש בהן כרוך בתשלום פר שעה.

יש ארכיונים, כגון ארכיון בן גוריון שבשדה בוקר, שמאפשרים עיון חופשי בחלק מהמאגר הממוחשב המופיע באתר האינטרנט של הארכיון, בעוד שעבור חלק אחר נקבע תעריף עיון.

מגבלות התקציב של הארכיונים ושל חוקרי האקדמיה, לצד הרגישות הגוברת לחופש המידע, יוצרים בכל העולם מתח מתמיד סביב שאלת מימון שירותי הארכיון. אלה המתנגדים לגבייה טוענים שהחומר השמור בארכיונים הציבוריים נוצר ברובו על ידי מוסדות שממומנים בכסף ציבורי ועל כן שמורה לציבור הרחב הזכות לעיין בו באופן חופשי וללא תשלום. עוד הם טוענים שאת חלקו שילם האזרח/ית במיסים פעמים רבות כבר בזמן יצירת המסמך, וגביית אגרת עיון על אותו מסמך מאלצת אותו/ה לשלם שוב ושוב.

וועדת השירות בארכיונים, מטעם הממשלה, המליצה לאחרונה לבחון ולעדכן את הגדרת האגרות בתקנות לחוק הארכיונים, לאור השינויים שחלו בחוקים הנוגעים לזכויות האזרח ולנגישות למידע. להלן מקצת מההצעות הצעות:

א. "אנו ממליצים שארכיונים ציבוריים, הנתמכים על ידי המדינה, יחויבו להעמיד לרשות הציבור חלק מסוים של החומר שלהם, המייצג את אופי אוספיהם, בחינם או בעלות של העתק בלבד. הדבר יכול להיעשות באתר האינטרנט של הארכיון או באתר של ארכיונאי ישראל או בארכיון עצמו. דוגמא לכך היא הצגה וירטואלית של חלק מאוסף הכתובות שבידי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי באתר האינטרנטי." ב. "הצילום בארכיון מתבצע בצורה המסורתית על ידי צוות הארכיון, ולאחרונה, במקרים מסוימים, אף מתבצע באופן עצמי על-ידי המעיין עצמו. מנהל הארכיון רשאי לקבוע איזה חומר ארכיוני יועתק על ידי עובדי הארכיון בלבד, ואיזה יעמוד לרשות המעיין לצילום עצמי. אנו ממליצים להרחיב ככל הניתן את החומר המאושר לצילום עצמי המונח על המדף הפתוח ובכך יופחת נטל העבודה בחדר העיון. בארכיונים המאפשרים צילום עצמי, כל בקשה לצילום עצמי של חומר שאינו על המדף הפתוח תידון בנפרד, על פי מהות החומר ואיכותו." ג. "ארכיונים רבים כיום מאפשרים עיון בחומר סרוק במקום בחומר המקורי. הדבר חוסך כח אדם, מאפשר למעיין להגיע לחומר רב יותר במהירות ובדייקנות, ומאפשר העתקה טובה וזולה יותר. על כן, ממליצה הועדה לארכיונים לסרוק חלק גדול מתוך האוסף האצור בארכיון. ניתן לסרוק את החומר ברזולוציה גבוהה המאפשרת העתקת חומר למטרות פרסום, אך באתר האינטרנט מומלץ לפרסם את המאגר באיכות בינונית שתאפשר עיון ושימוש בסיסי בחומר אך לא למטרות פרסום." ד. "כשאוסף מוצג באתר האינטרנט, ניתן לנקוט בשיטה של אוסף התצלומים הלאומי: השיטה מאפשרת לכל המעוניין להוריד מן האתר בחינם הדפסה פשוטה או לקבל תמונה באיכות סריקה טובה, מלווה באישור לפרסמה בתמורה ל- 20 ₪. ה. "לאור מצבם המעמדי כלכלי העגום של הארכיונים במועצות המקומיות ושל העובדים בהם, ובשל החשש שענף זה ינוון ויסגר סופית, ומאידך כדי לעודד יוזמות חדשות מצד הארכיונאים והמועצות עצמן להגדיל את קהלי היעד שלהם, אנו ממליצים לאפשר לארכיונים ברשויות המקומיות לגבות אגרת כניסה לארכיון בסך 50 ₪ לשנה, כמקובל בספריות עירוניות. תעריפי האגרות יעודכנו מעת לעת על פי הנחיית מנהל הכנסות המדינה." (מצוטט מתוך דו"ח הועדה למתן שירות בארכיונים, אוקטובר 2004).

אחסון וגיבוי

הדילמות של האכסון והגיבוי (במחשב, בענן וכו') צפויות להחריף עם העלייה בנפח החומרים הדיגיטאליים שפירושה גם עליה בעלויות. רבים סבורים שהגיע הזמן לרפורמה מקיפה בתחום, אבל הנושא אינו פשוט כלל ועיקר (לעניין זה ראו: Darby, 2013).

האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע

האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע נוסד ב-1950 בעקבות הזמנה להשתתף בכינוס הראשון של ה-ICA - איגוד הארכיונים הבינלאומי, והחל את פעילותו ב-1956. זוהי עמותה ללא מטרות רווח שחברים בה כ-450 ארכיונאים ומנהלי רשומות ממגוון ארכיונים: משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, יישובים קטנים, אוניברסיטאות, מכללות, מוסדות מחקר, מוסדות בריאות, המגזר העסקי, וארגונים אחרים העוסקים במורשת.

לפי תקנון האיגוד, הוא כולל "חברים" ו"עמיתים". "חברי האיגוד" הם: "כל מי שעובד בארכיון או במגנזה או בתיקיון, או מלמד ארכיונאות; כל אדם שתומך במטרות ובפעולות של האיגוד; גמלאי שעבד בארכיון או במגנזה או בתיקיון, או לימד ארכיונאות".

מאז הקמת האיגוד ועד 1965 אושרה החברות בו למוסדות בלבד. ב-14 בפברואר 1966 שונה תקנון האיגוד וגם אנשים ללא שיוך ארגוני הורשו להימנות על חברי האיגוד. הכלל הוא שאם מוסד חבר באיגוד אזי כל עובדיו יכולים להשתתף בפעילותו.

"עמיתי האיגוד" הם מוסדות וארגונים שיש להם עניין בארכיונאות ואשר תומכים במטרות האיגוד ובפעולותיו. כמו כן, יש באיגוד "חברי כבוד".

בראש האיגוד עומד/ת יו"ר שנבחר לתקופה של 4 שנים, והוא פועל באמצעות הנהלה הכוללת 11 חברים ומזכירה. ועדות האיגוד כוללות: ועדה להכשרה והשתלמות מקצועית; ועדה לציוד, מבנים, שימור ושיקום של חומר ארכיוני; ועדה למיחשוב הארכיונים; ועדת חברות; ועדה לקשרים בינלאומיים; ועדת פרסומים וועדת הכספים. בנוסף מתקיימות ועדות אד-הוק, למשל הוועדה לשינוי חוק הארכיונים או הוועדה לפרסום מילון מונחים.

כל פעילותו השוטפת של האיגוד נעשית בהתנדבות וכוללת את עבודת המזכירות, הגזברות ובקרת הפנים.

תקציב האיגוד מבוסס על דמי חבר ותמיכה של משרד התרבות בפעילות להכשרה מקצועית.

מטרות האיגוד הן: טיפוח יחסי גומלין בין חברי האיגוד ותיאום פעולותיהם; חיזוק התודעה הארכיונית בציבור; חיזוק מעמדו של הארכיונאי; עידוד דיון בסוגיות מקצועיות; קידום ההכשרה המקצועית, המחקר הארכיוני, ניהול הרשומות והמידע; קיום יחסים מקצועיים עם ארגונים, עם איגודים ועם מוסדות בישראל ומחוצה לה וכן עם ארגונים בינלאומיים; יצירה והקנייה של מונחים אחידים בארכיונאות בשיתוף פעולה עם האקדמיה ללשון העברית.

האיגוד מספק לחבריו העשרות מקצועיות (קורסים, הרצאות, סדנאות, ימי עיון, סמינרים, כנסים, סיורים), חומר פרסומי (מאמרים בנושאים מקצועיים, תקצירים מתורגמים של מאמרים שפורסמו העיתונות העולמית בשפות אחרות ותקצירי הרצאות שנישאו בימי העיון), במות שיח ועדכונים שוטפים - זאת, בעיקר באמצעות רשת מיילים, אתר אינטרנט ודף פייסבוק לחברים.

האיגוד מקיים כשישה ימי עיון בשנה וסמינר שנתי הנמשך שלושה ימים ושבמהלכו מוענק פרס אלסברג (לזכרו של גנז המדינה המנוח) למחקר בולט בתחומי הארכיונאות. כמו כן מתקיימים באיגוד קורסי העשרה מקצועית בתחומים מגוונים, כגון ניהול, משפט וטכנולוגיה. פעם בשנה מתקיים "יום הרליץ", לזכרו של מייסד הארגון שבו מוענקים פרסים ותעודות הוקרה לארכיונאים מצטיינים ולמי שתרמו באופן ראוי לציון לעולם הארכיונאות. כמו כן, האיגוד מקדם לימודים אקדמיים, ומקיים לימודי תעודה בארכיונאות.

לאיגוד קשרי עבודה עם ארכיון המדינה ואיגודים מתחומים משיקים. האיגוד גם פעיל בארגון הארכיונאים הבינלאומי, ונציגיו משתתפים בוועדות בינלאומיות בתחום (האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע, ויקיפדיה; אתר האיגוד).

בישראל קיימים עוד שני איגודי משנה לארכיונאות העובדים בשיתוף פעולה עם האיגוד הכללי: ארגון מנהלי הארכיונים ברשויות המקומיות, הכפוף למרכז השלטון המקומי, וארגון הארכיונאים בקיבוצים ובמושבים הכפוף למרכז המועצות האזוריות.

משרד ירושלים ומורשת ופרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י)

בשנת 2010 החליטה ממשלת ישראל להקים תכנית מורשת לאומית ("ציוני דרך") אשר תשקם תעצים תשמר ותחיה את תשתיות המורשת הלאומית המוחשית והבלתי מוחשית. לצורך כך הקצתה הממשלה סכום חסר תקדים של 399 מיליוני שקלים תוך הבטחה לגייס בהמשך עוד 200 מיליון ₪ מגורמים נוספים.

בראשות וועדת ההיגוי של הפרויקט עמד מזכיר הממשלה דאז, עו"ד צבי האוזר, שהוא גם היסטוריון חובב ואספן ישראליאנה נלהב. לאחר כשלוש שנים החליף את האוזר מזכיר הממשלה עו"ד אלוף (מיל) אביחי מנדלבליט.

אגף המורשת הלאומית במשרד רוה"מ, שאותו הקים האוזר, היווה בזמנו את זרוע המדיניות המרכזית בתחום שימור המורשת במדינת ישראל. האגף יצר קשרי עבודה עם כלל ארגוני השימור ואתרי המורשת במדינה: רשות הטבע והגנים, רשות העתיקות, המועצה לשימור אתרים, החברה הממשלתית לתיירות, הספרייה הלאומית, ארכיון המדינה ועוד גופים רבים נוספים.

בשנת 2015 הוקמה ממשלה חדשה והשר זאב אלקין קיבל לידיו את "משרד ירושלים ומורשת" שהוא איחוד של אגף ירושלים ואגף מורשת. מה שהחל כפרויקט חד פעמי של הממשלה הפך עם הזמן למשרד עצמאי שמתוקצב באופן שוטף.

מאז הכרזת תוכנית "ציוני דרך" הושגו לא מעט הישגים חשובים. כך למשל, הוגדרו 500 מיזמי מורשת בכל הארץ, גדולים וקטנים; 150 אתרים שעמדו בסכנה הוצלו כתוצאה מהתכנית; 15,000 תלמידים עבדו באתרי מורשת בשימור ופיתוח האתרים בתכניות ההנחלה; אלפי הקלטות של זמר עברי, מחול פיוט ותפילה, כתבי יד יהודיים, ופריטים של אדריכלות, עיצוב ותיאטרון עברו שימור ודיגיטציה (מובא מתוך: "ציוני דרך" - התכנית להעצמת תשתיות המורשת הלאומית, 2018).

אחת ממיזמי הדגל של תכנית המורשת "ציוני דרך" הוא "רשת ארכיוני ישראל" (רא"י). מדובר בשיתוף פעולה מיזם חדש בשיתוף פעולה בין שישה גופים (פרויקט רא"י, הספרייה הלאומית, ארכיון המדינה, האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע, משרד ראש הממשלה ומאוחר יותר גם משרד ירושלים ומורשת) שמטרתו לאפשר לכלל הארכיונים בישראל להנגיש באינטרנט את נכסי המורשת שבחזקתם באמצעות סריקה וצילום בתוכנה ייעודית.

מטרת משנה משלימה של הפרויקט היא יצירת תקן קיטלוג משותף המאפשר את קליטת הקטלוגים השונים משלל הארכיונים, עמידה בסטנדרטים בינלאומיים, ולראשונה את הצגתם במערכת מידע אחת. 75% מתקציב המיזם ממומן על ידי משרד ירושלים ומורשת ו- 25 האחוזים הנותרים ממומנים על-ידי הספרייה הלאומית.

כדי לעמוד על מצב הארכיונים בארץ נערך (מנובמבר 2013 ועד ינואר 2015) סקר מדגמי של כ-400 ארכיונים (קסנט, 2017).

הספרייה הלאומית פרסמה קול קורא שבו הזמינה גופים שבידיהם חומרים ארכיונים להשתתף בפרויקט בארבעה מסלולים אלטרנטיביים (כל ארכיון הוזמן לבחור מסלול אחד או יותר מבין הארבעה:

1. הכנת קטלוג של החומר הארכיוני המצוי בארכיון באמצעות תקן בינלאומי לתיאור חומר ארכיוני.

2. דיגיטציה של החומר הארכיוני בהתאם לסדר עדיפויות.

3. העלאת הקטלוג לאינטרנט.

4. העלאת הקטלוג והחומר הארכיוני הסרוק (דיגיטלי) לאינטרנט.

כל ארכיון נדרש לחתום על הסכם עם הספרייה שכולל בין השאר את העקרונות הבאים:

א. בגין ביצוע פעולות העיבוד (המרת החומרים שברשותו לפורמטים דיגיטליים) מקבל הארכיון מהספרייה הלאומית מימון.

ב. את ההמרה יכול הארכיון לבצע את בעצמו או באמצעות קבלן משנה.

ג. כתנאי יסודי להשתתפותו של הארכיון בפרויקט, הארכיון מעניק לספרייה רישיון לשימור כל התוצרים, לרבות העמדתם לרשות הציבור (בחינם).

ד. כל ארכיון מחליט מהו החומר הדיגיטאלי שיעלה לאינטרנט בהתאם לחוק זכויות יוצרים התשס"ח- 2007, חוק הגנת הפרטיות וחוק איסור לשון הרע ותקנותיהם.

ה. הבעלות במאגר של כלל העותקים הדיגיטליים בפרויקט וכן המטה דאטה של הפרוייקט בכללותו היא בבעלותם הבלעדית של הספרייה.

ו. הארכיון יבצע את פעולות העיבוד בהתאם ללוח הזמנים ועל פי הדרישות והסטנדרטים של הספרייה הלאומית המנויים בכתב האישור.

ז. הארכיון מעניק לספרייה ללא תמורה וללא תמלוגים, רישיון בלתי הדיר ובלתי מוגבל בזמן לבצע את הפעולות הבאות ביחס לחומרים והתוצרים.

עלייה וקוץ בה: ריבוי הסעיפים בהסכם בין הספרייה הלאומית לארכיונים, ובעיקר ההגנה המירבית שהקיפה עצמה הספריה בכל הנוגע לזכויות יוצרים, הקשתה מאד על ארכיונים להיכנס לפרויקט. גם מחסור בכוח אדם מקשים על התקדמות המיזם.

עד היום בוצעה דיגיטציה למאות אלפי מסמכים, תצלומים, תעודות וחומרי ארכיון אחרים ברחבי הארץ. העותקים הדיגיטליים והמידע הקטלוגי שנצברו במהלך פעילות הפרויקט נשמרים במערכות הספרייה הלאומית.

רמת הארכיונים ברחבי הארץ

התקנות וההנחיות הנלוות לחוק הארכיונים תשט"ו–1955 מעניקות לגנז המדינה, ובאמצעותו לעובדי גַנזך המדינה, את הסמכות להדריך, להנחות ולפקח על ניהול הארכיונים והרשומות במוסדות המדינה, ברשויות המקומיות ובתאגידים הממשלתיים.

בפברואר 2002, מינה גנז המדינה ד"ר טוביה פרילינג את ה"ועדה למתן שירות בארכיון". לוועדה נקבעו שלוש מטרות משלימות:

א. בחינת האפשרויות להרחיב ככל האפשר את מנעד הקהלים הפוקדים את הארכיונים, ובתוך כך להציע דרכים לשיפור השירות לציבור.

ב. הגדרה והידוק של התקנים, אמות המידה והנהלים למתן שירות לציבור: נהלי הזמנה של חומר ארכיוני, צילום, נהלי העמדת התיעוד באולמות הקריאה, שעות פתיחה ועיון בארכיון, תקן כוח-אדם, תעריפי צילום והעתקה ועוד.

ג. ניסוח אמנת שירות רשמית מחייבת עבור כל ארכיונאי ישראל.

הוועדה ניסחה מסמך מפורט שהוגש באוקטובר 2004, ואף שהוא תרם במידת מה לשיפור עבודת הארכיונים בארץ, הוא לא הצליח להביא למפנה ממשי - בעיקר מסיבות תקציביות.

במהלך השנים נעשו מספר סקרים שנועדו לבחון את מצבם של הארכיונים במדינה. הסקר המקיף ביותר הוא זה שנעשה במסגרת פרויקט רא"י (נובמבר 2013 ועד ינואר 2015) והוזכר לעיל. הדו"ח מצייר תמונת מצב מעורבת: מצד אחד מדינת ישראל עשירה בארכיונים ובמתנדבים שעושים את מלאכתם במסירות ראוי לשבח. מצד שני, רוב הארכיונים אינם עומדים בסטנדרטים המקצועיים שמבטיחים שימור והנגשה ברמה גבוהה.

להלן כמה מהבעיות הטיפוסיות שמהן סובלים הארכיונים ברחבי הארץ (בעיקר הבינוניים והקטנים) כפי שעלו בסקרים ובעיקר בסקר של רא"י:

א. ברוב הארכיונים חסרים נתונים מדויקים לגבי כמויות הפריטים המאוחסנים. במקרים רבים הארכיונאים אינם מסוגלים אפילו להעריך את כמויות הפריטים המאחוסנים אצלם ולכל היותר הם מסוגלים לתת אומדן של התיקים.

ב. ניכרים הבדלים גדולים בין הארכיונים ברחבי הארץ בכל הנוגע לסידור וארגון הקטלוג הארכיוני (בנית רשומות, ארגון מידע בשדות שונים, בניית הררכיה וכדומה). למעשה רק בארכיונים הגדולים והמבוססים ניכרת רמת קטלוג גבוהה, ובדרך כלל גם היצמדות לתקנים בינלאומיים.

ג. ארכיון מקצועי מחויב להבטיח תנאי שימור נאותים. לשם כך דרושים מבנים ואמצעי אחסון מתאימים, כולל: תנאי אקלים נאותים ובקרת טמפרטורה ולחות; הגנה מפני קרינה מזיקה; הגנה מפני פגיעת בעלי חיים; הגנה והתרעה מפני הצפות ואש; הנחת הפריטים בצורה נכונה על המדפים; יצירת העתקים לשימוש – אנלוגיים או דיגיטליים; ומעל לכול, קיומה של תכנית לניהול סיכונים.

בפועל שיעור אפסי מתוך כלל הארכיונים בארץ עומד בדרישות הסף הללו. רוב הארכיונים שוכנים או במשרדי הארגון המחזיק בהם בבניינים ישנים, כגון בתי ילדים, מתפרות ומגדלי מים שבחלקם הוסבו לארכיון. לרוב מדובר במבני שאינם עומדים בתקן המינימלי ואפילו אינם כוללים חדר עיון.

ד. למעלה מ50% מכלל החומר שאגור בארכיונים זקוק לשיקום ולשימור מיוחד, אך המצב התקציבי הנוכחי אינו מאפשר לרוב הארכיונים לעמוד בסטנדרטים המקצועיים הנדרשים לשם כך. כתוצאה מכך חומרים נדירים וחשובים רבים מועדים לאבדון. לשם המחשה, כרזות רבות אינן נשמרות בהפרדה בין כרזה לכרזה באמצעות נייר מש נטול חומצה והמאגדים של הכרזות אינם עטופים במיילר (יריעות פולאסטר) כפי שהתקן מחייב. רוב הארכיונים גם אינם נעזרים במשמר חיצוני או בהדרכה מקצועית, וברבים מהם עובדי הארכיון נאלצים לתקן בעצמם החומר הארכיוני, למרות שלא הוכשרו לכך.

ה. במרבית הארכיונים חסר כוח אדם מקצועי. למעשה רוב עובדי הארכיון (בעיקר הבינוניים והקטנים) הם פנסיונרים שעושים את המלאכה בהתנדבות או במשרה חלקית.

ו. בארכיונים רבים חסר אפילו ציוד בסיסי לצורך הענקת שירות למשתמשים, כגון ציוד להעתקה ולהמרה; ציוד לצפייה בחומר ארכיוני אור-קולי; או ציוד לצילום ולתיעוד וכיוצא בזה.

ז. מיקרופילם היה לפני העידן הדיגיטלי האמצעי הנפוץ לשימור, גיבוי והנגשת חומר ארכיוני. חלק מהארכיונים הגדולים יזמו בעבר פרויקטים של מזעור שהיום הפכו למיותרים (אגב, שימוש במיקרופילם לאורך זמן שורט את הסרט המזוער ולכן גם פוגע בו).

הדיגיטציה מביאה ברכה רבה לארכיונים ולמעשה מכניסה אותם לעידן שימור חדש. סריקה דיגיטלית של תצלומים מקוריים מונעת את הבלאי המהיר שנגרם להם כתוצאה מהשימוש החוזר. זאת ועוד, הסריקה הדיגיטלית מאפשרת לאחסן ולקטלג במאגרי המחשב מידע עצום רב ולקשרו לרשת האינטרנט שמאפשרת גישה לחומרים מכל מקום ובכל זמן. הדיגיטציה משפרת מאד גם את אפשרויות הגיבוי.

כל ארכיון ציבורי מחוייב לקבוע כללי רישום, מיפתוח וסימול קבועים ונהירים למעיין כדי שניתן יהיה לאתר בקלות ובדייקנות את החומר הדרוש וכדי שהציטוט של אוספי הארכיון יהיה אחיד (קיים סטנדרט בינלאומי). תהליך הדיגיטציה איפשר לארכיונים לרבים לשפר את ארגון החומר שאצור בהם ואת קטלוגו. עם זאת, בשל שמרנות וקיבעון ובשל תקציבים דלים, רק חלק מהמידע האגור בארכיונים הישראלים עבר קיטלוג ומפתוח דיגטלי וחלק קטן עוד יותר זמין לציבור באינטרנט.

אמנם רוב הארכיונים נעזרים במחשב לניהול הארכיון ואוספיו, אך רק מקצתם משתמשים בתכנה ייעודית לניהול ארכיון, כגון AMS. זאת ועוד, רק מחצית מהארכיונים מחזיקים בגיבוי מלא לקטלוג ולחומר הדיגיטלי האגור בהם. המצב הזה בעייתי מאד בשל הסכנות הרבות שאורבות לחומר ארכיוני דיגיטלי, כגון פגיעה במזיד (האקרים),או נוזקות ווירוסים. בעבר נהגו לשמור חומר על דיסק (CDR)אבל היום כבר ידוע שזה מדיום גרוע לשימור. דיסקים צרובים, שנאמר עליהם כי יחזיקו מעמד שלושה דורות, לא חיים בין חמש לעשר שנים בלבד.

חשוב לציין שסריקת ארכיון במלואו והנגשתו באינטרנט, היא משימה מורכבת משום שהיא מצריכה תקציבים גדולים, אמצעי שימור מיוחדים (שעלותם לא זניחה), אמצעי הנגשה מתקדמים, עמידה בחוקי זכויות יוצרים וצנעת הפרט ועוד. למרבה הצער לרוב הארכיונים אין את התקציבים המספיקים להטמעת הטכנולוגיה. אלא שחלק גדול מעובדיהם חסרי הכשרה מתאימה.

ח. אתר אינטרנט ייעודי הפך לחלון הראווה של ארכיונים רבים – בעיקר הגדולים והמרכזיים. עם זאת, רמת האתרים, ובכלל זה מנועי החיפוש, אינה אחידה ולרוב גם אינה גבוהה מספיק. כך למשל, רבים אינם מאפשרים הזמנת קבצי jpg מקוריים.

שאלת הבעלות

קניין רוחני (באנגלית (Intellectual Property הוא מונח משפטי שמבטא את הזכויות בטובין ובמשאבים שאינם מוחשיים, שנוצרו על ידי בני אדם. דוגמאות למשאבים כאלה הם: מוזיקה וסרטים, ספרים ויצירות אמנות, צילומים, ציורים, המצאות, תכנות מחשב, סמלים או מילים שמזהים מוצר מסחרי ועיצובים של מוצרים. המונח מאגד זכויות שונות במהותן: זכויות יוצרים, פטנטים, סימני מסחר, עיצובים (בעבר: מדגמים), וסודות מסחריים.

הסדרים משפטיים מפורטים שתחילתם בפסיקת בתי המשפט בשיטת המשפט המקובל והמשכם בעיגון בחקיקה, קובעים את תנאי ההגנה והיקף הזכויות של הקניין הרוחני (כולל חריגים, אכיפה וסעדים שונים).

הקניין הרוחני נחשב לאחד התחומים החשובים בצמיחתן הכלכלית של מדינות ומושפע מאד משינויים טכנולוגיים. התחזקות ההגנה על הקניין הרוחני שנויה במחלוקת, ומעוררת גם ביקורת ציבורית נוקבת. למשל, בקשר לשיתוף קבצים באינטרנט, גישה לפרסומים אקדמיים או לתרופות מצילות חיים (קניין רוחני, ויקיפדיה).

זכות יוצרים (באנגלית Copyright) היא ההגנה שניתנת ליוצר או לבעלים של יצירה מפני שימוש בלתי מורשה ביצירה שהיא קניין רוחני שלו. ההגנה הניתנת לזכויות יוצרים באה להגן על דרכי ביטוי, ומטרתה לעודד את העשרת עולם הביטויים. נהוג לסמן יצירה שרוצים להדגיש שיש למישהו זכויות שמורות עליה באמצעות הסימון © (האות C בתוך עיגול, קיצור של המילה copyright) - ולידו הביטוי "כל הזכויות שמורות", אך ברוב מדינות העולם (ובכלל זה בישראל) הדבר איננו הכרחי, והיצירה תהיה מוגנת גם ללא הסימון, אם היא עומדת בתנאים מהותיים אחרים (זכויות יוצרים, ויקיפדיה).

במסמך מתורגם, חשוב ומפורט, שהוציא האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע מוסבר בתמציתיות תפקידו של חוק זכויות היוצרים והקשרו לארכיונים (להלן מספר מובאות):

"חוק זכויות יוצרים מספק מסגרת משפטית השולטת על הבעלות, על הפקוח, ועל ההפצה והשימוש ביצירות מקוריות. חוק זו מגדיר את אמות המידה שמגינות על זכויות היוצר והמחזיק בהן, סוגי היצירות המוגנות, וגם על הכללים הנוגעיםלבעלות על זכויות היוצרים, על הגבולות והחריגות שחלות על זכויות אלה, משך תוקפן של זכויות היוצרים והענשים שיחולו במקרה של הפרת החוק. זכויות יוצרים הינה שאלה של סדר לאומי, או במלים אחרות, לכול מדינה יש חקיקה משלה. אולם, החוקים המדינתיים מכילים לפעמים מספר הוראות הנובעות מהסכמיםבינלאומיים אשר מרבית המדינות חתומות עליהם. הסכמים בינלאומיים אלו קובעים מסגרת בעלת סמכות המגינה על זכויות יוצרים, כאשר המטרה היא להבטיח טיפול מתאים ליצירות כאשר הן חוצות את גבולות המדינה. החקיקה של חוק זכויות יוצרים היא, ככלל ידוע, פשרה בין האינטרסים של היוצרים ובין אינטרס הציבור אשר רוצה, ככל האפשר, לקבל גישה ליצירות אלו. החקיקה שומרת למחזיקי הזכויות בלעדיות מסוימת המאפשרת להם לממש את השליטה עליהן ולקבל תגמול בגין השימוש ביצירות. אולם, החקיקה מכירה בכך שיש צורך בהגבלת זכויות אלה על מנת להגן על האינטרס הציבורי בהפצת הידע והתרבות. שירותי הארכיון צריכים להגן על האינטרס הציבורי על ידי קידום חינוך ומחקר, ועל הגנה על זכויות האדם. על מנת לעשות זאת מוסדות הארכיון ממלאים שלושה תפקידים עיקריים: הם מקבלים ורוכשים חומר ארכיוני, שומרים עליו והופכים את החומר הארכיוני בעל ערך נצחי לזמין עבור המשתמשים. הבעייתיות של זכויות היוצרים מתעוררת בכל אחד משלשת התחומים הללו." (מצוטט מתוך: סופר אביבה (תירגמה מצרפתית). החריגים הנוגעים לזכויות יוצרים עבור הארכיונים: רשימת בקרה, האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע).

לבקשת איגוד הארכיונים פרסמה הספריה הלאומית באפריל 2020 מסמך מקיף שמטרתו לסייע לארכיונאים בהבנה ויישום שלב כללי בסיס לזיהוי יצירות בנחלת הכלל, קרי יצירות שאינן כפופות עוד למגבלות זכויות יוצרים (להלן קטעים נבחרים):

"יצירה ספרותית או אמנותית מוגנת למשך 70 שנה לאחר מות היוצר. חשוב להדגיש שקניין רוחני, להבדיל מזכויות יוצרים, אינו מוגבל בזמן ואינו פג לעולם. -ארכיונים וספריות בעולם אימצו כלל אצבע לזיהוי יצירות בנחלת הכלל על פי המועד בו נוצרה או פורסמה היצירה ללא צורך בבדיקת מועדי פטירה של יוצרים. השימוש בכלל זה נעשה במקרים בהם לא ידוע מועד הפטירה של היוצר וכן במקרים בהם המוסד מעוניין להימנע מהשקעת מאמצים וזמן הנדרשים לבדיקה פרטנית של מועדי פטירה של יוצרים. על פי כלל זה, יצירות שנוצרו לפני 140 שנה או יותר הן יצירות בנחלתה כלל. תרגום או עיבוד של יצירה הם יצירה עצמאית שכפופה לזכויות יוצרים ולכן היצירה תהיה בנחלת הכלל רק אם שני היוצרים (היוצר של היצירה המקורית והיוצר של התרגום או העיבוד) נפטרו לפני יותר מ- 70 שנה. העברת הבעלות על זכויות היוצרים ביצירה לא משנה את תקופת ההגנה. תקופת זכות היוצרים נקבעת על פי משך חייו של היוצר ללא קשר לשאלה האם היוצר היה הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה או אם העביר את הזכויות במועד מאוחר יותר. בתום תקופת ההגנה, יפקעו הזכויות שבידי בעל הזכויות: היורשים, המוציא לאור וכדומה. - חוק זכות יוצרים קובע שיצירות ספרותיות או אמנותיות שפורסמו בעילום שם או תחת שם בדוי, ויצירות שטרם פורסמו ולא ידוע מיהו היוצר שלהן, מוגנות למשך 70 שנה מהמועד שבו פורסמה היצירה או 70 שנה ממועד שבו נוצרה היצירה אם מדובר ביצירה שטרם פורסמה. נכון לשנת 2020 יצירות אנונימיות שנוצרו או פורסמו עד (וכולל) שנת 1949 הן יצירות בנחלת הכלל. - על מנת שיצירה לא תהיה אנונימית נדרש זיהוי של יוצר אדם. לכן, יצירה שבה מופיע שם המוציא לאור או שם הגוף או התאגיד שבמסגרתם נוצרה היצירה ללא ציון שם היוצר תחשב כיצירה אנונימית. הכלל לגבי מועד היצירה יחול רק אם היצירה לא פורסמה במהלך 70 השנה ממועד היצירה. אם היצירה פורסמה לפני שעברו 70 שנה מהמועד בו נוצרה היצירה, יש להתייחס למועד הפרסום בלבד. במקרה זה היצירה תהפוך לנחלת הכלל רק אם חלפו 70 שנה ממועד הפרסום ולא ממועד היצירה. אגב, אם בפועל ידוע מיהו היוצר למרות שפרטיו לא הופיעו על גבי היצירה, היצירה לא תחשב כיצירה אנונימית, ויחול הכלל הרגיל לפיו תקופת זכות היוצרים נמשכת 70 שנה לאחר מות היוצר. - הכללים בדבר תקופת זכות היוצרים ביצירה שבה ידוע שם היוצר וביצירה אנונימית אינם חלים על יצירות של המדינה. על יצירות של המדינה חלה תקופת זכות יוצרים קצרה יותר של 50 שנה ממועד היצירה. יצירות של המדינה הן יצירות שנעשו על ידי עובדי מדינה או שנוצרו על פי הזמנה של המדינה ועל כן על פי החוק מוגדרות כיצירות שהמדינה היא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בהן. בהגדרת מדינה נכללים בין היתר המוסדות הבאים: משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, בתי משפט, מועצות חינוך, משטרה, צבא ומועצות מקומיות. נכון לשנת 2020 יצירות של המדינה שנוצרו עד (וכולל) שנת 1969 הן יצירות בנחלת הכלל. כלל זה אינו מתייחס לחוקים, תקנות, דברי הכנסת והחלטות שיפוטיות של בית משפט או של כל רשות שלטונית המפעילה סמכות שפיטה על פי דין. על פי חוק זכות יוצרים אלה אינם כפופים כלל לזכויות יוצרים. תקופת זכות היוצרים הקצרה ביחס ליצירות מדינה אינה חלה על כל יצירה שזכות היוצרים בה הועברה למדינה, אלא רק על יצירות שנעשו על ידי עובדי מדינה או שנוצרו במסגרת הזמנה של המדינה. לדוגמא: אם המדינה קיבלה את זכות היוצרים ביצירה קיימת, כלומר יצירה שלא נוצרה על ידי עובד מדינה ולא נוצרה במסגרת הזמנה של המדינה, יחול הכלל הרגיל של 70שנים ממות היוצר. - שימוש ביצירה בנחלת הכלל עשוי להיות כפוף להתחייבות חוזית עליה חתם הארכיון מול מפקיד הארכיון או מול גורם אחר. ככל שקיימים הסכמים שמסדירים את השימוש ביצירות, על הארכיון לבחון האם אלה נועדו להטיל מגבלות על השימוש ביצירה גם לאחר תום תקופת ההגנה מכוח החוק. מובהר כי מסמך זה מתייחס ליצירות בנחלת הכלל שלא חלות עליהן מגבלות חוזיות. שימוש ביצירה עשוי להיות כפוף לדינים נוספים, למשל, חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א 1981. -חוק זכות יוצרים מקנה ליוצר זכות מוסרית ביצירתו. הזכות המוסרית של היוצר מחייבת מתן קרדיט, כלומר אזכור שם היוצר בעת השימוש ביצירתו. חובת הקרדיט אינה חובה אבסולוטית, אלא נבחנת בנסיבות העניין ובהתאם למקובל בשוק הרלוונטי. הזכות המוסרית של היוצר כולל חובת הקרדיט מתקיימת למשך תקופת זכות היוצרים ביצירה ולכן אינה חלה על יצירות בנחלת הכלל. יחד עם זאת, מקובל שאזכור שם היוצר בהנגשה ושימוש בחומרים ארכיוניים לרבות יצירות בנחלת הכלל היא פרקטיקה רצויה גם אם אינה נדרשת על פי החוק. מדיניות הספרייה הלאומית היא לציין את שם היוצר, כאשר זה ידוע לנו, גם ביחס ליצירות בנחלת הכלל. - חוק זכות יוצרים החדש משנת 2007 (שנכנס לתוקף במאי 2008) האריך את תקופת ההגנה שניתנה ליצירת צילום לפי החוק הישן (חוק זכות יוצרים 1911). על פי החוק החדש, מוגנת יצירת צילום ככל יצירה אמנותית אחרת, כלומר 70 שנה לאחר מות היוצר. יחד עם זאת, הכלל בדבר תקופת ההגנה אינו חל על תצלומים שנוצרו לפני "מועד התחילה"- 25.5.2008 (התאריך שבו נכנס לתוקף החוק החדש). לכן, ביחס לתצלומים שנוצרו עד למועד התחילה, חל הכלל הישן לפיו יצירת צילום מוגנת למשך 50 שנה בלבד ממועד הצילום (יצירת הנגטיב). נכון לשנת ,2020 יצירות צילום של צלם ישראלי שנוצרו עד (וכולל) שנת 1969 הן יצירות בנחלת הכלל (לא חל עליהן חוק זכויות היוצרים). - חוק זכות יוצרים הישראלי חל על שימוש ביצירות בתחומי מדינת ישראל. במדינות רבות תקופת ההגנה על יצירות צילום ארוכה יותר מאשר בישראל, ולכן צילומים שנחשבים בישראל כנחלת הכלל עשויים להיות מוגנים בזכויות במדינות אחרות. הספרייה הלאומית מיישמת את כלל ה-50 שנה רק ביחס ליצירת צילום שפורסמה לראשונה בישראל או שהצלם בעת יצירת התצלום היה אזרח ישראלי או שמקום מגוריו הרגיל היה בישראל. הסיבה למדיניות זו היא שהנגשה באינטרנט של תצלומים שנוצרו במדינה זרה (מדינת המקור) בה הם עדיין כפופים לזכויות יוצרים, עשויה להיחשב, במקרים מסוימים, כשימוש ביצירה לא רק בישראל אלא גם במדינה הזרה ובמדינות נוספות בהן התצלום עדיין מוגן וכתוצאה מכך עלולה להיגרם פגיעה באינטרס הכלכלי של בעל הזכויות. מכל מקום, זהו נושא שמחייב לימוד והעמקה נוספים החורגים ממסגרת הדיון הנוכחית. - במקרים מסוימים מלבד הצילום עצמו שזוכה להגנת זכות יוצרים, עשוי גם מושא הצילום להיחשב כיצירה מוגנת. לדוגמא: צילום של יצירה אמנותית (ציור, פסל וכדומה) או צילום מתוך מופע מחול, תיאטרון או תמונה מתוך סרט קולנוע. אם מושא הצילום הוא יצירה הכפופה לזכויות יוצרים, הצילום עשוי להיות כפוף לזכויות יוצרים גם אם עברו 50 שנה ממועד הצילום. - בפרקטיקה, כיוון שרוב התצלומים בספרייה הלאומית הם תצלומים היסטוריים של אנשים, אירועים ומקומות, ואלה אינם נחשבים כ"יצירה נוספת" שמוגנת בזכויות יוצרים, אנו מתייחסים בתצלומים כאלה ליצירת התצלום בלבד ולא למושא הצילום. לבקשת איגוד הארכיונים פרסמה הספריה הלאומית באפריל 2020 מסמך מקיף שמטרתו לסייע לארכיונאים בהבנה ויישום שלב כללי בסיס לזיהוי יצירות בנחלת הכלל, קרי יצירות שאינן כפופות עוד למגבלות זכויות יוצרים. המסמך מפרט את הכללים החלים על יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירת צילום ויצירות מדינה. המסמך אינו כולל התייחסות ליצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית, לקט ותקליט. (סולן נועם ושויקי רבקה. 2020. דפי עזר לזיהוי יצירות בנחלת הכלל עבור מיזם "ארכיונים בנחלת הכלל", הספריה הלאומית.

לכל מדינה בעולם יש את הניואנסים והדגשים שלה בתחום חוקי זכויות היוצרים) ובהקשרים הספציפיים של כל מקרה לגופו. באופן עקרוני, כאשר מפרסמים ציטוט או תמונה הארכיון (בספר, מאמר או אתר אינטרנטי) חשוב להקפיד על מספר עקרונות בסיסיים:

א. בטקסים יש להשתדל להביא דבר בשם אומרו (עם מרכאות).

ב. יש לבדוק למי שייכת התמונה המפורסמת ולהקפיד על ציון קרדיט לצלם ולבעל התמונה. הערה: אם התמונה משרתת מטרות טובות ("שימוש הוגן", שהוא לרוב שימוש לצרכי לימוד) החוק מגן על המפרסם. הערה: "שימוש הוגן" הוא עקרון משפטי המאפשר לאזן בין הצורך להגן על זכות היוצרים מצד אחד לבין זכות המשתמשים מצד שני. חוק זכות יוצרים מספק מסגרת בלבד לבחינת הנסיבות בהן שימוש ייחשב הוגן. זכויות המשתמשים המעוגנות בסעיף 19 לחוק זכות יוצרים אינן מהוות רשימה סגורה וקיים הכרח להעניק פרשנות גמישה לעקרון השימוש ההוגן באופן אשר משקף את הצרכים המיוחדים של המשתמים (מצוטט מתוך:פורום השכלה נגישה: עקרונות פעולה לשימוש ביצירות לצרכי הוראה ומחקר).

ג. רצוי לא להפיץ תמונה שהופיעה כבר בספר או מאמר, אלא אם מדובר בפריט היסטורי והתקבלה הסכמה מבעל הזכויות.

ד. תמונות המופיעות בעיתונים שייכות לעיתון ולצלם באותו זמן (לכן גם לעשות בהן שימוש).

ה. חשוב תמיד לפרסם באתר/פורטל פסקת הוגנות שבה יודגש שנעשה כל מאמץ לאיתור בעלי זכויות היוצרים ובמידה ולא נמצאו כאלה, ברגע שתתקבל פניה התמונה תוסר או שיוספו פרטי הקרדיט הנדרשים על ידי בעליה.

בשנים האחרונות, עם העלייה הדרמטית במכירות הפריטים ההיסטוריים (באתרי המכירות הפומביות ופורומים אחרים), התעצם (בכמות ובעוצמה) גם הדיון המקצועי והציבורי הרחב סביב סוגיית הבעלות על פריטים שמצאו דרכם מחוץ לארכיונים הציבוריים או על כאלה שהיו אמורים להיות בחזקת המדינה ולא להימכר ולמרות זאת מצאו דרכם לשוק המסחרי. להלן מספר מקרים בולטים שיצרו תקדימים מעניינים וחשובים:

א. בחודש נובמבר 2015 פרסם בית המכירות הפומביות "קדם" הזמנה לרכישת "דגל שהורד מתורן אניית המעפילים 'אקסודוס' בטרם גירושה לאירופה". מן המידע, שהזמין את הקהל הרחב להשתתף במכרז הפומבי, התברר כי הדגל הורד מתורן ה"אקסודוס" בשעה שעגנה בנמל חיפה ב-18 ביולי 1047, בידי מייק (מייקל) וייס, מאנשי מח"ל האמריקניים, אשר היה נגר על האנייה.

גורש וייס, יחד עם אנשי צוות נוספים, למחנה המעצר בעתלית. ולאחר ששוחרר מהמחנה, חזר לארצות הברית. במהלך השנים התגורר וייס בפילדלפיה, ובהיותו חשוך ילדים מסר את הדגל בשנת 1977 לידי הרב הלל קולדיצקי מירושלים. וייס גם הוסיף בשולי הדגל כמה רישומים המעידים על גלגוליו. לימים הסתבר (כפי שמתואר בכתבה שהופיעה ב-2017 באתר שהיו למעשה שני דגלים שהורדו מתורן האקסודוס, כאשר השני התגלגל לבית ז'בוטינסקי ולימים נעלם.

המחיר ההתחלתי של הדגל של וייס שהוצע למכירה פומבית עמד על מאה אלף דולרים, אך בשלב ראשון נמנעה המכירה בשל התנגדויות מקרב הציבור, בטענה כי יש לשמר את הדגל במקום ראוי למען הדורות הבאים. ניסיונותיהם של המתנגדים למנוע את המכירה לגורם פרטי לא צלחו. כעבור חודשיים נמכר הדגל לשני אחים יהודים בני משפחת סילברשטיין, בעלי חברות נדל"ן משיקגו, שרכשו אותו במחיר של מאה ארבעים וארבעה אלף דולר. נחמתם היחידה של המתנגדים הייתה בעובדה שהדגל נתרם למשמרת במוזאון השואה בוושינגטון (בירן, 2017).

בראיון לעיתונאי עופר אדרת מהארץ אמר הגנז הראשי דאז יעקב לזוביק: "כאזרח ישראלי וכציוני, אני חושב שהיה טוב יותר אם פריט כזה היה פה ולא שם. אבל המצב המשפטי בנושאים האלה מעורפל כרגע. צריך לעשות הסדר משפטי חדש לחוק הארכיונים שחוקק ב–1955, כשהעולם היה שונה (אדרת, 2018).

ב. ב-2015 דווח בתקשורת כי בית המכירות "קדם" מעמיד למכירה פומבית את הטיוטות המקוריות של מגילת העצמאות, במחיר התחלתי של מיליון שקלים. הטיוטות, משנת 1948, נשמרו במשך שנים ארוכות בסודיות וחושפות פרטים היסטוריים על תהליך כתיבת המסמך המכונן של המדינה. הטיוטות מורכבות מלא פחות מחמישה מסמכים בעברית ובאנגלית אותם כתב עורך הדין מרדכי בעהם, משפטן ארצישראלי שהיה בן 33 באותה העת. הוא מונה בזמנו על ידי שר המשפטים דאז פליקס רוזנבליט במטרה לנסח מנשר המתעד את השתלשלות האירועים שהביאה להקמת השלטון העצמאי - כלומר, את החלת הריבונות הישראלית בארץ שני בניו של בעהם, דניאל ורפאל הם אלו שהציעו את המסמכים הללו למכירה באמצעות "קדם – בית מכירות פומביות בע"מ".

מהטיוטות עלה שמגילת העצמאות שאבה השראה לא רק מהחלטת האו"ם על כ"ט בנובמבר והצהרת בלפור, אלא גם מהצהרת העצמאות האמריקנית, כאשר חלק מהמסמכים כתובים באנגלית. בטיוטות מופיעות גם הערות, מחיקות ושכתובים, שהשפיעו על גרסתה הסופית של המגילה כפי שהיא מוכרת כיום. עוד נחשפו בטיוטות המקורות המקראיים של המגילה, כאשר באחת הטיוטות מופיעה הפסקה: "אלוקי ישראל נתן את הארץ הזאת לאבותינו, לאברהם יצחק ויעקב ולזרעם אחריהם, להיות להם לאחוזת עולם (...) לאחר שהעם היהודי לא ויתר מעולם על זכותו להקים מחדש את מדינתו בארץ הקודש, הוא זכאי לתפוס מקום לעצמו בערב עמי תבל, תוך עצמאות ושוויון המגיעה לו על פי חוקי הטבע". את הפסקה סיים בעהם במילים "בביטחוננו בצור ישראל", שנשארו גם בגרסה הסופית (ברק, 2015)

אך המדינה עתרה לבית המשפט בטענה "שמדובר במסמכים שבבעלותה משום שהחוברו בידי עורך הדין בעהם במסגרת עבודתו עבור המדינה שבדרך, כך שבניו של בעהם מנועים היו מלהציעם למכירה, אלא ששומה עליהם, כמו גם על אביהם המנוח, להפקידם בארכיון המדינה". הנתבעים טענו מצידם כי "מדובר באירועים מלפני עשרות בשנים ולפיכך על המדינה להוכיח בעלות על המסמכים על פי דיני הראיות, דבר שלא נעשה. הם גם טענו שבשל השנים שחלפו, התיישנה גם תביעת המדינה לבעלות" (מתוך פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בפני כב' השופטת תמר בזק רפפורט, 13 באוגוסט 2017).

פסק הדין כולל סקירה מעניינת של התשתית התחיקתית בנושא ושממנה עולה בין השאר כי "לא כל 'חומר ארכיוני' חייב בהפקדה בגנזך המדינה, אלא רק חומר ארכיון של המדינה או של מוסדות ממלכתיים שקדמו להקמת המדינה"

השופטת דחתה את עילת התיישנות מהטעם שעילת התביעה נוצרה קודם לתחילתו של חוק ההתיישנות. לגבי זכותה הקניינית של המדינה כתבה השופטת: "לא נראה שהמדינה עמדה בנטל להוכיח כי מדובר במסמכים שהם קניינה (לרבות קנין מינהלת העם) ושככאלה זכאית היא לקבלתם לחזקתה". היא גם ציינה שהמדינה לא הוכיחה שהמסמכים נמסרו לידיו של עורך די בעהם בנאמנות או במשמורת עבודה. יתר על כן, ילדיו המציאו לבית המשפט מסמכים שהראו שהמסמכים הללו לא נשמרו בהיחבא ושגורמי שלטון בכירים היו מודעים להחזקתם בידי המשפחה ולא עשו דבר בנדון.

בסיכומו של דבר תביעת המדינה נדחתה, וכך כתבה השופטת: "טיבם של אירועים היסטוריים שמשאירים הם את רישומם לא רק במסמכים שבבעלות המדינה ולא רק בחפצים שבבעלותה אלא גם במסמכים ובחפצים שבבעלות פרטית. למרות, לא קבע המחוקק הוראה ה'מלאימה' מסמכים שאינם בבעלות המדינה. כך הוא על שום המקום המרכזי של קניין הפרט במשפטנו, ברוח ערכי הכרזת העצמאות. התוצאה היא איפוא שהמסמכים הנדונים שלא הוכחה בעלות המדינה בהם, יוותרו בידי הנתבעים." (שם).

בתגובה לפסק הדין הזה פרסמה הנהלת הארגון הישראלי לארכיונאות ומידע מכתב פומבי שבו נכתב:

"האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע, איגוד הארכיונאים המקצועיים בישראל, קיבל בצער את החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים להתיר את מכירת טיוטות מגילת העצמאות לכל המרבה במחיר. מדובר במסמך היסטורי ונכס לאומי שלית מאן דפליג מקומו הטבעי באחד מגופי המורשת של המדינה , ולמדינה כנציגת הציבור אמורה להיות הזכות לבעלות על נכס כזה ממש כפי שנהוג בנוגע לעתיקות על פי חוק העתיקות. להחלטה זו השלכות מסוכנות שניתן להשוותן לנזק שנגרם מהריסת בנין גימנסיית "הרצליה" לתחום שימור המורשת הפיזית בישראל. החלטת בית המשפט עלולה לפתוח פתח לעובדי ציבור, אנשי ציבור או עובדים למען הציבור להפקיע לעצמם מפירות עבודתם, כולל תוצרים זמניים, ולסחור בהם עם עבור הזמן המתאים, במקום להפקידם כנדרש בארכיון המדינה. מטבע הדברים ליוצרי החומר אין בהכרח פרספקטיבה המספיקה להעריך מה ייחשב בבוא הזמן כבעל ערך היסטורי, ציבורי ותרבותי. על כן, יש להותיר לארכיונאים בעלי הידע והניסיון המתאים, לשמור את תוצרי ההווה עבור מגוון הצרכים והמטרות שבעתיד. אנו קוראים לגופי החוק במדינה להגדיר בחוק מה הם אוצרות תרבות ונכסים לאומיים השייכים לציבור, ולעדכן בדחיפות את חוק הארכיונים וחוקים רלוונטיים נוספים (חוק המוזיאונים), כך שיינתנו כלים לארכיון המדינה להעביר נכסים מסוג זה לבעלות הציבור. אנו קוראים לגופים האחראיים על התנהלות המוסדות הממשלתיים והציבוריים למסד את נהלי זכויות היוצרים מול ספקי השירותים והיוצרים על מנת להבטיח אי-הישנות מקרים דומים בעתיד. אנו קוראים לארכיון המדינה להפעיל את סעיף 8 לחוק הארכיונים הנוכחי, המסמיך את הגנז לנהל "(א)...פנקס חומר ארכיוני הנמצא בידי בעלים פרטיים. (ב) בפנקס ירשם חומר בעל ערך, כפי שייקבע על ידי הגנז, הנמצא בבעלותם או בהחזקתם של אנשים ומוסדות פרטיים...", זאת כדי למפות הימצאותם של חומרים כאלו בעלי ערך למדינה ולתולדותיה ולמניעת הסחר בהם. אנו מבינים את שיקולי בית המשפט הנכבד בבואו לדון במקרה מורכב זה, אך קוראים למדינה לערער על ההחלטה שהתקבלה עקב השלכותיה המסוכנות על התיעוד המסודר והשלם של פעילות השלטון בישראל. תיעוד השייך לציבור והחייב להיות מופקד בשלימותו במוסדות שיועדו לכך על ידי המחוקק. בברכת "אם אין עבר אין מחר" (הנהלת הארגון הישראלי לארכיונאות ומידע, דודו אמיתי – יו"ר. 17.8.2017. הודעת האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע בנושא מכירת טיוטות מגילת העצמאות).

עיתונאי הארץ עופר אדרת פרסם מאמר נרחב על פסק הדין הזה שבו נכתב בין השאר:

"כישלון ניסיונה של המדינה למנוע מכירה פומבית של טיוטות מגילת העצמאות צריך לעורר דיון מחודש בנושא עקרוני. על הפרק עומד הצורך לקבוע כללים ברורים בשאלה היכן עובר הגבול בין הציבורי והפרטי: האם, מתי ובאילו תנאים יש למדינה סמכות "להלאים" פריטים היסטוריים שמוחזקים בידיים פרטיות. חוק הארכיונים הקיים (1955) הוא מיושן ומבלבל, ולא נותן תשובות מספקות בסוגיה זו. [...] אפשר לחייב גורמים פרטיים להעביר העתק של מסמכים מקוריים שבידם לארכיון המדינה, כדי שיוכל להנגישם לציבור גם אם המקור לא יישמר בידיו. במקביל, אפשר להקים קרן שתרכוש בעבור המדינה במחיר השוק פריטים חשובים במיוחד, ולהגדיר בחוק מתן עדיפות למדינה בזכות לקנותם. כל מקרה, יהיה צורך לקבוע בחוק מנגנון שיאפשר לשמור על האיזון העדין בין הזכות לקניין פרטי(ברוח ערכי מגילת העצמאות), לבין החובה של המדינה לשמור על נכסים רוחניים בעלי חשיבו היסטורית ולאומית." (אדרת, 2017).

אך בכך לא תמה הפרשה. המדינה ערערה ובית המשפט העליון (בהרכב השופטים השופטים הנדל, מינץ, ווילנר) הפך ב-2019 את החלטת המחוזי והורה להשיב לרשותה את כל חמש הטיוטות שנדונו בהליך. השופט מינץ ציין כי "לא נעלמה מעיני טענת המשיבים, כי ייתכן ובעהם פעל מיוזמתו שלו ולא ביוזמת חברי המחלקה המשפטית וכי בכך שהמדינה השתהתה בהגשת תביעתה, היא הובילה למצב בו בעהם ואלו שיכלו לתמוך בגרסה זו הלכו זה מכבר לעולמם. ברם, לא זו בלבד שגרסה זו אינה מסתברת כלל לנוכח הראיות האחרות שהוגשו לבית המשפט, אלא שהיא אינה עולה עם שורת ההיגיון. יש לזכור כי טענת שיהוי דורשת איזון בין האינטרסים השונים של הצדדים להליך ובמקרה זה של הציבור בכללותו. עולה בענייננו כי האינטרסים של המשיבים לא נפגעו בצורה ממשית. זאת, לעומת קיום אינטרס ציבורי רב בהשבת הטיוטות לידיה של המדינה, אשר פעלה בתום לב וללא כוונת זדון במועד הגשת התביעה".

עוד קבע בית המשפט כי "טיוטות בעהם להכרזת העצמאות הן חלק מהנכסים התרבותיים של מדינת ישראל, עדות לעברנו, חלק מהזהות הקולקטיבית שלנו. סוגיה מרכזית בדיני הקניין התרבותי היא חובת ההשבה של נכסי תרבות. על כן, אין ספק כי קיים אינטרס ציבורי משמעותי בהשבת המסמכים לחזקתה של המדינה". זאת ועוד הבהיר פסק הדין כי "חובת ההשבה יכולה אף להתבטא בהטלת מגבלות על החזקת נכסי תרבות בידיים פרטיות והשבתם לידי המדינה, במקרים המתאימים" (בנדל, 2019).

ג. ב-2018 הוצע למכירה ברשת מכתב של בן גוריון משנת 1923 במחיר התחלתי של 3,000 דולר (שוויו האמיתי הוערך ב־10,000 דולר) הסתבר שהמסמך שופך אור על עבודתו של בן גוריון במוסקבה בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת. מכירת המסמך לצורך רווח כלכלי הולידה ביקורת ציבורית נרחבת. כך למשל, מ"מ יו"ר ההסתדרות הציונית, יעקב חגואל, צוטט כמי שאמר: "דפי ההיסטוריה של תקומתנו המחודשת בארץ ישראל, מקומם במוסדות שימור לאומיים, במוזיאונים ובמבנים מכובדים, ועליהם להשתלב שם כהמשכה של שרשרת הדורות של סיפורנו לדורות הבאים. אני מוחה על הפיכתם של מסמכים היסטוריים של ראשית הציונות לסחירים באינטרנט. [...] היסטוריה עשירה של עם וכתבים של אבות האומה לא קונים במכירות פומביות. אל לנו לאבד את ההיסטוריה שלנו במכירות מעין אלה. מסמכים שכאלה מקומם במוזיאונים ובארכיונים רשמיים ולא בכיסם של עסקני או חובבי היסטוריה למיניהם" (ז'ורלט, 2018).

ד.מחלוקת פינקטית נוספת נסובה סביב מכתב נדיר (בכתב יד בעברית עם חתימה) שכתב ב-1915 יוסף טרומפלדור לאבי החייל בנימין ורטהיימר ז"ל, ששירת בגדוד נהגי הפרדות בצבא הבריטי ונפל בקרב על גליפולי. המכתב נחתם במשפט: "בנך נפל בתור גיבור בעד עם ישראל ובעד ארץ ישראל" - משפט זה דומה מאוד לאמירה בעלת החשיבות ההיסטורית והלאומית של טרומפלדור בעת נפילתו: "טוב למות בעד ארצנו".

אדם בשם זוהר שלומוב, שרכש את המכתב ב-500 דולרים, העמידו למכירה פומבית ב-2015 (באמצעות KING DAVID AUCTION) במחיר התחלתי של כ-100 אלף דולר.

לאחר שעיתון "ישראל היום" פרסם ידיעה על כך "שמכתב הגבורה של יוסף טרומפלדור ז"ל מוצע למכירה פומבית בבית המכירות "King David"", הגיש גדעון מיטשניק, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי (שמחזיק במוזיאון), תלונה במשטרה ופנה בדחיפות לבית המכירות, בטענה כי מדובר במכתב שנגנב מהם ודרש להסיר מייד את הפריט מהמכירה. "המכתב נראה לנו מוכר, ובעיון באתר האינטרנט שלכם אכן רואים בבירור שהוא נושא חותמת של מוזיאון בית"ר, שמו הקודם של מכון ז'בוטינסקי", כתב מיטשניק לבית המכירות.

בבית המכירות "King David" ציינו בתגובה כי "איננו צד בוויכוח על מכירה או אי־מכירה שהיו לפני כ־60 שנה. שני הצדדים הטוענים לא היו חיים אז. קשה מאוד לדעת אל־נכון את ההרפתקאות שעברו על הפריט מאז ועד עתה, שאולי נמכר כדין ביום מן הימים, או שמלכתחילה רק הושאל לארכיון וכדומה". לדבריהם, "אנו מביעים את אמוננו בשני הצדדים, הן במוכר הישר, שמסר את הפריט למכירה אצלנו, והן במכון ז'בוטינסקי" (גרינווד, 2019).

מנגד, טען שלומוב שעומדת לו הגנת "תקנת השוק", שכן הוא פעל בתום לב ושילם תמורה ממשית עבור המכתב.

היועץ המשפטי לממשלה החליט לעשות שימוש בסמכות ייחודית המוקנה לו והתייצב להליך המשפטי כדי להביע את עמדתו העקרונית בסוגיית הבעלות על המכתב, עמדה המבטאת את דאגתו לאינטרס הציבור בשימור נכסי התרבות של העם היהודי לדורותיו.לטענת היועץ המשפטי, אי אפשר לחלוק על כך שהמכתב הוא נכס תרבותי והיסטורי ולכן, גורל המכתב הוא עניין ציבורי הכרוך ב"זכויות של הציבור". כמו כן, חותמת "מוזיאון בית"ר" שמופיעה על המכתב מלמדת שהיה בבעלות ארכיון ציבורי בטרם הוצא מהארכיון שלא כדין.

מדובר בדיון משפטי מעניין מאוד שמשמש נדבך נוסף בתפיסה כוללת שהוביל היועץ המשפטי לממשלה להגנה ולשימור על נכסי התרבות הלאומיים של מדינת ישראל (מצוטט מתוך: משרד המשפטים, דף פייסבוק).

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את התובענה של מכון ז'בוטינסקי והמדינה. השופטת חגית מאק-קלמנוביץ, שישבה בדין קבעה כי הראיה הנחרצת לזכויותיו של המוזיאון מתייחסת לתקופה שלפני 1947 ומלבד זאת אין ראיה שהובאה בפניה שבכוחה להוכיח חזקה או בעלות של המוזיאון בעשרות השנים האחרונות.

באשר לשאלה כיצד הוצאו המסמכים מחזקתו של המוזיאון, קבעה השופטת כי "בשאלה זו לא הובאו ראיות ישירות על ידי מי מהצדדים. עם זאת, היא קיבלה את טענתו של שלומוב (מוכר המכתב) שהעיד על פרקטיקה קיימת של מכירת פרטים מאוספי מוזיאונים בתמורה למימון הוצאות המוזיאון. לטענתה, "אפשר שהמכתב יצא מידי המוזיאון כדין היא אפשרות סבירה, ואני מקבלת אותה משלא הועמדה כנגדה כל אפשרות אחרת".

עוד עלה מהחלטת השופטת כי שלומוב הוא שהבחין במכתב בין כל יתר המסמכים ולאחר שרכש אותו פנה למכון ז'בוטינסקי, נועץ במומחים, בדק ושלל את ההנחה שמדובר במסמך מזויף.

השופטת אף קבעה בהקשרו של שלומוב כי בענייננו התקיימה גם דרישת תום הלב והוא "רכש בעלות נקייה במכתב".

השופטת לא קיבלה את עמדת היועמ"ש בסוגיית הקניין התרבותי הרוחני וקבעה כי " שלומוב רכש את המכתב כדין ובהתאם לתקנת השוק. התוצאה היא שהמכתב מצוי בבעלותו של שלומוב, אשר רכש את זכות הקניין בו. הדיון בעניין הקניין התרבותי עושה שימוש במונחים אמורפיים של אינטרסים ונכסי תרבות. אולם על מנת לשלול את קניינו הפרטי של שלומוב, אשר הגיע לידיו כדין, אין די באינטרסים כלליים, ציבוריים או לאומיים. [...] אין ספק באשר לחובתה וזכותה המוסרית של אומה להגן על נכסי התרבות שלה, על מסמכים המבטאים ומייצגים את עברה. אלא שלשם שלילת זכותו של אדם נדרשת סמכות בחוק. המבקש וב"כ היועץ המשפטי לממשלה לא הצביעו בבירור על מקור סמכות כזו".

בסיכומו של דבר השופטת דחתה את תובענת המכון וקבעה כי המכון יישא בהוצאות של שלומוב בסך 20 אלף שקל (דוברוביצקי, 2022).

ארכיונים רבים מוצאים עצמם לא אחת תחת דילמות אתיות סביב הבעלות על החומרים שהופקדו בתוכם. כך למשל כאשר חומר מופקד בארכיון על ידי בן משפחה וכעבור זמן מגיע בן משפחה אחר וטוען לבעלות עליו.

מקובל לחתום הסכם עם מפקיד חומר ארכיוני אישי ובו לפרט את התנאים לשימוש עתידי בחומר, אבל לא תמיד הכלל הזה מיושם, מה שיוצר בעיות אתיות ואי נעימויות.

"גם בארכיונים פרטיים ישנה הדילמה, כאשר חומר מופקד בארכיון, לדוגמה על ידי בן משפחה וכעבור זמן מגיע בן משפחה אחר וטוען: החומר שייך למשפחתי. מה עושים? דילמה! אנחנו ניתקלנו במקרה שמישהו הפקיד אלבום עם תמונות משפחה בטענה שהוא חושש שמא אחרי מותו יזרקו יורשיו את האלבום. כעבור שנים ראה בנו את האלבום ונעלב: מה עושה האלבום אצלכם? כמובן שלא סיפרנו לו ממה חשש אביו. הוא לא התעקש ושכח כנראה מהנושא אבל אצלינו נדלקה נורה אדומה" (ליליק זקס ארכיון מושב צופית, פורסם ברשת המיילים של האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע).

הבעיה הזו התחדדה לאחרונה בתהליך שיוך הדירות בקיבוצים, כאשר הן החברים והן מזכירות הקיבוץ תרים אחר סיכומים שנעשו בין חברי הקיבוץ לבין מזכירות בנושאי דירות, ירושות, צוואות ועוד. לעתים המסמכים הללו אינם שמורים במזכירות הקיבוץ אלא בארכיון, ונשאלת השאלה האם מזכירות הקיבוץ זכאית לגישה אליהם?

מנהלי השיוך טוענים שאלו סיכומי שיחות שנעשו מול בעלי תפקידים בקיבוץ ולא רכוש פרטי שלהחברים. מנגד החברים טוענים שחומרים השמורים בתיקים האישיים בארכיון יכולים להימסר רק באישור המשפחה ו/או היורשים. החוק לא מצדד באחד הצדדים והמוסכמה כרגע היא להתיר גישה רק לבעלי התיק האישי.

ניגוד האינטרסים של אנשי ציבור

אנשים במשרות ציבוריות משאירים אחריהם שובל ארוך של תיעוד בירוקרטי ואישי. חוק שירות הציבור (מתנות), תש"ם-1979, שנחקק בכנסת התשיעית, מסדיר קבלת מתנות בידי עובדי הציבור (עובד הציבור מוגדר בחוק כמי ש"נושא משרה או תפקיד מטעם המדינה, לרבות חייל כמשמעותו בחוק השיפוט הצבאי"). החוק חל על עובדי הציבור וכן על בעלי משרות ותפקידים מטעם רשויות מקומיות, מועצות דתיות, ועל עובדי קופות חולים ובתי חולים ציבוריים.

החוק קובע כי "ניתנה לעובד הציבור באשר הוא עובד הציבור מתנה – בין בישראל ובין בחוץ לארץ, בין שניתנה לו עצמו ובין שניתנה לבן זוגו החי עמו או לילדו הסמוך על שולחנו – ועובד הציבור לא סירב לקבלה ולא החזירה לנותנה לאלתר, תקום המתנה לקנין המדינה; ובמתנה שאין בה קנין חייב עובד הציבור לשלם לאוצר המדינה את שוויה".

החוק מתיר קבלת מתנה כאשר מדובר במתנה קטנת ערך וסבירה שניתנה לפי הנהוג בנסיבות העניין;מתנה מחבריו לעבודה, לשירות או לתפקיד של עובד הציבור; פרס שהוענק לעובד הציבור על הישגיו מאוצר המדינה וכן פרס שהוענק לעובד הציבור על הישגיו שלא מאוצר המדינה אם ניתן להענקתו פומבי. אבל מה בנוגע למסמכים ותצלומים? כאן הדברים עמומים יותר.

בשנת 2011 חשפה התוכנית "עובדה" בערוץ 12 ארכיון חשאי, ובלתי חוקי בעליל, שהקים ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון המנוח בביתו הפרטי. ב–2014, לאחר מות שרון, נסללה הדרך למשא ומתן עם בנו גלעד, על העברת החומרים, אבל, הסתבר שהמשפחה לא מיהרה להעביר את כל מאות הקלסרים שבהם תויקו אלפי מסמכים.

שרון לא היה המנהיג היחיד שמסמכיו הוחזקו מחוץ לארכיון המדינה בניגוד לחוק. עשרות שנים אחרי מותו, שמרה אלמנת ראש הממשלה השלישי, מרים אשכול, על הארכיון של בעלה. אדרת, 2018.

צנעת הפרט וזכות השיכחה

בחלק גדול מהארכיונים שמורים פרטים הקשורים בצנעת הפרט, שחשיפתם עלולה לגרום נזק לרווחתם או לשמם הטוב של בודדים וקבוצות, ולכן מחייבת זהירות בהנגשתם. כך למשל התכתבויות שנעשו מאחורי גבו של האדם ונשמרו ללא אישורו; תיעוד של וועדות קבלה או גיליונות ציונים; מסמכים או תצלומים המערערים את זהותו המוכרת של האדם או החושפים מצב כלכלי ירוד, בעיות בריאות, מחלות נפש, התייחסות לנטיות או התנהגויות מיניות, גניבות, בגידות, דוחות של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים ועוד.

הארכיונאי נדרש איפוא לתמרן בין המחויבות לדיסקרטיות ושמירה על פרטיות לבין קוד השקיפות וחופש המידע הדמוקרטי, בין הזכות לדעת לבין צנעת הפרט, בין זכות היחיד לשיכחה (הזכות להישכח) לבין זכותה של החברה לדעת על עבר חבריה.

החוק לא נותן מענה לדילמות הללו וכל ארכיונאי נאלץ לבחון את הנסיבות הייחודיות של כל מקרה ולפעול על פי הבנתו ומצפונו (שליאכטר, אתיקה ארכיונאית).

"באחד מתיקי המדור לחיפוש קרובים בארכיון הציוני מצויה פנייה מסוף שנות ה-50 של אדם המחפש אחר אחותו ואחיינו. בבירור שנעשה במדור לחיפוש קרובים עלה כי הילד אכן נמצא בארץ והועבר לאחד ממוסדות עליית הנוער. מתוך ההתכתבות מצטיירת תמונה עגומה למדי של ילד שאמו ירדה לזנות. לאחר התערבות מוסדות הרווחה, הילד הוצא מרשות האם ונותק כל קשר בינו לבינה. 'הילד' שבגר בינתיים, כלל אינו יודע על קיומה של התכתבות זו. האם לאפשר את פתיחת התיק לעיון? על כף המאזניים עומדת השאלה מי עלול להיפגע אם יותר העיון בתיק, מול השאלה מי ייפגע אם נבחר שלא להתיר זאת. לפני ההחלטה על פתיחה לעיון של תיקים הכוללים מידע אישי מחובתו של הארכיונאי להקדים ולשאול: מי מבקש לעיין בתיק? והאם נשוא התיק בחיים? מה בנוגע לזכותו של נין המבקש להוציא דרכון זר, לעיין בתיק בעניינו של סבו, המכיל התכתבויות שיחשפו אותו לעניינים העלולים לפגוע בשמו הטוב של הסב, גם אם כבר אינו בחיים, ולא יקדמו אותו בפרוצדורה לקבלת הדרכון? האם לארכיונאי זכות להתערב ולמנוע ממנו את העיון בחומר הנוסף?" שליאכטר סימון. אתיקה ארכיונאית).

"לפני כמה שנים קיבלתי הודעת אס.אם.אס מאשת עובד לשעבר שנבוא לקחת את העיזבון של בעלה, כיוון שלמרתף בו היה מאוחסן חדרו מים והחומר נרטב ועלול להיהרס. היא ציינה במפורש שאינה יודעת בדיוק מה יש בתוכו ושאנחנו יכולים לקחת הכל. עוד ציינה שהיא סומכת עלינו שנדע לטפל בחומר ולשמור עליו, לפחות כמו שבעלה שמר. במיון החומר מצאתי מכתבי אהבה שנכתבו לבעל מחוקרת שאיתה היה בקשר. תשובותיו היו תמיד מקצועיות וענייניות ונראה לי שהאהבה הייתה חד-צדדית. אין כל מושג האם לאשה היה ידוע דבר מהאפיזודה הזו, אבל אני החלטתי, על דעת עצמי, לשמור את החומר חסוי ולא נגיש וגם לא להחזירו לאשה. כל זאת כדי לא לפגוע באשה ובזכרו של המת." (ארכיונאי שביקש לשמור על עילום שם).

אפרופו השכיחה, עוד נקודה: אצל רובינו חומרים מהעבר מעלים חיוך נוסטלגי. אבל כשם שזיקוקי הדינור עלולים לייצר חרדות אצל פגועי הקרב, כך לעתים חומרי הארכיון עלולים ליצור אסוציאציות שליליות ולכן מחייבים שיקול דעת ארכיונאי גם בהקשר הזה – בעיקר במסגרת הצגתם באירועים חברתיים.

"לא תמיד הזיכרון הוא מתוק. לפעמים הוא מר. לפעמים צורב. ולפעמים כואב עד אימה. והשאלה הנשאלת - האם להציג תמונה מסוימת שיכולה לגרום לכאב? איך בכלל תוכל לדעת שתמונה מסוימת תעורר כאב אצל מישהו? האם אנחנו בכלל כארכיונאים יכולים להיות השופטים של זה? הרי אם נציג את התמונה המכאיבה, האדם שכואב לו יכול מצד אחד לקבל את התמונה כמשהו שמזכיר לו דבר שאינו רוצה לזכור, ומצד שני אדם אחר יסתכל על התמונה הכואבת ואולי ישמח שמעלים את הזיכרון הזה על פני השטח כדי שרבים אחרים ייזכרו. אין כאן שחור ולבן. אין תשובות מוחלטות." היידי עפרון, ארכיונאית קיבוץ גבעת חיים, פורסם ברשת המיילים של האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע.

המהפכה הדיגיטלית מעלה שאלות אתיות חדשות שעולם השימור והארכיונאות לא התמודד איתן עד היום. כך למשל, שאלה מורכבת שעלתה לאחרונה על הפרק היא מה האם ומה מהחומרים שאוגר אדם בחייו מותר להנגיש ברשת אחרי מותו/ה? האם וכיצד יכול המשתמש לשלוט, עוד בחייו, במה שיעשה עם המידע הזה לאחר מותו, ומהם השיקולים שהחברה כולה והרגולטור בפרט צריכים לשקול בעת שעוסקים בזיכרונות הדיגיטליים שאדם הותיר אחרי מותו? איגוד האינטרנט הישראלי גילה שהמידע לגבי נושא זה עדיין אינו מוסדר ואינו מובן מספיק לציבור הרחב. לשם כך הופק כנס ב-2018 שנועד לליבון הנושא ופורסם מאמר סקירה נרחב הכולל סקר והמלצות בתחום (בירנהק, 2018).

מקורות

• אדרת עופר. 15.7.2017. לעדכן את חוק הארכיונים. הארץ.

• אדרת עופר. 19.10.2018. בין ילדי תימן לחשיפת מסמכי שב"כ: גנז המדינה מסכם קדנציה סוערת, הארץ. אלון אלי. 13.7.2020, על ארכיונים וארכיונאים בהתיישבות העובדת, News1 מחלקה ראשונה.

• אשכנזי אלי. 29.3.2007. התיעוד של הצעטאלך ומשלוח הכבשים בסכנה, הארץ.

• ארכיון רשות השידור. ויקיפדיה.

• בירן דני. 18.7.2017. שנה לאקסודוס: מה קרה לדגל שהונף על האנייה?, מעריב NRG.

• בירנהק מיכאל ומורס טל. 2018. זיכרונות דיגיטליים: גורלם של תוכן ומידע אישיים אחרי המוות, איגוד האינטרנט הישראלי.

• בנדל נטעאל. 20.5.2019. בית המשפט העליון: להסיר את טיוטת מגילת העצמאות ממכירה פומבית‎, מקור ראשון.

• ברק ישן עומרי. 7.11.2015 למכירה פומבית: הטיוטות של מגילת העצמאות, N12. גרינווד חנן. 16.9.2019, טרומפלדור ועלילות המכתב האבוד, ישראל היום.

• דוברוביצקי ליטל. 31.10.2022. ביהמ"ש: מכתב של טרומפלדור שהוצע למכירה ב-100 אלף דולר לא יועבר למדינה, Ynet.

• ז'ורלט איריס. 1.8.2018. תמורת 3,000 דולר: מסמך נדיר של דוד בן גוריון מוצע במכירה פומבית, מעריב online..

• זכויות יוצרים. ויקיפדיה.

• טמקין משה. 3.1.2017. ההיסטוריה מלמדת: אל תחפשו אקדחים מעשנים בארכיונים, שיחה מקומית.

• כוכבי־נהב רוני. 2006. אתרים במחוזות הזיכרון: ספרי יובל של קיבוצים, יד טבנקין, רמת אפעל.

• ציוני דרך - התכנית להעצמת תשתיות המורשת הלאומית, 2018.

• על רשת ארכיוני ישראל, אתר הספריה הלאומית.

• קניין רוחני, ויקיפדיה.

• קסנט יחזקאל (מנהל פרויקט). 2017. אז, רשת ארכיוני ישראל, דו"ח סיכום סקר ארכיונים, הספריה הלאומית.

• רודין, נינה {אוצרת ומנהלת מוזיאון "החאן" חדרה). 20.6.2013. כמה פרימוסים ופיילות צריך? מדיניות האיסוף במוזאונים יישוביים. הרצאה ביום העיון "חוזרים אל החפץ", מקומו של החפץ במוזיאון ובתצוגה ההיסטורית, מוזיאון בית הגדודים, אביחיל.

• שליאכטר סימון. אתיקה ארכיונאית. סוגיות אתיות שהוצגו על ידי ראש המדור לחקר המשפחה בארכיון הציוני בכנס טלדן.

• ת"א 58927-11-15 מדינת ישראל ואח' נ' בעהם ואח''' בפני כב' השופת תמר בזק רפפורט, 8.13.2017.
  

• Darby Nell. 23.5.2013. The cost of historical research: why archives need to move with the times, The Guardian.

• Gilliland Anne J. 2014. Conceptualizing 21st-Century Archives, Society of American Archivists.

• Edna Barromi Perlman. 2011. The Role of an Archivist in Shaping Collective Memory on Kibbutz, Through her Work on the Photographic Archive, Journal of Visual Literacy, 30:1, 1-18.

• Michele F. 2009. Archival and Special Collections Facilities: Guidelines, Society of American Archivists.

• Mayer-Schönberger, Viktor. 2009. Delete: The Virtue of Forgetting in the Digital Age. Princeton,

• Princeton University Press.

• Ridener, John. 2009. From Polders to Postmodernism: A Concise History of Archival Theory, Litwin Books.

• Szekely, Ivan. 2017. Do Archives Have a Future in the Digital Age?, Journal of Contemporary Archival Studies: Vol. 4 , Article 1.