דבר אלי גלויות - ניירת ארצישראלית של זיו גורה

ראיין וכתב: עוז אלמוג, 2022

עוז: ספר בבקשה על עצמך.

זיו : אני בן 53 נשוי + 3, עוסק בתחום מערכות מידע מזה 22 שנה. מתגורר בתל מונד.

עוז: איך התחילה המשיכה שלך לאספנות?

זיו: התחלתי לאסוף בולים בגיל 6. גדלתי במשפחה של אספנים. סבא וסבתא היו אספנים רציניים בעיקר בתחום הבולאות והמטבעות והניירת הארצישראלית. הם זיהו בי את האהבה לנושא ולימדו אותי המון דברים בתחום האספנות.

סבתי, שעלתה מרוסיה בגיל 10, היתה אישה משכילה וסקרנית (הכירה לפחות שבע שפות). היא אספה בעיקר נושאי בולאות ומטבעות, אבל היו לה גם לא מעט פריטי יודאיקה וישראליאנה אחרים. הידע שלה בתחום האספנות היה מדהים. היא השיגה מידע על פרטי האוספים שלה שגם היום, בעידן גוגל, קשה למצוא.

גלויות יודאיקה מאוסף זיו גורה

עוז: במה עסק הסבא?

זיו: סבי נולד למשפחה יהודית (ולרשטיינר) של סוחרי עתיקות בגרמניה. שני אחיו היו אמנים. המשפחה הקימה בארץ עסק לחותמות, מדבקות ושלטים ואחר כך עסק לחפצי חן ועיצוב. בשם "הקישוט" בין היתר צלחות נוי, גביעים, קערות, חנוכיות ועוד פריטים שנחשבים היום לישראליאנה כמו חפצי הנוי של "דייגי"."אופנהיים", "פלבל" ועוד

עוז: ולרשטיינר היא משפחת אמנים ידועה, מיוחדת ומכובדת. שעלתה ארצה במחצית שנות השלושים בעקבות עליית הנאצים. בזמנו פרסמה תמר רותם ב"הארץ" כתבה שתמצתה את הסיפור המשפחתי המיוחד. להלן מספר קטעים מהכתבה הזו:

"בית ולרשטיינר. הבית היה כמו מוזיאון, בחצר היה בית מלאכה ובראש המשפחה עמד הזקן. איש כבד בשר ודמות פטריארכלית. זו היתה התנחלות אירופית בתוך עולם הישיבות הפולני הארצי וחסר הקסם. קומתו העליונה של הבית שימשה בית ממכר עתיקות. ארבעת ילדי המשפחה, יוסף, יחזקאל, יהודה וקלרה, נשמו וחיו בין הרהיטים הכבדים, התמונות, הפסלים והשטיחים העתיקים שעמדו למכירה. האב אברהם היה מצייר לעתים והמשפחה כולה אהבה והעריכה אמנות. מיד בבואם לארץ חזר אבי המשפחה אברהם אל העיסוק שאהב: רכישת פרטי אמנות. הוא החל לחטט בשווקים, בעיקר שוק הפשפשים ביפו, ומצא אוצרות. "המסחר בעתיקות לא היה מפותח אז בארץ", אומרת מרים גורא (אמו של זיו. ע.א), בתו של יחזקאל ולרשטיינר. "הרבה עולים חדשים הגיעו לארץ ורצו להיפטר מהמיטלטלים שלהם תמורת כסף". כך החל האוסף המשפחתי של החנוכיות העתיקות, ההגדות הנדירות, הספרים ויתר המוצגים. כל בני הבית נדבקו בחיידק. ההתמחות של בני ולרשטיינר היתה יודאיקה ואמנות יהודית, אבל בבית גם היו פריטים עתיקים אחרים: ארון חניטה למומיה, כתב חרטומים מצרי, כד חרס מתקופת שלמה, כלי נשק מתקופת בית שני, כתר תורה נדיר, רובים עתיקים ועוד. חלק מהפריטים אוחסנו מתחת לארונות ולמיטות. לכל אחד מבני הבית גם היו אוספים משלו. נלי ויחזקאל אספו בולים ומטבעות, גלויות ודברי דואר. ליוסף היו כ-100 אלף ספרים, בהם רבים בענייני יודאיקה. והיה גם ספר אחד מיוחד, כרוך כריכת עור אדומה. זה לא היה ספר גדול, אך עבה מאוד. ספר יקר ערך ונדיר מהמאה ה 16. הוא היה כתוב בערבית בכתב יד, שירים של עומר כיאם. בשוליים היו ציורים מצופים בזהב: תמונות פרסיות מיניאטוריות מצוירות ביד. לאחר שנה בתל אביב, החל האב לחפש שטח אדמה כדי להקים עליו בית. בדיוק אז רכשו קבוצה של עולי גרמניה דתיים שטחים בבני ברק, אזור כפרי מרוחק מתל אביב, בלב פרדסים. ולרשטיינר הצטרף אליהם. [...] בשטח הגדול שמאחורי הבית הם פתחו מפעל לייצור חפצי יודאיקה בסגנון בצלאל, "הקישוט בצלאל". ייצרו בו צלחות לסדר פסח, חנוכיות ופריטים רבים אחרים מנחושת עם פטינה ירוקה, שכיום הם פריטי אספנות. הבית היה פתוח. בכל שעה משעות היום נכנסו ובאו בו שכנים, ילדים, חוקרי יודאיקה, היסטוריונים. מהעיתונים התקשרו וביקשו ציורים עתיקים מתוך הגדות לגיליונות החג. כעשור אחרי בואם לארץ, נהפך בית ולרשטיינר לקומונה. [...] כשמישהו מאתנו התחתן, בנו חדר נוסף וכך המשכנו". [...] מקור הפרנסה היה משותף. מלבד עסק החריטה ומבלטי הדפוס בתל אביב, במפעל שבחצר הבית עבדו כולם, מבוקר עד ערב, גם הילדים שבגרו, כמו דוד ולרשטיינר ומרים גורא. הכסף נכנס לקופה משותפת והגזבר יחזקאל היה מחלק את התקציב במשורה לכל משפחה. כשהתקציב לא הספיק או כשהיה צריך לרכוש דירה לאחד הילדים שהתחתן, היו מוכרים חפץ יקר ערך. [...] בית ולרשטיינר איננו עוד, אבל הוא חקוק בזיכרונם של אלו שגרו בו והתארחו בו, כמין מחוז חפץ של הדימיון. [...] האוסף הגדול של המשפחה נמכר ברובו במשך השנים ומה שנשאר חולק שווה בשווה בין ילדי המשפחה עוד בימי חייהם של האחים לבית ולרשטיינר, כדי למנוע מלחמות ירושה. חיידק האספנות דבק בכל בני המשפחה. מנחם שחם, בנו של יוסף ולרשטיינר, אוסף מכוניות עתיקות, למשל. שרידים של אוספי משפחת ולרשטיינר אפשר למצוא עד היום באי-ביי." (רותם תמר. 25.9.2012. בית הפלאות, הארץ).

עוז: האם גם הוריך פיתחו זיקה לאספנות?

זיו: כן. מסתבר ש"הגן האספני" עובר במשפחתנו בירושה. אבי פיתח קריירה מכובדת. הוא היה מורה ואחר כך מנהל של בית הספר הדתי המיתולוגי "תחכמוני" בתל אביב. לימים הפך לעסקן ציבורי רב אנפין: סגן ראש עיריית הרצליה, מזכ"ל אליצור וסגן ראש הוועד האולימפי הישראלי. הוא אסף בעיקר קופסאות גפרורים ובקבוקי יין מיניאטוריים.

אמי היתה מנהלת חשבונות במקצועה ויש לה אוספי צמחים: אוסף סחלבים ואוסף שרכים שאותם היא מגדלת בחממות בחצר הבית. אחרי השירות הצבאי נהגו סבי וסבתי לשלוח אותי לייצג אותם במכירות פומביות (קניה ומכירה). אני אהבתי את זה בשל השילוב בין אספנות, ביזנס וקצת אקשן (כל קניה במכירה פומבית היא סוג של הימור). בעיקר משכו אותי תוויות הנייר, בגלל ההבטים המסחריים, העיצוביים והאידיאולוגיים (ציוניים) הגלומים בהן וגם בגלל שקל לאסוף ולאחסן אותן.

מאוסף תוויות הנייר של זיו גורה

עוז: חשוב להדגיש שבאותה עת (שנות התשעים של המאה העשרים) אספנות בכלל ומכירות פומביות בפרט היו ממש בחיתוליהן בישראל והעסיקו קבוצה קטנה של "משוגעים לדבר" – רובם אספני בולים.

עוז: היכן התקיימו באותה תקופה המכירות?

זיו: במועדון הבולאים באולם קטן שברחוב הס בתל אביב. התכנסו בו בעיקר אנשים מבוגרים ואפילו זקנים (אני זוכר אחד בן 96) על שולחנות עץ עם קפה ועוגה. היו קטלוגים מודפסים שאיפשרו לקונים הפוטנציאלים לדעת מראש מה מוצע למכירה. מי שרצה להתרשם באופן בלתי אמצעי מהפריטים הגיע למשרד של בית המכירות בתל אביב, במשך 1-3 השבועות שלפני אירוע המכירה. סבתי אספה כמעט הכל ומכיוון שהרגשתי שאין ביכולתי להקיף את כל הנושאים הללו החלטתי להתמקד בנושאים שיותר ענינו אותי, ומעל כולם אוסף הגלויות.

מאוסף הגלויות הארצישראליות של זיו גורה

עוז: זה תחום אספני נהדר כי הוא מבטא את עולם הדימויים הנאיבי שנעלם מחיינו (מנגנון התעמולה הציוני) ואת התקופה המעצבת של הדואר, האמנות, הכלכלה, התקשורת והבירוקרטיה הישראלית. הוא צופן בחובו מצד אחד מרכיב אמנותי ומצד שני גם אלמנט חייכני - שנוצר מתוך המבט הרטרוספקטיבי.

זיו: מסכים שזה תחום נהדר ואין בו רגע של שעמום. המון הפתעות ורסיסי סיפורים שמתחברים לפאזל או יותר נכון לכמה פאזלים היסטוריים.

עוז: לפי מה שאני מבין, אתה מתמקד יותר במשחק האיסופי ופחות בחקר התכנים. כלומר בסיפור הבלשי של מציאת הפריטים השונים המפוזרים אי שם ברחבי העולם.

זיו: כשאתה בתוך העסק הזה הרבה פעמים תוכן הפריט מייצר רמזים לגילוי פריטים נוספים. למשל, כאשר אתה מפענח מי היתה ההוצאה לאור והיכן יוצר הנייר. אתה מחבר את החוטים - כמו בין הצלמים וההוצאות - ומגלה מי היה המפיץ של הגלויות ומי הדפיס. אבל נכון שבסופו של דבר אני לא מדען שמנסה לפענח את הסיפור ההיסטוריוגרפי ברזולוציה גבוהה, או לחלץ את תכני העומק הטמונים בפריטים שאני אוסף (סמיוטיקה). את זה אני משאיר לאנשי אקדמיה כמוך. אני אספן שמתרכז בליקוט הפריטים.

עוז: אבל בסופו של דבר מתוך שלא לשמה בא לשמה, כי אתה בעקיפין חלק בלתי נפרד מהעבודה המדעית הכוללת. ולא רק בגלל שאתה מציל היסטוריה מוחשית מכליה אלא בגלל שאתה מאפשר למומחים ביום מן הימים לנתח את החומר הזה. עולם הניירת הוא עצום ממדים. אפשר להתמקד באינספור חתכים: סוג הניירת, נושאים, שנים, הוצאות לאור ועוד ועוד. במה אתה מתמקד?

זיו: בתור התחלה החלטתי להתמקד בגלויות, אבל בניגוד לסבתי שאת האוסף שלה חילקה לפי נושאים שונים (לדוגמא, תל אביב, ירושלים , טיפוסים יהודיים וכדומה), אני מחלק את האוסף שלי לפי בתי ההוצאות לאור, ובתוך ההוצאות לפי סדרות ומספרי הגלויה בסדרות (אם יש כאלה). כך יותר קל לי לשלוט באוסף ולמנוע כפילויות מיותרות.

עוז: כמה הוצאות כאלה פעלו בשטח?

זיו: לפחות 1600 בתי הוצאה לאור, בארץ ובחו"ל, הפיקו גלויות ארצישראליות עד להקמת מדינת ישראל. אבל בתוכן היו גם חשובות ומוכרות יותר, כגון "לבנון", "משה אורדמן", "האחים ג'מל" (ארמנים שהחזיקו חנות בירושלים), "ארצנו", "האחים אליהו", "פיניקס", "אדלר", "De Simini" ו"פלפוט".

עוז: כדאי לציין שבשנת 2014 יצא הספר "גלויות האחים אליהו, מראות ארץ-ישראל 1940-1920" שמתעד את הסיפור המשפחתי והציוני של משפחת אליהו. הספר הוא למעשה קטלוג לתערוכת "100 גלויות תל-אביב" שהתקיימה בבית אריאלה בשנת 2009 במלאות מאה שנה לעיר. את התערוכה יזמה ואצרה דליה לוי-אליהו בשיתוף עם חוקר הצילום והאוצר גיא רז. אגב, מעניין שהוצאת פלפוט קיימת עד היום ואפילו משגשגת (מחזיקה בלמעלה מ-150 עובדים). מסתבר שהיא הצליחה להתאים את עצמה לשוק המודרני ומשווקת כרטיסי ברכה, ספרים ואלבומים מאוירים על ארץ הקודש ועל החיים בתקופת התנ"ך בלמעלה מ-30 שפות.

זיו: חשוב לדעת שפעמים רבות ההוצאה לאור היא לא זו שהפיצה את הגלויות, אלא גוף מסחרי נפרד. ועוד משהו: היו הוצאות שפשוט העתיקו גלויות או צילומים.

עוז: איך אתה תכלס' משיג עוד ועוד פריטים לאוסף?

זיו: אנשים שלא מכירים מבפנים את התחום עשויים להניח בטעות שאוסף נבנה בעיקר באמצעות חליפין פשוט, כמו שהילדים מחליפים ביניהם גולות או קלפים. בפועל, הפריטים מוצעים למכירה בשווקים, על ידי סוחרים ובעיקר במכירות פומביות. זה עולם מסחרי מורכב של "ציד טרף" שצריך להכיר אותו, בעיקר מאז התפתחות המסחר האינטרנטי. חשוב ללמוד כיצד להשיג מידע אמין על מאות אלפי הפריטים שמסתובבים בחלל הווירטואלי. כיצד להשיג אותם לפני המתחרים ובמחיר טוב. גם המכירה מצריכה ידע וניסיון.

עוז: תן דוגמא.

זיו: פרטי האספנות נמכרים או בבודדים או ב"לוטים", כלומר במקבץ פריטים (Lot פירושו: large number or greater extent). לעתים מכירת פריט אחד תשיג הרבה יותר כסף ממכירתו בתוך מקבץ. יתרה מכך, בלוטים מסתתרות המציאות הכי גדולות – פריטים שרק אספנים חדי עין ועתירי ניסיון יודעים להבחין בהם.

עוז: האם בעלי בתי המכירות לא בודקים קודם את הסחורה שיש להם לפני שהם מציעים אותה למכירה?

זיו: לסוחרים הגדולים לא תמיד יש את הזמן והאנרגיה לעשות את זה, וכאן טמון הפוטנציאל והאתגר שלנו כקונים. אתה יכול לפעמים לשלם 100 דולר על אלבום גדוש בפריטים כאשר אתה כבר יודע שיש לפחות אחד או שני פריטים ששווים 300 והם אלה שעושים את הקניה כדאית מבחינה כלכלית.

עוז: אני יודע שבתחום הניירת יש המון מידע זמין שאפשר להיעזר בו לצורך איתור, שיוך והערכת פרטי אספנות: ספרות מקצועית (שמקצתה נכתבת על ידי אספנים), מאמרים, אתרי מידע ועוד.

זיו: נכון, אתה לא מפסיק ללמוד, תוך כדי תנועה. יש אינספור מקורות מידע, בעיקר באינטרנט אבל גם בספרות מודפסת. לדוגמא, האספן הבריטי דויד פרלמן כתב בעבר סדרה של חוברות קטנות על תולדות הגלויות מארץ ישראל. נשארו מהסדרה ההיא רק עותקים ספורים ואני מחזיק בכמה מהם. הם משמשים לי כרפרנס נוסף.

חשוב לי להדגיש שוב, שחלק מהאספנים, וזה כולל גם אותי, לא מתיימרים להיות ברי סמכא בעניין התכנים של כל פריט ופריט. מספיק להיות מומחה בדרכי ההשגה של הפריטים השונים. זה עולם ומלואו.

עוז: כדאי לציין שיש אספני פריטי דואר שמתחרים בתערוכות בינלאומיות. במקרים האלה האספן נדרש גם לכתוב רקע היסטוריוגרפי על האוסף שהוא מציג, וזה תמיד מעניין. כך לדוגמא, התערוכות שהציגו גל שפרון והדי אור.

ב-2022 אישרה הנהלת "איגוד הבולאות העולמי" (FIP) את ייסודו של מדור חדש של גלויות בתערוכות הבולים הפריודיות (שנה קודם לכן המדור עבר "הרצה" במסגרת ניסיונית). כמו בכל אגף של תצוגה תחרותית בתחום הדואר והבולאות, גם באגף הגלויות נקבעו קריטריונים ברורים לקביעת הניקוד. כל תצוגה נמדדת על פי ארבעה קריטריונים: פרזנטציה – 5 נקודות; הרעיון, התכנית והטיפול – 30 נקודות; ידע ומחקר – 35 נקודות; מצב ונדירות – 30 נקודות. הניקוד הסופי הוא כמובן סכום הנקודות שנצטבר לכל מציג ובהתאם מוענקת לזוכים מדליה (לעניין זה ראו נתנאל, 2022).

אגב, ביוני 2021 התקיימה תערוכת בולים וירטואלית, תלת לאומית (ישראל, ארצות הברית ואיחוד האמירויות). במסגרת התערוכה ניתן סמינר שכותרתו "איך להציג אוספי גלויות". המרצה היה אספן פריטי הדואר טים ברטשה מארצות הברית. ברטשה הוא אחד המובילים בעולם בהכנסת אוספי גלויות כאגף בתערוכות בולים ובהגדרת הכללים להצגה ושיפוט של אוספים כאלה.

זיו: שאפו לאלה שמשתתפים בתערוכות האלה. לי הזמן בקושי מספיק לאיסוף.

עוז: עד כמה אפשר להרוויח ממכירת פריטי אספנות?

זיו: סוחר קונה בשביל למכור, אני מוכר בשביל לקנות. העסק של המכירה הוא לא יותר מתחביב עבורי. אני אוהב לקנות מציאות, לא רק כדי להעשיר את האוספים שלי אלא גם כי אני יודע שיש סיכוי טוב שאכסה את מחיר הקניה ואולי אפילו אשיג לי רווח קטן. זה כמו משחק מונופול. בקיצור, המסחר בפריטי אספנות הוא אמצעי עבורי ולא מטרה. אבל כמובן עם הזמן אתה מפתח קשרים, חושים ומיומנויות מקצועיות ויודע מה לקנות, מתי ובאיזה מחיר. במשך כ-15 שנה מכרתי בעיקר פריטים כפולים על מנת להרחיב את האוספים. למעשה לקחתי בזמנו החלטה שאני לא מוציא כסף מהכיס המשפחתי על הקניות הללו. אבל עם הזמן אתה נשאב עמוק פנימה, הפיתויים גדלים והטאבו הזה נסדק. היום אני קונה פה ושם גם במחירים יחסית גבוהים.

עוז: מה אומרת אשתך מיכל על זה?

זיו: היא יודעת שאני זהיר ומחושב והיום גם מבינה שיש כאן גם סוג של השקעה משפחתית.

עוז: היו פעמים שמוכרים הפילו אותך בפח?

זיו: בוודאי, בעיקר בראשית הדרך, בשל חוסר הניסיון והבורות של אספן מתחיל. היו מקרים של אנשים שהגיעו אלי לקנות דברים, הציעו מחירים נמוכים משמעותית ממחיר השוק והסכמתי. בנוסף, קיימים לא מעט זיופים בשוק שצריך להיות ערנים לאתרם. יוצא שאני קונה משהו שנראה בצילום מאד מבטיח וכשהוא מגיע אלי בדואר מתברר שזה צילום של פריט ישן. לא תמיד המוכר מציין את זה בתיאור הפריט המוצע למכירה. לפעמים יש גם עקיצות של סוחרים פיקטיביים שלוקחים את הכסף ובורחים. זה קורה גם באתרים מכובדים. לרוב יש כסוי של חברת האשראי לגניבה, אבל לא תמיד. למדתי את הלקח על בשרי. באופן כללי אני לומד דברים די מהר. היום אני לא רק זהיר ומפוכח יותר בכל הנוגע לרכישות שלי, אלא גם מוזמן לייעץ לאספנים מתחילים ולבתי מכירות לפני מכירה או קניה.

עוז: עד כמה מרכזי התחביב הזה בחיי היומיום שלך?

זיו: מרכזי מאד. אני מקדיש לפחות חמש שעות ביום לנושא. זה אפשרי בין השאר משום שהעבודה שלי גמישה ובחלקה הגדול נעשית מהבית. למעשה אני משלב בין בילוי לעבודה.

עוז: האספנים "המקצועיים" הם קצת כמו אוהדי ספורט "שרופים", בהבדל אחד משמעותי: האיסוף הוא פעילות יותר אקטיבית - בעיקר בתחום המסחר. בניגוד להרבה אספנים, שמסתפקים בבידספיריט וברשת הפייסבוק, ראיתי שאתה פעיל מאד גם באי.ביי.

זיו: היום קצת פחות מבעבר, הן משום שבבידספיריט יש יותר לוטים ויותר מציאות מאשר באי-ביי והן משום שמנהלי האי-ביי מערימים עוד ועוד קשיים על המוכרים.

עוז: כמו מה?

זיו: יש לאי-ביי דרישות ממש נוקשות. הם אוסרים למשל למכור למדינות מוקצות, כגון סוריה, אירן וקובה, ועכשיו גם לרוסיה. הם גם אוסרים מכירת דברים שקשורים לטבק או יין, ועוד ועוד. הם גם בדרך כלל מוטים לטובת הקונה. אם מי מהקונים מתלונן עליך הם נוטים להצדיק אותו ולא אותך.

עוז: גם בתחום האספני הזה ישנן אופנות וטרנדים שלרוב מוכתבים על ידי חוקרי אקדמיה, אוצרי תערוכות, בתי מכירות ואספנים.

זיו: יש לי בשבילך דוגמא ממש עדכנית. הלהיט התורן בגלויות הארצישראליות הן גלויות של הצלמת הפלסטינית כרימה עבוד.

עוז: על פי הערך שנכתב עליה בויקיפדיה "עותקים מקוריים של אוסף התצלומים של עבוד נאספו על ידי ארכיון נצרת. ב-2006 הורחב האוסף לאחר שסוחר עתיקות ישראלי מצא מאות עבודות של עבוד בבית בשכונת קטמון בירושלים. הבית היה בבעלות ערבית עד שנת 1948. מנהל הארכיון בנצרת, אחמד מוראט, רכש את רוב העבודות. ב-18 בנובמבר 2016 הציגה גוגל "דודל" (שרבוט גוגל) מיוחד לציון יום הולדתה ה-123 של כרימה עבוד. הדודל הוצג במספר מדינות ערביות אך לא הוצג בישראל". עבוד מוזכרת במאמרה של רונה סלע "היסטוריה מצולמת של פלסטין" שפורסם ב-2007 בכתב העת "תיאוריה וביקורת". ב-2012 הופק עליה סרט תיעודי קצר בבימויה של מוחאסן נאסר-אדין וב-2012 סרט נוסף בבימויו של עימאד בלבאן.

מי ש"גילה" אותה מחדש בישראל היה האספן בוקי בועז, שאוסף גלויות וצילומים מארץ ישראל כבר קרוב לחמישים שנה. אוצרים עולים אליו לרגל לקיסריה כדי לעיין באוסף הענק שלו. מה שהלהיב את בועז היתה העובדה שמדובר באישה, פלסטינית וצלמת שהסתובבה לפני מאה שנים בין ערי בארץ ותיעדה בעדשת המצלמה שלה נופים, מבנים ודמויות. "אפילו היום לא תמצא הרבה נשים ערביות שמסתובבות באזור לבנט עם מצלמות" הוא אמר בראיון לעיתון הארץ. מבחר צילומים של עבוד הוצגו ביולי 2022 בתערוכה "מסעות המזרח" במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע.

זיו: הבאז שיצרו בוקי בועז והתערוכה מינף את הביקוש לגלויות של עבוד ואת המחיר בהתאם. אם פעם יכולת לקנות גלויות שלה בלא יותר משני דולר היום מחירן מגיע ל-300 דולר. אגב, גם לי יש כמה כאלה.

עוז: איך אתה מבחין בגלויה מזויפת?

זיו: לבעלי ניסיון די קל להבחין בגלויה כזו. קיימים סימנים טיפוסיים להעתקה של גלויה אותנטית. למשל, כאשר ניכר שמישהו מחק או הוסיף משהו; כאשר האורגינל מוכר לך; כאשר הסממנים הגרפיים (למשל הצבעים) לא תואמים למועד ההנפקה; כאשר ניכרים פגמים בעיצוב, כגון דפוס לא מיושר או חלקים מנותקים זה מזה; או כאשר התמונה נראית קצת מטושטשת.

עוז: הייתי בזמנו בקשרי ידידות עם ד"ר ירי רמון ז"ל, שהחזיק באוסף של כ-600 אלף גלויות של ארץ ישראל. הוא השתתף בשיעורים שלי באוניברסיטת חיפה ואפילו הצטרף לסיורי הארכיונים עם הסטודנטים. אני משער שאוסף הגלויות הענק שלו נמכר אחרי מותו. אתה קנית משהו?

זיו: הכרתי כמובן את ירי רימון. הוא היה בהחלט אייקון של איסוף גלויות, ולמעשה אספן אדיר בתחום הישראלינה כולה. האוסף שלו נמכר ברובו , חלק לאנשים פרטיים וחלק לסוחרים ובתי המכירות הפומביות. מטבע הדברים מה שהצלחתי לשים עליו יד במחיר המתאים הגיע גם אלי.

עוז: מעניין אותי אם פנו אליך מתישהו בבקשה לתרום גלויות מהאוסף שלך לתערוכות בחו"ל או בישראל?

זיו: משום מה מעולם לא פנו אלי בבקשה כזו. אולי בגלל שאני אספן שפועל בפרופיל נמוך. אני לא מבליט את עצמי בתקשורת.

עוז: האספן הגדול דויד פרלמן, תרם לאחרונה את האוסף הגדול שלו (למעלה מ-130,000 גלויות מתקופת האימפריה העות'ומאנית ועד לשלהי המנדט הבריטי) למרכז לחקר הפולקלור באוניברסיטה העברית בירושלים. האירוע הזה דווח בכלי תקשורת שונים ברחבי העולם. אתה היית תורם את האוסף שלך לאיזה מוסד מכובד?

זיו: לא. עבדתי קשה כדי להשיג את הפריטים שלי. ויש כאן גם עניין אידיאולוגי: לתפיסתי, ברגע שאנשים לא ירוויחו כסף על המאמץ האיסופי שלהם, הפריטים ההיסטוריים האלה ילכו לטמיון. הרווח הפוטנציאלי והתשוקה הטבעית של האספנים יוצרים מוטיבציית איסוף ומשמנים את גלגלי השימור והתיעוד. אני אומר: אם פריט חשוב לך – תקנה אותו. אם כולם היו תורמים את הפריטים שלהם למוסדות ציבוריים, האוספים היו מעלים אבק במחסנים. וגם המודעות הציבורית לפריטים הללו היתה מתאדה.

עוז: חלק גדול מאספני הגלויות הגדולים מתמקדים בנושא מסוים.

זיו: נכון, למשל, יש אספנים שאוספים רק גלויות של בתי מלון, או גלויות שנה טובה. אפרופו אוסף ממוקד, יש לי אוסף נחמד של גלויות בתי כנסת.

מאוסף גלויות בתי כנסת של זיו גורה

עוז: פדרו זוניגה הוא אספן מדהים של גלויות בתי מלון, אכסניות ובתי הבראה. הן היו פופולריות מאד בראשית המאה העשרים משום שהן שימשו ככרטיס ביקור, פלייר פרסומי ומזכרת. והיה להן עוד תפקיד פסיכולוגי וחברתי חשוב: להעצים את חווית הטיול והנופש ולשתף את הקרובים והחברים בהנאה שלך. ואולי גם קצת לנקר עיניים לאחרים. זה מה שעושה היום המצלמה בסלולרי בצורה הרבה יותר טובה ואולי קצת כפייתית. הגלויות של בתי המלון הפכו לימים למקור היסטוריוגרפי חשוב מאד להבנת התפתחות ענף התיירות בארץ ומבחינה זו הספר שהוציא פדרו, הוא ספר חובה.

גם בתחום איסוף איגרות השנה טובה, יש רבים וטובים בארץ ובחו"ל. אפשר להזכיר את אריה רייכמן, ד"ר חיים גרוסמן ז"ל, פרופ' שלום צבר, פרופ' שאול לדני והדי אור. ידידי, ד"ר חיים גרוסמן ז"ל, אהב במיוחד את התחום הזה. ב-2013 ראיין אותו הסופר הרצל חקק על תולדות מנהג השנות טובות ביהדות ובישראל, על התמורות שחלו במשלוח שנה טובה לאורך השנים ועל הקמבק (הזמני בעליל) שהם עשו באותה שנה. (חקק הרצל. 28.8.2013. לשוב אל תור הזהב, News1 מחלקה ראשונה).

גם אתה מתמקד במספר תחומים. למעשה גלויות בתי כנסת שהזכרנו קודם, הם חלק מאוסף גדול שלך של גלויות יהודיות, או גלויות יודאיקה.

זיו: כפי שסיפרתי לך, ירשתי את הבסיס מסבתי, אבל הרחבתי אותו מאד עם השנים. הגלויות מהוות עדות היסטורית חשובה לחיי היהודים בתקופה שבה הופקו - חזותם ולבושם, כליהם ותשמישי הקדושה שלהם, הריהוט בדירות ובבתי הכנסת ועוד. אגב, יש גלויות עם סממנים אנטישמיים וגם להן יש ביקוש אספני.

עוז: אני מבין שהאוסף הגדול ביותר של גלויות יהודיות, שמכיל לא פחות מ-40 אלף גלויות - נמצא בחזקתו של אספן פרטי בשם ז'ראר סילון מפריז (לעניין זה ראו: שלום צבר, 2011). עד כמה הגלויות היהודיות מבוקשות בעולם?

זיו: מבוקשות מאד. יש אספנים רציניים של גלויות כאלה ורובם אגב מתגוררים בחו"ל. הכסף הגדול נמצא שם.

עוז: חוץ ממועדון הבולאות הישראלי, שבו הגלויות הן רק ענף אחד, יש איזו מסגרת אחרת שמאגדת אספני גלויות ישראלים?

זיו: אני לא מכיר מסגרת כזו. יש כמה פורומים בפייסבוק שאני חבר בהם, אבל זה לא ממש מועדון חברים שבו כולם מכירים את כולם. הפורומים הללו משמשים בעיקר למסחר, או להערכות שווי של פריטים לצורך מכירות. מדי פעם הקולגות לתחביב משוויצים בפריטים מענינים שנמצאים ברשותם, או מציפים שאלות בנושאים שקשורים לתחום האיסוף הזה.

שמע קוריוז: לפני מספר שנים פתחתי בפייסבוק, יחד חבר (אספן גלויות רציני), מעין מוזיאון וירטואלי של גלויות ארץ ישראליות. קיוויתי שיווצר פורום דינמי של החלפת מידע על צילומי הגלויות. בפועל, חוץ ממני ומהחבר, מעטים הגיבו.

עוז: אני חושב שאצל אספנים תרומת המידע נעשית כמעט תמיד בהקשר של משהו ספציפי שמעניין אותם. כלומר בסוג של חליפין ייעודי. סתם להגיב לפריט לא מעניין אותם.

זיו: יתכן.

עוז: אחד הדברים שהפתיעו אותי בעולם האספנות זה שלמרות שיש תחרות קשה על השגת פריטים, ברוב התחומים אין "דם רע" בין האספנים. להיפך, קיים פרגון ג'נטלמני ובמקרים רבים גם שיתוף פעולה פורה.

זיו: אני מסכים. זה בהחלט מאפיין גם את ענף שלנו. לדוגמא, ישנה סדרה של משה אורדמן שמכילה 100 גלויות. במשך שנים רבות היתה חסרה לי רק גלויה אחת (עקרון מספר 58) כדי להשלים את הסדרה ועשיתי מאמצים רבים להשיגה. חברים רבים בתחום ניסו לחפש עבורי את המבוקש, עד שיום אחד חבר יקר מתקשר אלי על הבוקר ומודע לי שהגלויה הופיעה באיביי. כמובן שקפצתי על המציאה והצלחתי לרכוש אותה במחיר מאד אטרקטיבי. שבוע לאחר מכן היא הופיעה שוב למכירה וקולגה, שגם אצלו הגלויה הזו היתה הפיסה האחרונה החסרה באוסף, רכש אותה. הוא קיבל אותה שבועיים לפני והשלים את הסדרה שלו לפני. לא נורא.....

יש לנו קבוצת ווצאפ של אספנים שבה אנחנו מודיעים זה לזה שאנחנו מתכוונים להתמודד על רכישת פריט מסוים במכירה פומבית ומבקשים שלא להתמודד מולנו כדי לא להרים את מחיר הפריט שלא לצורך. הקולגות מכבדים את הבקשה.

עוז: אחד הדברים המעניינים לגבי הצילומים והגלויות זה שהם נכנסים בעקיפין לתוך הקונפליקט הישראלי-פלסטיני – כלומר למחלוקת ההיסטוריוגרפית על ומי היו כאן קודם. הן הצד היהודי והן הצד הערבי רואה בגלויות הישנות סממן זהות היסטורי ותיעוד אותנטי להתהוות הפולקלור הלאומי שלו.

זיו: חלק מהדמויות המופיעות בצילומים מאותה תקופה הן של ערבים, אבל רוב הצלמים אינם ערבים מוסלמים, אלא צליינים וחוקרים נוצרים ומהגרים יהודים. יש לא מעט גלויות שמראות את ההתיישבות היהודית בראשיתה.

מאוסף הגלויות של זיו גורה

עוז: חשוב לזכור שהצילומים בגלויות לא היו צילומים אתנוגרפיים ספונטניים, כמקובל היום, אלא מבוימים על ידי הצלם. הם נועדו לתיירים ועולי רגל. הנופים שבהם נראים כנופי אגדה וזה גם חלק מסוד קסמם. אבל בהחלט אפשר ללמוד מהם היסטוריה. זה אחד הצדדים המרתקים בתחום האיסוף הזה.

זיו: בהחלט.

עוז: ראיתי שבאתר של "החוג ללימודי פלסטין" באוניברסיטת "קולומביה" (ניו יורק) מוצג אוסף גלויות שנקרא The Steven Wachlin Collection. אתה מכיר אותו?

זיו: לא. אני מסכים איתך שהעניין הפלסטיני בצילום היסטורי גדל בשל החשיבות שלו בהקשר של הדיון על הבעלות על כברת הארץ הזו.

עוז: האמת העירומה היא שבקרב הערבים, ובכלל זה הפלסטינים, לא היה, ועדיין אין מספיק, תודעת תיעוד היסטורי. המדע והמשפט זה לא הפורטה שלהם. אני זוכר שכאשר ראיינתי את ירי רימון (ב-2016) על אוסף הגלויות שלו, הוא העיר בביטול: "הערבים לא מתעדים כלום לדורות הבאים. זה תרבות של אנשי המדבר וזה לא בראש שלהם". אין ספק שאצל היהודים, המכונים "עם הספר" תודעת התיעוד היא חלק מרכזי מהדנ"א התרבותי.

ועכשיו במעבר חד לימינו: בעידן האימייל, הוואטס-אפ, האינסטגרם, הפייסבוק, הטוויטר והטיק טוק איבדה הגלויה את תפקידה החברתי ואת קסמה.

זיו: לא רק הגלויות אלא גם הבולים מאבדים רלוונטיות. אני מניח שפה ושם אנשים שמבקרים במקומות שונים בעולם עוד שולחים מזכרות הביתה, אבל אפילו הזמנות לחתונה כבר לא שולחים בימינו בדואר. בהחלט עושה רושם שזה הופך להיות נושא אספני בלבד.

עוז: בוא נדבר על אוסף אחר חשוב שלך – פריטים הקשורים ל"כופר היישוב" – בעיקר בולים ותוויות. לאיזו קטגוריה אספנית אתה משייך את האוסף הזה?

זיו: פריטי "כופר היישוב" יכולים להיכלל במספר תחומי אספנות. רוב הפריטים כוללים בולים ותוויות נייר, אבל ישנם גם מסמכים מגוונים, כרטיסי קולנוע, כרטיסי אוטובוס, מטבעות, ספרים, חוברות, עיתונים, טבעות וסיכות, ועוד כמה סוגי פריטים ששכחתי ושקשורים למעגל התימטי הזה. למעשה בעיני זו קטגוריה אספנית בפני עצמה.

עוז: לאלה שלא יודעים מהו "כופר היישוב" נציין שזו היתה מגבית שפעלה עד ימי קום המדינה באמצעות מיסוי עקיף (על הוצאות) ותרומות. את רעיון הגה הוועד הלאומי ביולי 1938 והכספים שנאספו שימשו בעיקר לצרכים ביטחוניים, כגון גיוס מתנדבים לשורות ההגנה, הכשרת לוחמים, הקמת גדרות וביצורים ליישובים, סלילת צירי ביטחון וכיוצא בזה. המס העקיף הוטל על נסיעות בתחבורה ציבורית, סיגריות, כניסה לבתי תענוגים ושירותים נוספים.

זיו: בהקשר של תרומות ל"כופר היישוב", כדאי לציין שהיו משפחות שתרמו את התכשיטים שלהן ובתמורה קיבלו אות של אזרחות טובה בדמות טבעות פליז. יש לי כמה כאלה. כמובן, בפועל לא הכל היה ורוד. אף שזו נחשבה תרומה, הממסד לא בחל באמצעי לחץ, כולל שיימינג למי שלא ציית לקוד ההתנדבות.

מאוסף "כופר היישוב" של זיו גורה

עוז: למעשה לבולים היה מספר מטרות משלימות: סוג של קבלה על תשלום (מעין תווית שמודבקת על קבלת הנייר); חותמת רשמית שמעידה על כך שהקונה או המוכר שילמו את המס, ההיטל, או קופון; אות לנלווה לתעודת חבר באגודה כלשהי, לעיתים סתם קישוט סמלי או אמצעי תעמולה.

זיו: אפרופו בולי מס, אני אוסף סוג נוסף: בולים מוניציפליים. הם הופקו כתעודה או חותמת לתשלום המסים המקומיים: מס שעשועים, מס עינוגים היטל של עזרה סוציאלית או צדקה אחרת ועוד. הם הודבקו למשל על כרטיסי כניסה לקולנוע.

מכנים את הבולים הללו "בולי סינדרלה" – כלומר בול שאינו בול דואר. לא רק הממשלה והרשויות המקומיות השתמשו בבולים מהסוג הזה אלא גם אגודות שונות, כגון של עורכי דין, שחקני תיאטרון וקרנות. בולי סינדרלה הודבקו על אינספור תעודות ומסמכים, מקצתם משעשעים מאד. כך למשל, תעודת יונק של טיפת חלב.

עוז: מעניין יהיה לחקור אילו בתי דפוס הדפיסו את הבולים לאורך השנים, כמו גם מי בחר את נושאי העיצוב ומי עיצב את הבולים בפועל.

זיו: אין לי מושג.

עוז: האם "השיניים" מסביב לבול מהוות מרכיב חשוב (מבחינות איכות הפריט) גם בבולי מס?

זיו: כן, אבל לא במידה המקובלת בבולים רגילים.

עוז: מה עוד אתה אוסף?

זיו: יש לי עוד מספר אוספים משניים: בולי קק"ל ובולי מנהלת העם, "פרסים יהודיים" ו"שקלים ציוניים".

עוז: את הבולים אני מכיר, אבל מה זה הפרסים והשקלים?

זיו: הפרסים הם חיתוכי קרטון ליטוגרפי (Diecut) אמנותיים-צבעוניים, בסגנון ויקטוריאני שהודפסו בראשית המאה העשרים בצבעי שמן או מים. הם הגיעו לרוב מחוברים בגיליונות. הילדים נהגו להדביק אותם על מחברות. הפרסים היהודיים עוצבו בתל ממד ונמכרו בחבילות של 100. הם כללו דימויים של מנהגים יהודיים (מנהג הכפרות, תשליך, שמחת תורה, ראש השנה, בר מצוה, סוכות, חתונה, וגר זאב עם כבש, ארבעת המינים ועוד) אירועים יהודיים או סצינות תנכ"יות (משפט שלמה, שמשון, משה בתיבה, יוסף וכותונת הפסים ועוד) ולעתים גם מוטיבים ציוניים (דמויותיהם של הרצל, נורדואו, דגלים ועוד) ונהגו להדביקם על כרטיסי שנה טובה.

אגב, גם במדינת ישראל שווקו כל מיני פרסים (בעגה העברית הם כונו "פרא-סים"), בדרך כלל כנספח למוצרי מתיקה לילדים. אלה היו תמונות של מלאכים, נסיכות או פרחים וכדומה. הייתה הררכיה של תמונות, לפי מידת נדירותן, והיו סריות שלמות, בנושאים שונים, בהן תמונות גדולות בגודל דף מחברת.

הפרסים שווקו בגיליונות, מחוברים זה לזה בפסי נייר קצרים בצבע לבן. את הגיליונות החזיקו המוכרים במין אוגדן מיוחד וכאשר הגיע ילד לקנות את הפרס המוכר היה גוזר לו בזהירות פריט אחד מתוך הגליון השלם.

פרסים יהודיים, מאוסף זיו גורה

מחברת פרסים שנמכרו במדינת ישראל, אוסף זיו גורה

"שקל ציוני" הוא סוג של קבלה או אישור על תשלום דמי חבר לתנועה הציונית – מה שהקנה גם זכות בחירה. זה היה אמצעי אפקטיבי לגיוס כספים, כפי שמקובל היום להתרים עבור אגודות צדקה.

שקלים ציוניים מאוסף זיו גורה

עוז: אני מסתכל על השולחן התצוגה שפתחת עבורי בסלון ורואה עוד אלבומי אוספים.

זיו: חוץ מכל מיני פיצ'יפקס אחרים שאני אוסף באופן לא שיטתי, ורובם קשורים לישראליאנה, יש לי גם אוסף של אלבומי קלפים ארצישראליים ואוסף של אסימוני נייר (אמצעי תשלום).

מאוסף קלפי המדבקות של זיו גורה

עוז: רוב האנשים מקשרים בין האסימון לטלפון, אז תרשה לי הסבר קצר לקוראינו מה זה בדיוק אסימוני נייר. אסימון הוא אמצעי תשלום שאינו מטבע או שטר כסף. הוא משמש כאמצעי תשלום עבור שירותים ציבוריים שונים, כגון שימוש בטלפון ציבורי או תחבורה ציבורית. האסימונים לא תמיד עגולים ולא תמיד עשויים ממתכת (כגון אלומיניום ופליז). קיימים גם אסימונים מעץ, בד, פלסטיק, עצמות בעלי חיים, חרסינה, חימר, קונכייה, גומי, עור, נייר וקרטון.

אגב, קיימים גם אסימונים שיוצרו לצורך פרסומת ולא עבור תשלום.

חלק גדול מאמצעי התשלום הללו נולדו בתקופות משבר (מלחמה, מחסור כלכלי וכו') ונועד לצורכי גבית מסים. מטבע הדברים בשנות החמישים, בתקופת הצנע, גדל היקף ומגוון אמצעי התשלום הללו, אבל חשוב לציין כי אסימוני נייר הופיעו בארץ כבר בשנות העשרים, עקב מחסור במטבעות קטנים (מילים/פרוטות) מנחושת. הם היו בשימוש בעיקר כעודף עבור תשלום נסיעה באוטובוסים. כך למשל, אם נסיעה עלתה 8 מיל והנוסע שילם במטבע של 10 מיל – אזי הוא קיבל עודף באסימון נייר של 2 מיל. הם נשמרו בארנק עד לנסיעה הבאה. היו גם חנויות מכולת וקיוסקים שקיבלו אסימונים כתחליף לכסף – למשל עבור ממתקים. גם בקיבוצים השתמשו באסימוני נייר כתשלום עבור מגוון שירותים. האספן אלכס גולדברג הוציא ספר מאד יפה שתעד את הנושא.

זיו: בהחלט יפה, והספר הזה נתן דחיפה חזקה לכל תחום אספנות אסימוני הנייר בארץ.

מאוסף אסימוני הנייר של זיו גורה

עוז: האם אתה מתכוון לפתוח בעתיד אוסף חדש?

זיו: לאחרונה התחלתי לאסוף פריטים הקשורים ביישוב מגורי - תל מונד.

עוז: רוב הישראלים מקשרים את תל מונד בתודעתם עם הכלא המפורסם, אבל ליישוב הזה יש היסטוריה ציונית מפוארת.

זיו: נכון. "בבית הראשונים" שנשמר ביישוב הוקם מוזיאון היסטורי קטן, שאותו פוקדים מדי פעם ילדי בית הספר ביישוב. ביקרתי שם עם חבר מהיישוב ונוכחנו שהמוזיאון עדיין דל במוצגים. זאת בשעה שהפוטנציאל דווקא גדול. בשל כךהחלטנו לשנס מותניים ולאסוף פריטים שישמשו בעתיד לצורך הרחבת המוזיאון.