כתב: גיל פינטו, 2021
תמיד אהבתי את הפעם.
לפני כעשרים וחמש שנים נתקלתי בשוק הפשפשים בקופסת סוכריות גדולה של צ-ד. כשראיתיה ישר נזרקתי לזכרון ילדות, עת אני מגיע לבית סבתי בקיבוץ חולדה ורואה בארון המטבח בדיוק את אותה קופסא עם הכיתוב סוכריות. אני פותח אותה בהתלהבות, אך כגודל ההתלהבות גודל האכזבה – סוכריות לא היו בה. קמח היה בה.
קניתי את אותה קופסא בשוק – בלי סוכריות, בלי קמח, אך עם המון זכרונות מהילדות שהייתה לי פעם.
הגרפיקה, המילים בעברית, הצבעוניות קסמו לי בקופסת הפח וכך התחלתי לאסוף רק קופסאות פח של חברות ישראליות מפעם – ליבר, עלית, שמן ועוד ועוד.
זוכר שאחד הסוחרים בשוק הפשפשים אמר לי שבקופסאות הפח זה לא ייעצר ואני בבטחון רב עונה לו: זה ייעצר. לשמחתי הוא צדק. אכן זה לא נעצר בקופסאות הפח.
לצערי איני זוכר מה הפריט הראשון שקניתי, שהוא לא קופסאת פח וכיום, לאחר כעשרים וחמש שנות אספנות האוסף שלי מספר תקופה שלמה –החל מהימים שעל הפריטים היה כתוב "תוצרת ארץ ישראל" ומשנת 1948 - "תוצרת ישראל".
נקודת הזמן אותה הצבתי לי כגבול עליון לאיסוף היא תחילת שנות השבעים, כיוון שעד אז רוב המוצרים המקומיים היו ישראליים. במרחק השנים, כשרואים את הגרפיקה, את המילה הכתובה, רואים את התמימות והצניעות שהייתה כאן פעם.
האוסף שלי מספר את היומיום ולכן מעל הכל הוא אוסף של זכרונות מהבית שהיה לנו פעם, מהרחוב של פעם, מהחנויות של פעם, מהילדות של פעם.
לפני כתשע שנים החלטתי לא לשמור את האוסף רק לעצמי ופתחתי ביפו מוזיאון פרטי לנוסטלגיה ישראלית. לראות את אורחיי מתרגשים ונזכרים דרך אוספיי בילדותם, מהבית שהיה להם פעם - זו חוויה מרגשת. זכיתי.