לפני מספר חודשים פנו אלי נציגי חדשות ערוץ 12 וביקשו לסקר את פורטל המורשת ("ישראליאנה") שהקמתי לרגל שנת ה-75 למדינה בכתבה שתשודר ביום העצמאות. הסכמתי וקבענו מועד לפגישה.
המיזם הזה נולד מתוך שליחות פטריוטית, אבל ככל שהתקרב החג נעשה ברור שדווקא בשנה הסמלית הזו יהיה קשה לחגוג. לפתע הבליחה בי המחשבה שאולי הפורטל, שבו השקעתי עבודת נמלים, חשוב עוד יותר משהערכתי כי הגאווה הישראלית הישנה והטובה מוכנסת בימים אלה לאריזה.
זה הרגיש קצת כמו ערב גירושין, כאשר בני הזוג מבינים שחיים משותפים ארוכים הסתיימו והפרידה בלתי נמנעת. צלצלתי למפיקת התוכנית והודעתי לה שלצערי אני מוותר על ההשתתפות. "אני מבינה אותך" היא הגיבה.
לפני שבועיים קיבלתי מייל מעורך של אחד מכתבי העת העיוניים המוערכים בקנדה. הוא ביקש שאכתוב לו מספר מלים על השלכות משבר הרפורמה. "קראתי בזמנו את ספרך על הצבר ותמהתי איך זה מתחבר עכשיו למחאה בקפלן". בדיוק באותו יום קיבלתי הזמנה להרצות על החברה הישראלית.
בדרך כלל אני אוהב שמתקילים אותי בעניינים סוציולוגים והמצגת על החברה הישראלית תמיד מוכנה לשליפה. אבל הפעם חשתי שלפני שאני משיב ומרצה כדאי שאגבש לעצמי תמונת מצב עדכנית כוללת. כי סיפורה של החברה הישראלית באמת קיבל תפנית מדהימה שמחייבת עדכון סוציולוגי ברמת המאקרו. כהרגלי זה התחיל בעמוד אחד והסתיים בקרוב ל-15,000 מלים. ובכל זאת שווה קריאה.
מתוך תערוכת "עצמאות 65 – כך היינו" הצילום באדיבות עיריית רעננה
כיפת הברזל היהודית
החברה הישראלית היתה מאז ומתמיד מפוצלת לתרבויות משנה שנבדלו זו מזו באמונות וערכים, בסגנון חיים, בפיזור גיאוגרפי, בהשכלה, ובמשתנים כלכליים ואחרים. ביזור פנימי אינו תופעה חריגה בעולם, אבל האופן שבו הוא ווסת במדינת ישראל בהחלט ייחודי.
מעל לשסעים ולקרעים התנוססה תמיד כיפה ברזל מאחדת – היהודיות, שממנה הודר רק המיעוט דובר הערבית. גם כאשר המחלוקת הפנימית היתה נוקבת והזעם עלה לטונים גבוהים, הצדדים הניצים ידעו תמיד לחזור למכנה המשותף הזה ולהמשיך הלאה.
נכונותם של הדרוזים והצ'רקסים להתגייס לצה"ל (הגברים שבהם) אפשרה להם להתקבל למשפחה הישראלית המורחבת על תקן של "ילדים מאומצים" – גם ללא הכיפה היהודית.
הערבים היו תמיד מנוכרים ומנותקים מהאחווה הישראלית בגלל המשקעים ההיסטוריים ומסיבות דתיות ותרבותיות (בעיקר נטייתם האתנוצנטרית והקסנופובית), אבל הקירבה הפיזית לשכניהם היהודים, השוק הכלכלי המשותף והשפה העברית חיברו אותם באופן רופף, עם עליות ומורדות, לקולקטיב הישראלי.
האידיאולוגיה הציונית, שיצרה סוג של אמונה חילונית טוטאלית, ציננה כל תיגרה ודיללה דם רע משום שהיא יצרה משמעות קיומית משותפת לרוב היהודים בארץ (למעט החרדים) ותחושת ייעוד.
והיו כמובן גם השכנים. ישראל היא אי דמוקרטי משגשג בתוך מדבר ערבי עוין ואלים. הצורך להתגונן מפני אויב משותף חייב את היהודים להתעלות בכל פעם מחדש על מתחים פנימיים ולהתלכד.
עד היום הגן ווסת השסעים על החברה הישראלית וסייע לה להתקדם בקצב מהיר. השאלה הגדולה שנשאלת כעת היא האם הוא יעבוד גם בעתיד?
כור ההיתוך הכלכלי
רבים מזכירים את "נאום השבטים" שנשא הנשיא ראובן ריבלין ביוני 2015 (בכנס הרצליה), כנורת אזהרה לשסע החברתי המעמיק בחברה הישראלית. ריבלין טען שככל שארבעת השבטים הגדולים (חילוני, דתי, חרדי וערבי) נעשו דומים זה לזה במשקלם הדמוגרפי, כך התרחבה התהום התרבותית ביניהם. הוא קרא להחליף את תפיסת הרוב והמיעוט הישנה בתפישה חדשה של שותפות-גורל שתייצר סדר חברתי הרמוני.
אבל מי שדבק במכשירי הטיסה הסוציולוגים והתעלם מהוורטיגו הניבט מחלונות הפוליטיקה ראה תמונה אחרת – אופטימית בהרבה מזו שצייר הנשיא. בישראל, כמו בשאר מדינות העולם, מתפתח מעמד ביניים רחב והטרוגני.
למעשה משנות השמונים ואילך (אחרי המהפך הפוליטי שחולל הליכוד) מתרחשת בארץ דיפוזיה תרבותית, גיאוגרפית וכלכלית שמנמיכה את המחיצות בין המגזרים. המגמה הזו, שמקורה בתהליכים טכנולוגיים ותקשורתיים, משתקפת כמעט בכל תחומי החיים: מגורים, עבודה, צריכה וחיסכון, השכלה, דת, תקשורת, בילוי ועוד.
מצעד הידוענים בערוצי התקשורת המרכזיים נותן ביטוי להיתוך הבין-מגזרי. לא זו בלבד שהוא מגוון היום מאי פעם, מבחינה אתנית, דתית, מגדרית וגילית, אלא שבאופק כבר צצים "ידוענים-ממוקפים" שמשלבים רקעים שונים. הם מבשרים את האביב האינטגרטיבי משום שאינם כפופים עוד לתיוג הסטריאוטיפי הישן.
כל הסקרים שפורסמו בעשורים האחרונים הראו פעם אחר פעם שהשסעים הוותיקים במגמת סגירה. להלן נפרט:
א. מזרחיים-אשכנזים. הפער העדתי עדיין רחוק מלהיעלם, הן משום שסגירת פערים היא תהליך הדרגתי שמותנה בגורמים רבים (למשל, בניית מערכת תחבורה מהירה שתבטל את הפריפריה הגיאוגרפית, צמצום ריכוזיות המערכת החינוכית ועוד) והן משום שקשה לשרש דעות קדומות בתקופה כה קצרה (75 שנות מדינה). אבל בלא מעט תחומים הפערים כבר הצטמצמו מאד ומקצתם נעלם. כך למשל, בתחום ההשכלה (תעודת בגרות ותואר אקדמי), ההכנסה, המגורים והייצוג הפוליטי. לשם המחשה, שיעור ראשי הערים ממוצא מזרחי עומד היום (נכון ל-2023) על כ- 60% - שזה הרבה יותר משיעורם הכללי של "המזרחיים" באוכלוסייה היהודית.
התרבות הפופולרית כוללת היום אינספור גיבורי תרבות ממוצא מזרחי ומעורב - בתחום הקולנוע, הטלוויזיה, האופנה, הבישול המוזיקה ועוד. גם הטעם הישראלי הכללי נוטה כבר מזמן מזרחה. לשם המחשה, בצמרת רשימת הזמרים המושמעים ביותר בישראל ניצבו ב-2022 שבעה זמרים מז'אנר המוזיקה המזרחית: אייל גולן, עומר אדם, שלומי שבת, עדן חסון, משה פרץ, ליאור נרקיס ודודו אהרון. רק במקום השמיני התמקם זמר ממוצא אשכנזי (שלמה ארצי), ואחריו שוב זמר מזרחי (חיים משה). אריק איינשטיין ז"ל, שפזמוניו כיכבו במשך שנים רבות בראש הפלייליסט הרדיופוני, מדורג היום רק במקום העשירי.
המגמה החיובית של סגירת פערים נובעת מתהליכי מוביליות ואינטגרציה (השכלתית וכלכלית) שהחלו להתעצם בשלהי המאה העשרים. להלן כמה בולטים: חילופי דורות (ילידי הארץ משוחררים מתחושת הזרות של הוריהם); מכונת הרייטינג (בתקשורת) שמכוונת כמה שיותר רחב; כור ההיתוך העוצמתי של השירות הצבאי; נישואי תערובת (בעיקר בקרב דור ה-Y ודור ה-Z); השפעה מערבית מצטברת (בעיקר אמריקאית) שהקהתה את כל הזהויות העדתיות הישנות והצמיחה סגנון חיים גלובלי משותף. אגב, אחד ממבשרי מגמת האינטגרציה היה היעלמותו של המבטא העדתי הכבד, שאפיין את הדור הראשון והשני של המהגרים.
אבל מסתבר ששסע יכול לעשות סוג של קמבק ולהדליק אנשים, לא בגלל שהפערים התרחבו או שהמגמה השתנתה, אלא בגלל מניפולציה פוליטית שמשרתת צרכים אישיים וקבוצתיים. לפתע מה שכבר נטחן עד דק באינספור ספרים, מאמרים, כתבות וסרטים והפך לפרק היסטורי שאפשר כבר לארוז, פרץ שוב לשיח הציבורי ומתייצב כאחד ממגדירי המשבר הנוכחי. עוד נחזור לזה בהמשך.
ב. ימין-שמאל. המחלוקות הוותיקות, שהסעירו שנים רבות את הפוליטיקה הישראלית, כגון ההתנחלויות ביהודה ושומרון, המשא ומתן עם הפלסטינים, או הנסיגה מלבנון, כמעט התאדו מהשיח הציבורי. אפילו מהלך דרמטי כמו ההתנתקות מעזה (2005) זכה בזמנו להסכמה ציבורית רחבה ועבר בשקט יחסי, למעט מחאות קצרות של הפלג הרדיקלי בציונות הדתית.
המתח הפוליטי שנוצר בעקבות הסכם אוסלו ורצח רבין נחלש אף הוא במהירות יחסית, כאשר התברר שבצד השני אין פרטנר אמיתי לשלום ושכל הניסיונות לפשרה, ובכלל זה הצעות מרחיקות לכת של ראשי הממשלה אהוד ברק ואהוד אולמרט, עלו בתוהו. המתונים בהנהגה הפלסטינית (אם יש כאלה בכלל) מעולם לא ניסו להכשיר את לבבות בני עמם לתהליך הפיוס. האסלאם הקיצוני השתלט על עזה ועל חלקים נרחבים בגדה המערבית וטען את השנאה הפלסטינית המסורתית לישראל ביסוד דתי-רצחני.
מבחינה כלכלית, סקרים מוכיחים שוב ושוב שרוב אזרחי ישראל אוחזים בעמדת ביניים של סוציאל-קפיטליזם. הקונצנזוס הזה משתקף גם במצעי המפלגות, שההבדלים האידיאולוגיים ביניהן מזעריים. למעשה רוב נבחרי הציבור עוסקים (בהצלחה כזו או אחרת) באותם נושאים בוערים - יוקר המחיה והדיור, התחבורה, החינוך וכדומה – ומבטיחים לבוחריהם פחות או יותר את אותן הבטחות.
משבר הרפורמה, על כל ספיחיו ומשמעויותיו, ליבה את האש בזירה הפוליטית שאותה הבעיר עוד קודם לכן בנימין נתניהו. למרבה הצער, הפעם הלהבות גבוהות מתמיד ולא ברור אם יש מישהו שיכול לכבותן. נרחיב על כך בהמשך.
ג. חרדים-חילונים. גם בתחום זה המחלוקות הציבוריות הישנות, שגלשו בעבר גם לפסים אלימים - כגון מכירת בשר לא כשר, פתיחת חנויות פורנו, הפעלת עסקים או תחבורה בשבת - דעכו עם הזמן. בכל הסקרים שמתחקים אחר עמדות הציבור בנושאי דת ומדינה (מעמד הלהט"בים, הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים; גיור; נישואים אזרחיים; פולחן דתי רפורמי או קונסרבטיבי) – הדתיים יוצאים כשידם על התחתונה. שוב ושוב מסתבר שרוב הציבור הישראלי, כולל האוכלוסייה המסורתית וחלק מהציונות הדתית – אוחז בדעות מתונות ותומך בגישה של "חיה ותן לחיות", עם מינימום התערבות דתית בחיי הפרט.
גם בתוך הקבוצות הדתיות למיניהן הווקטור הליברלי חזק בדרך כלל יותר מהווקטור השמרני. ההערכות הן שבקרב הדתיים-הלאומיים בין רבע לשליש מהצעירים מרופפים עול מצוות בדרגות משתנות. החרד"לים הם אמנם עדיין פלג משפיע במגזר הדתי לאומי ואף התחזקו לאחרונה מבחינה פוליטית, בשל היעלמות מפלגת ימינה בראשות בנט ושקד, אבל שיעורם לא עובר רבע מהמגזר. יש הגורסים (עדיין ללא הוכחה סטטיסטית) שבקרב מקצת מהצעירים החרד"ליים ניכרת נסיגה קלה מהנוקשות הדתית המאפיינת את הוריהם (מגמה פוסט-שמרנית).
אצל החרדים התמונה הסוציולוגית מעורפלת יותר, כי הנטישה הגלויה של הדת הרבה יותר מורכבת וכרוכה במחירים אישיים כבדים. קשה מאד לאמוד את מספר ושיעור המתפקרים בקרב החרדים משום שרבים עושים זאת בהיחבא, כלומר מנהלים סוג של חיים כפולים (מה שמכונה "אנוסים"). רבים אחרים מקלים ומחפפים במצוות בדרכים מגוונות ויצירתיות – למשל בצריכת תקשורת חילונית תוך מעקף הצנזורה הרבנית (סלולרי כשר בכיס אחד וסלולרי רגיל בכיס שני).
תופעת "החרדי החדש" או "החרדי המודרני" - זה שרגלו האחת נטועה בחרדיות והשניה במודרנה - נעשתה כה בולטת וחשובה בימינו, שהיא כבר זכתה לערך נפרד בויקיפדיה. חשיבותו החברתית העצומה של מנגנון החינוך בעולם החרדי (שקובע את כל מסלול חייו של המאמין, כולל הסללה ופיקוח בתחום הנישואים) מונע רפורמה, אבל יש כבר ניצנים להשכלה אלטרנטיבית, כגון ישיבות ספורות שכוללות לימודי ליבה ושהביקוש אליהן גובר (הבולטות הן "מערבא", "נהרדעא" ו"נהורא"). גם בתקשורת החרדית (בעיקר במגזינים הפופולריים "משפחה" ו"קהילה" ואתרי האינטרנט החרדיים) ניכרת מגמה זהירה של ריכוך.
ביקורת עצמית לא היתה מעולם תכונה שבה החברה החרדית מצטיינת, אבל בשנים האחרונות מתרבים הסימנים שהמגמה משתנה עקב בצד אגודל. אפשר לחוש בתהליך הזה בפורומים חרדיים בפייסבוק שבתוכם עולות שאלות, השגות וביקורות שבעבר הלא רחוק נחשבו לדברי כפירה ומינות.
קצב הגיוס לצה"ל, רכישת תואר אקדמי וכניסה לשוק העבודה - לא עמד בציפיות של הציבור הלא-חרדי ורוב מכריע של החרדים שרוי עדיין במלכודת העוני. אבל עושה רושם שזו עצירה זמנית לפני שהסכר ייבקע. רמזים אופטימיים אפשר למצוא במפולת הצנזורה שהתרחשה בתקשורת החרדית בעקבות מגפת הקורונה. באפריל 2020 פרסם האתר "בחדרי חרדים" נתונים מפתיעים מסקר שימוש בסלולר שערכה חברת "בזק" במגזר. הסתבר שמשבר הקורונה הביא לגידול של עשרות אחוזים בשיעור המתחברים לסלולר ובנפח הגלישה באינטרנט בתוך המגזר. גם מגוון השימושים התרחב: החל מצריכת ידיעות חדשותיות, דרך לימודים ועסקים וכלה בקניות און-ליין.
ד. עולים-וותיקים. תהליך קליטתם והיטמעותם של מהגרי מדינות ברה"מ בארץ (כמיליון עולים במדינה שמנתה בראשית הגל פחות מחמישה מיליון נפש) הוא הצלחה פנומנלית בכל קנה מידה. לא הכל ורוד כמובן, אבל כאשר בודקים את המדדים השונים – שפה, השכלה, שירות צבאי, דיור, רמת הכנסה ועוד – העולים מציגים הישגים מדהימים. הנטל הכבד של קליטתם לא רק שלא גרם נזק לחברה הישראלית, אלא מינף אותה לגבהים חדשים – בעיקר בתחום הדיור, האמנות, הספורט, המדע, הרפואה וההייטק (יוצאי ברה"מ מהווים היום כחמישית המועסקים בתעשיית ההייטק בישראל).
הקליטה המהירה והמוצלחת משתקפת גם בירידה הדרגתית בסממני בידול. עדיין למעלה ממחצית מעולי ברה"מ צורכים תקשורת בשפה הרוסית והאוקראינית, אבל ככל שהגיל יורד כך דפוסי הצריכה נעשים דומים לאלה של האוכלוסייה הוותיקה.
דפוסי ההצבעה לכנסת משקפים עדיין העדפה מגזרית, אבל גם בהבט זה הבידול הולך ומתקהה. על פי מחקר של אוניברסיטת אריאל, בבחירות לכנסת ה-20 הצביעו 38% מהמשפחות שעלו מברה"מ (הורים וצאצאיהם) לישראל ביתנו - מפלגה המזוהה באופן מסורתי עם העולים. כל השאר הצביע למפלגות "הרגילות": 30% לליכוד, 8% ליש עתיד, ו-6% למחנה הציוני.
דפוסי המגורים של עולי ברה"מ מספרים אולי יותר מכל מדד אחר את סיפור קליטתם. בעבר רבים התגוררו "בגטאות אתניים" (חיפה, חולון, בת ים, ראשון לציון, אשדוד, נתניה, באר שבע, ערד ועוד). עם הזמן הפכו רוב העולים למשדרגי דיור והם פזורים היום בכל רחבי הארץ, לרוב בשכונות של מעמד הביניים החדש.
בעוד שהחילונים הוותיקים שמחים ומודים על התרומה האדירה של עולי ברה"מ, חלקים נרחבים במגזרים החרדי, הדתי-לאומי והמסורתי מתבוננים עליהם בעיניים חשדניות ומודאגות. זה לא רק בגלל שזיקה לדת מתואמת עם שנאת זרים אלא גם משום שבישראל חיים היום כחצי מיליון "חסרי דת". רובם השתלבו להפליא בהוויה הישראלית (לימודים, עבודה, צבא וכו'), אבל הם אינם יהודים על פי ההלכה. נישואי תערובת, ולאחרונה גם המלחמה באוקראינה (שהקפיצה פולס של הגירה לישראל), הגדילו את מספרם עוד יותר. גם הריבוי הטבעי עושה את שלו ובישראל חיים כבר בני הדור השני ואפילו השלישי של "חסרי הדת".
הממסד האורתודוכסי מתקוטט בינו לבין עצמו באשר לאופן הגיור (מקל או מחמיר) שצריך או לא צריך לכפות/להציע לקבוצה הענקית זו, אבל חלקים נרחבים מקרב "חסרי הדת" כלל אינם חפצים להתגייר. המשמעות הסוציולוגית מרחיקת לכת, משום שאם מצרפים אליהם את הקבוצה המתרחבת של הוותיקים המעדיפים נישואים אזרחיים, ישראל נעשית דה פקטו פחות יהודית (כידוע, הקריטריון ליהדותו של אדם נקבע בישראל על פי ההלכה האורתודוכסית וזהו גם הקריטריון המקובל על רוב הציבור היהודי בארץ, כולל חלק גדול מהלא-דתיים).
החרדים והחרד"לים מקווים לשנות את "סעיף הנכד" כדי לצמצם את פוטנציאל הקליטה של הלא-יהודים במדינה, אבל ספק אם יצליחו בכך וספק עוד יותר אם זה ישנה במשהו את המגמה הכללית.
אביגדור ליברמן כבר מזמן נטש את כור מחצבתו הליכודי ומיצב עצמו כאחד המבקרים החריפים של פטרונו לשעבר, אבל עדיין גרעין קשה מקרב המצביעים דוברי י נשאר נאמן לימין (ראו לעיל שיעורי הצבעה לליכוד). בשלב זה עוד אין נתונים באשר ליחסם של "הרוסים" לרפורמה המשפטית, אבל בהינתן שפניו של פוטין, ידידו לשעבר של נתניהו, התגלו במלוא כיעורם המפלצתי ושהעולים מברה"מ מבינים מקרוב מהי דיקטטורה, אפשר לשער ששיעורים לא מבוטלים מתוכם כבר נעים מרכזה. וכיוון שמי שמוביל את הרפורמה המשפטית הם גם אלה שמנסים לסכל גיור מקל (ראו בהקשר זה גם עמדת פורום קהלת) ופועלים במרץ להקשות את הקליטה וההשתלבות על כל העולים שיש סימן שאלה אורתודוכסי על יהדותם - התחזית הזאת רק מתחזקת.
נקודת המוצא של העולים מאתיופיה (בעיקר בתחום ההשכלה) היתה נמוכה בהרבה מזו של העולים מברה"מ, וקשיי הקליטה היו בהתאם. למרבה הצער, כמו רוב המהגרים כהי העור ברחבי העולם גם יהודי "ביתא-ישראל" סבלו ועדיין סובלים מדעות קדומות ואפליה. אבל בניגוד למהגרים האפריקאים במדינות המערב, הממסד במדינת ישראל עשה מאמצים אדירים להקל על העולים את ההשתלבות החברתית והכלכלית והשקיע (יחד עם ארגונים יהודיים בעולם) משאבים עצומים לשם כך.
לא הכל הצליח בהיקף ובקצב המצופים, אבל גם כאן התוצאות בסך הכל מחמיאות לכולם. כך למשל, כבר ב-2009 התייצב שיעור התעסוקה בקרב יוצאי אתיופיה שבגיל העבודה (25-54) על כ-72% - שיעור נמוך במקצת משיעור התעסוקה בקרב האוכלוסייה היהודית שאינה אתיופית (כ–79%).
ב-2017 היתה עדיין ההכנסה הכספית נטו למשק בית של יוצאי אתיופיה נמוכה באופן ניכר מהממוצע הישראלי (כ-30% פחות), אבל כמעט בכל מדד כלכלי אחר המגמה הכללית הראתה שיפור. כך למשל, על פי נתוני שירות התעסוקה, ב-2019 פחת מספר תובעי הבטחת הכנסה מקרב יוצאי אתיופיה בישראל ב-63% בהשוואה לחמש שנים קודם לכן.
פערי ההשכלה בין צעירים ממשפחות אתיופיות לבין צעירים ממשפחות יהודיות וותיקות עדיין משמעותיים, אבל גם כאן המגמה הכללית חיובית. כדי להעריך את הצעדים הגדולים שהעולים עשו במעלה ההר מספיק להסתכל על הנתונים הבאים: ב-1999 למדו 747 סטודנטים אתיופים במוסדות אקדמיים. כעבור שבע שנים בלבד, ב-2015, צמח מספרם ל-2,966 (בסוף שנת 2021 מנתה אוכלוסיית יוצאי אתיופיה בישראל כ-165 אלף נפש, מהם כ-91 אלף נולדו באתיופיה והיתר, כ-74 אלף צברים שהוריהם נולדו באתיופיה, המהווים כ-1.75% מאוכלוסיית ישראל).
צה"ל עשה טעויות בקליטת העולים מאתיופיה בראשית הדרך, אבל עם הזמן למד, התעשת והפך לכלי אפקטיבי עבורם למוביליות חברתית. היום שיעורי הגיוס לצה"ל של הגברים האתיופים גבוהים אפילו יותר מאלה של האוכלוסיה הכללית (כ-90% לעומת כ-75%). ב- 2018, שרתו בקבע כ-560 ישראלים ממוצא אתיופי – כאחוז וחצי מכלל המשרתים (כ- 40,000). בשלב זה רובם "רק" נגדים, אבל בכל החילות ובכל שדרות הפיקוד, מספר ושיעור הקצינים עולה משנה לשנה. ב-2018 כבר שרתו בצה"ל 54 סגנים, 76 סרנים, 83 רבי-סרנים, שני סגני אלופים ואלוף משנה אחד.
פערים מגדריים ודוריים אפיינו את המשפחות האתיופיות כבר בעת הגעתן ארצה, אבל הדמיון התרבותי בין ההורים לילדיהם היה באותה עת גדול יותר מהדמיון התרבותי בין הצעירים האתיופים לבין הצעירים באוכלוסייה הישראלית הוותיקה. היום, לעומת זאת, אלמלא ההבדלים בצבע העור, לא ניתן כבר להבחין בין צעיר/ה אתיופית לבין צעיר/ה מהאוכלוסייה הישראלית הוותיקה. ההבדלים בקודים התרבותיים ובסגנון החיים כמעט נעלמו, עד כדי כך שהמופנמות האתיופית המסורתית בקושי מורגשת.
רק לפני שני עשורים אפשר היה לספור על כף יד אחת ידוענים ממוצא אתיופי, ואילו היום יש רבים כאלה בכל התחומים. נסתפק במספר דוגמאות בולטות: ב-2010 הוענק לשחקנית רותי אסראי פרס התיאטרון הישראלי לשחקנית המבטיחה; ב-2011 זכתה חגית יאסו במקום ראשון בתוכנית "כוכב נולד"; ב-2013 נבחרה הדוגמנית טיטי איינאו למלכת היופי של ישראל; בתוכנית הריאליטי הפופולרית "האח הגדול" זכו שתי נשים ממוצא אתיופי: טהוניה רובל ב-2013 ותקווה גדעון ב-2020. הזמרת אסתר רדא, שזכתה להצלחה בינלאומית מרשימה, הנחתה פעמיים את טקס הדלקת המשואות בהר הרצל (2014, 2020); השחקנית המצליחה מסקי שיברו נבחרה ב-2015 על ידי משרד החוץ כשגרירה נודדת המייצגת העצמה נשית ישראלית. ב-2017 זכתה עדן אלנה במקום הראשון בעונה השלישית של "אקס פקטור ישראל", וב-2020 זכתה בעונה השביעית של "הכוכב הבא לאירוויזיון" שבה נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון ברוטרדם; אלמז מנגיסטו, מבזקנית החדשות של חדשות 12, הנחתה ב-2021 את טקס חלוקת פרסי ישראל ושנה אחר כך הנחתה את טקס הדלקת המשואות ה-74.
ב-2018 זכתה "נבסו" (סדרת טלוויזיה שיצר וכתב יוסי ואסה) בפרס אמי הבין-לאומי לסדרה הקומית הטובה ביותר. הסדרה עוסקת בישראלי ממוצא אתיופי הנשוי לאשכנזייה ועובד במשרד פרסום. ניסיונותיו להיטמע בחברה הישראלית נתקלים בתגובות שחושפות את הגזענות הסמויה בחברה הישראלית.
בכדורגל, שנחשב לענף הספורט והבידור הפופולרי ביותר בארץ, קיים ייצוג נרחב לכדורגלנים ממוצא אתיופי, הן בליגות הישראליות והן בנבחרות הלאומיות בכל שכבות הגיל. הכדורגלן אלי דסה, שעשה קריירה מצליחה בחו"ל, הוא היום (2023) קפטן הנבחרת הלאומית הבוגרת, לאחר שכיהן תקופה ארוכה כסגן הקפטן. מאסי דגו, שעלה בילדותו מאתיופיה לישראל, התמנה לאחרונה למאמנה של קבוצת מכבי חיפה, שנחשבת היום לקבוצה המובילה והפופולרית ביותר בכדורגל הישראלי.
מ-1979 ועד 2019 חוותה החברה הישראלית שישה גלי הפגנות סוערים שבהם מחו יוצאי אתיופיה על קיפוחם ואפלייתם. זעקתם התמקדה בהשמדת מנות הדם שתרמו בני העדה; בהדרה של תלמידים ותלמידות ממוצא אתיופי במוסדות חינוך וביחסה של המשטרה אליהם, שלטענתם נגוע בגזענות ולוקה בשיטור יתר. השיא (מבחינת היקף המשתתפים ומטען הרגשות) היה ב-2015 כאשר בעקבות סרטון שתיעד את הכאת החייל דמאס פיקדה יצאו אלפי צעירים אתיופים לרחובות תל אביב. קומץ מתוכם ניסה לפרוץ לבניין עיריית תל אביב, ניפץ חלונות ראווה של בתי עסק באזור, פגע בכלי רכב והשליך לעבר השוטרים אבנים ובקבוקי תבערה.
המחאות הללו העידו לכאורה על אי ההצלחה של קליטת העולים מאתיופיה. אבל במבט לאחור אפשר לראות בהן ציוני דרך חשובים בתהליך הקליטה ההדרגתי. הן שיקפו את המעבר החשוב של העולים משתיקה כנועה של זרים ומנוכרים לאסרטיביות חדשה של ציבור מקופח, שמתחיל להיות מודע למצבו, חש בבית ותובע את עלבונו וזכויותיו. ההפגנות האלימות בתל אביב לכאורה פגעו בתדמיתם של העולים, אבל לאורך זמן הסתבר שהן היוו זרז חשוב להקצת משאבים ציבוריים לקידום הקליטה, ובעיקר הן יצרו מודעות ציבורית רחבה לסבל ולקשיים שחווים העולים מאתיופיה.
בניגוד לרוב המהגרים האפריקאים במדינות המערב, יוצאי אתיופיה ידועים בקרבתם הפוליטית לימין ואפשר להניח שרובם תמכו מלכתחילה ברפורמה המשפטית. העובדה שהמשטרה והפרקליטות נתפסים אצלם כמוטים ונגועים בגזענות עשויה היתה אפילו לחזק את תמיכתם באלה שמנאצים את מערכת המשפט. מצד שני, הממסד הרבני ידוע כמי ש"עשה את המוות" לעולי אתיופיה ואולי הפרופיל הדתי-קיצוני של הקואליזציה הנוכחית תרתיע בעתיד חלק מהמצביעים האתיופים. יש איזו סמליות בעובדה ששני הפוליטיקאים הבכירים ממוצא אתיופי נמצאים בסיפור הזה משני צידי המתרס.
גדי יברקן התחיל את הקריירה הפוליטית שלו מצוייד באג'נדה אנטי-ביביסטית. לאחר שנבחר לכנסת ה-21 ברשימת "כחול לבן" הרבה יברקן למתוח ביקורת על הליכוד בכלל ועל ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרט. כך למשל, במאי 2019 פרסם בטוויטר הודעה שבה נכתב: "ראש הממשלה מוביל להתפרקות מוסרית ומוסדית של מדינת ישראל", ובדצמבר כתב: "את כל הממשלה הזו צריכים לשלוח לבית משפט על 'הפרת אמונים'. הפרת אמונים לתושבי הדרום, ולאזרחי ישראל בכלל."
אבל לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושלוש החליט יברקן לערוק. לתקשורת הוא אמר: "גנץ לקח אותי כמובן מאליו, זה היה הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת'". הוא שובץ במקום ה-20 ברשימת הליכוד, ונבחר לכהן כסגן השר לביטחון פנים וכממונה על הפעילות בקרב יוצאי אתיופיה בממשלה. באופן פרדוכסלי טענת "המשתמשים זורקים" שהשמיע יברקן בגנות "כחול לבן" היתה מוצדקת דווקא ביחס לליכוד. באוגוסט 2022 הוא הודיע על התפטרותו מהכנסת, כדי שיוכל להתמודד במשבצת העולים בפריימריז, אבל לאחר שנבחר רק למקום ה-42 ברשימה הוא התאדה מהחיים הפוליטיים. המורשת העיקרית שהשאיר אחריו היתה מורשת השוחד הפוליטי, שאותה המשיך נתניהו לטפח במרץ כחלק מזיהומה הגובר של הזירה פוליטית.
בניגוד לגדי יברקן, פנינה תמנו שטה דבקה בגוש הליברלי. תחילה במסגרת "יש עתיד" ואחר ב"כחול לבן" ו"המחנה הלאומי". היא התקדמה במהירות מתפקיד לתפקיד עד למרום הפירמידה: תחילה כחברת כנסת, אחר כך כיו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי (מקום שני ברשימת "כחול לבן" בבחירות לכנסת ה-24) ואז לתפקיד שרת העלייה והקליטה (שרה הראשונה בממשלת ישראל מקרב יוצאי אתיופיה).
אפשר שהלקח המוסרי העקיף שאפשר לחלץ מסיפורם הפוליטי של גדי יברקן ופנינה תמנו שטה ייגע בעתיד בלבם של הצעירים האתיופים וישפיע על תפישתם הפוליטית הכוללת.
ה. ערבים-יהודים. במדינה המגדירה את עצמה "מדינת היהודים" המיעוט הלא יהודי מופלה מלכתחילה. אבל סיפור הפערים בין יהודים לערבים בארץ אינו קשור רק להתנשאות היהודית, לדעות קדומות ולקיפוח, אלא גם למשתנים נוספים, כולל תרבותיים. באופן כללי החברה הערבית לא עזרה לעצמה להתאזרח במדינת ישראל בשל הנטייה המוסלמית המסורתית "לייחוס חיצוני" (קושי בלקיחת אחריות) ובשל הפלגנות הפנימית האופיינית למשטר החמולות. ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל לא החמיצה הזדמנות להחמיץ הזדמנות ולמרבה הצער התמחתה בלשפוך דלק למדורה.
היחסים בין ערבים ליהודים ידעו עליות ומורדות, עם שלושה שיאים מדממים:יום האדמה (1976), מהומות אוקטובר 2000 ומהומות 2021 (עליהן נרחיב בהמשך). אבל לא ההתפרצויות החריגות הללו וגםלא ההסתה השיטתית של התנועה האסלאמית כנגד המדינה (כולל הפצת המסר האנטישמי "אל-אקצא בסכנה") – גרמו להאטה בתהליך המוביליות שערביי ישראל חווים בשלושת העשורים האחרונים.
שונאי ישראל וסתם צבועים מרבים להוקיע את מדינת ישראל על אפליית אזרחיה הערבים. האפליה אכן לא פסה מהעולם, אבל הנתונים מוכיחים שמצבם הכלכלי, הרפואי וההשכלתי של ערביי ישראל לא רק השתפר מאד אלא שהוא טוב יותר ממצבם של הערבים בכל רחבי העולם (כולל מהגרים מוסלמים בארצות המערב).
קצרה היריעה מלדון בכל המדדים, ונסתפק במספר דוגמאות מתחומים מרכזיים:
בשנות ה-60 רק למחצית מהבוגרים הערבים הייתה יותר משנת לימוד אחת. ב-2005 למחצית מהם כבר היו יותר מ-11 שנות לימוד - עליה תלולה יותר מזו שחלה בציבור היהודי באותו פרק זמן.
בשנת 2011 השתווה חציון מספר שנות הלימוד של תלמידים במערכת החינוך הערבית לזה שבמערכת החינוך הממלכתית. אם ב-2009 רק 36.4% מבני מחזור בני ה-18 במגזר הערבי עמדו בתנאי הסף של הכניסה לאוניברסיטאות, ב-2018 כבר כ-54% עמדו בתנאים הללו (עליה של 18% תוך עשור). מספר הסטודנטים הערביים כמעט הוכפל בתקופה הזו - מ-23 אלף ב-2008 ל-47 אלף ב-2018 ושיעורו הגיע לכ-17% מסך הסטודנטים בישראל.
אגב, הערבים הנוצרים מובילים על כל המגזרים (כולל היהודיים) בשיעור בעלי תעודות בגרות העומדות בדרישות הסף של האוניברסיטאות.
בולטות גדולה במיוחד יש לערבים במקצועות הרפואה: שיעור הסטודנטים הערביים בבתי הספר לרפואה בישראל (22% ) בחוגים לרוקחות (42%) ובחוגים לסיעוד ( 36%) גבוהים יותר משיעורם של ערבים באוכלוסיה.
גם בתחום התעסוקה מגמת השיפור במגזר היא עקבית ומשמעותית. יותר ויותר צעירים ערבים עוזבים את עבודות הדחק המסורתיות (בניין, ניקיון, פועלי ייצור וכו') ועוברים למקצועות צווארון לבן (ניהול, הנדסה, תכנות ועוד). גידול משמעותי במיוחד ניכר במקצועות שירות שבעבר הדירו ערבים: אנשי מכירות, מוקדנים, מוכרים בחנויות, מלצרים וכדומה.
פער גדול במיוחד בין המועסקים היהודים למועסקים הערבים קיים עדיין בתעשיית ההייטק היוקרתית, אבל גם כאן ניכרים ניצנים של שינוי לטובה שמשתקף בין השאר בגידול עקבי במספר חברות היי טק שהוקמו על ידי יזמים ערבים ובמספר המועסקים הערביים בחברת ההיי טק שהקימו יזמים יהודים.
שיעור הערבים בין לומדי מקצועות ה־STEM, שמהווים תשתית לתעשיית ההיי טק, הכפיל את עצמו בעשור האחרון - מ־6% ב־2010 ל־12% ב־2021. עדיין מדובר על חצי מחלקם היחסי באוכלוסייה הצעירה (24%), אבל קפיצה בסדר גודל כזה היא חסרת תקדים בכל קנה מידה. חשוב לציין כי 40% מהסטודנטים למדעי המחשב במגזר הערבי הן נשים, לעומת 31% בכלל האוכלוסייה הישראלית (2018).
החברה הערבית בישראל הצמיחה בשנים האחרונות מעמד ביניים רחב, ששיעורו בתוך המגזר גדל מכ-15% לפני כשני עשורים לכ-30% כיום. בפועל מדובר בשיעור גבוה יותר משום שהכלכלה השחורה במגזר מקשה על אומדן מדויק.
מחקרי שוק מראים כי בשנים האחרונות הערבים בישראל מאמצים הרגלי צריכה ובידור דומים לאלה של היהודים (כולל בתחום הטיסות לחו"ל). כך למשל, בעבר רוב הקניות של המשפחות הערביות נעשו בתוך יישוב מגוריהן ואילו היום הן נעשות בעיקר מחוצה לו.
תופעה בעלת ממדים זעירים, אבל מאד סמלית למוביליות הערבית הכללית, היא המגמה הגוברת של הגירת משפחות ערביות צעירות ומשכילות ליישובים ושכונות יהודיים. לא תמיד האוכלוסיה המקומית מקבלת בזרועות פתוחות את מהגרי-הפנים, אבל המגמה אינה נעצרת.
תמורה חשובה וסמלית במיוחד מתרחשת בקרב נשות המגזר. לפני קום המדינה היו רוב הנשים הפלסטיניות אנאלפביתיות והודרו ממוסדות ההשכלה. היום ממוצע רמת ההשכלה של הנשים הערביות בישראל גבוה מזה של הגברים. מדי שנה שוברות הצעירות הערביות עוד ועוד תקרות זכוכית בכל המקצועות ובכל התארים. בשנת 2018 הפכה מירא שלח, בת 26 משפרעם, לאישה הערבייה הראשונה שקיבלה תואר דוקטור במדעי המחשב בישראל.
המגמה הזו משתקפת גם בתא המשפחתי וביחסי המגדר. כך למשל, ירידה במספר הצאצאים למשפחה (קרוב לרמה היהודית); עליה בגיל הנישואים ובגיל הולדת הילד הראשון; וחלוקת תפקידים שוויונית יותר בין בני הזוג.
החברה הערבית הערבי מתאפיינת בפיקוח אידיאולוגי הדוק ואלים, ובהוקעה של כל מי שמעז לסטות מהתלם המסורתי-קהילתי. אבל הצעירים והצעירות, שרכשו השכלה גבוהה וראו עולם, מתחילים לשנות טיפין טיפין את הכללים. בהדרגה גוברת הלגיטימציה לשיח ביקורתי פנימי ישיר ונועז: על השחיתות פוליטית, על עריצות הגברים, על תאונות הדרכים ועל האלימות הגוברת. השיח הביקורתי החדש משתקף גם ביצירה האמנותית של הדור הצעיר – בספרות, בקולנוע, בתיאטרון ובאמנות פלסטית.
הערה לסיום חלק זה: רבים טועים לחשוב שתביעתן של קבוצות-פנים לאוטונומיה תרבותית והבלטת זהותן הייחודית במרחב המשותף משקפות בהכרח ניכור ובידול. לפעמים זה בדיוק להיפך: תרבות נישתית צומחת ומתפתחת באקלים של סובלנות וכבוד הדדי ובמקרים רבים מהווה כלי לתיקון עוולות היסטוריות ולהתהוות חברה רב-תרבותית, שבה האזרח יכול לפתח לעצמו זהות ממוקפת גאה: צד אחד במקף מבטא את השתייכותו/ה לקהילה המורחבת וצד שני לקהילה הגרעינית.
באופן כללי הישראלים נוכחו שוב ושוב שככל שהתרבות המשותפת שלהם סופגת יותר השפעות מגוונות, כך היא מתעשרת ונעשית נעימה יותר לכולם. הדוגמא הבולטת ביותר היא האוכל. אם בעבר כל עדה אכלה בעיקר את המאכלים שלה ולא הכירה את אלה של שכנותיה, עם הזמן המטבח הישראלי נעשה רב טעמים ולכן גם עשיר, מגוון ומתוחכם יותר.
צחוק הגורל שדווקא כאשר נראה היה שמדינת ישראל נעשית הרמונית וסולידרית מתמיד - הקלפים נטרפו. התפנית הזו לא התרחשה במקרה וגם לא בבת אחת, כי מתחת לפני השטח רחשה כבר זמן רב לבה רותחת. אבל כשם שהתפרצות געשית מגיעה תמיד ללא התראה מוקדמת, גם בתחום החברתי העיתוי תמיד קצת מפתיע.
אי אפשר להבין את המשבר הפוליטי הנוכחי, סביב הרפורמה המשפטית, מבלי להבין את הכוחות התת קרקעיים שהובילו להתפרצות. להלן נפרט:
דעיכת עמוד האש הציוני
ישראל מעולם לא הייתה מדינת מהגרים רגילה, אלא חברת חזון שצעדה בסך מאחורי עמוד אש יהודי חדש - דת-הלאום הציונית. הסנטימנט הציוני החל לדעוך טיפין טיפין כבר בשלהי שנות הששים של המאה העשרים, תהליך שהואץ בעיקר אחרי שנות השמונים - בעידן שזכה לכינוי "פוסט ציוני". למגמה הזו היו סיבות רבות שאותן תיארתי בהרחבה בספרי "פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית" (2004). נסתפק כאן ברשימה לקונית של הסיבות המרכזיות:
1. המיסוד והשגרה שחקו את הקסם המהפכני הראשוני.
2. הנגישות החדשה למידע ולפרשנות פקחה עיניים וחילנה את המיתוסים המכוננים.
3. האתוס הפסיכולוגיסטי-סוציולוגי, תייג את החברה האנושית כתיאטרון בובות או כזירת אגרוף (מאבקי כוח ציניים) והעניק צידוק להעמדת צרכי היחיד במרכז במקום צרכי הכלל.
4. האתוס הפמיניסטי ערער את הגמוניית הגברים שעומדת בבסיס כל הדתות בעולם (כולל דתות הלאום המודרניות).
5. עם ההתרחקות מתקופת הסער המעצבת גדלה המודעות לעוול ההיסטורי שעוללה האליטה הציונית המשרתת (גם שלא מדעת וכוונה) ואיתה גם תביעתם של המקופחים (ימין, דתיים, מזרחיים, ערבים, נשים) לשינוי הסדר החברתי ולנקמה היסטורית סמלית. כך נוצר הלך רוח חברתי חדש שאפשר לכנותו "לא נשכח, לא נסלח" - מעין "פנקסנות סוציולוגית" שהחליפה את "הפנקס האדום" המפא"יניקי.
6. בעידן הדרוויניזם הקפיטליסטי לכלי התקשורת יש נטייה להבליט את הרע על פני הטוב ולהגחיך את המציאות האמפירית (ובמרכזה את הממסד הפוליטי ומנהיגיו). התחרות הפראית בין כלי התקשורת הולידה קוו יצור של סנסציות מלאכותיות, גוזמאות ופרובוקציות שמלבות מדנים.
7. התפתחות חוכמת ההמונים (בעקבות הופעת האינטרנט) מצמצמת את מוטת השליטה הריכוזית, שאפיינה את עידן הציונות, ומקטינה את כוחו של הממסד לייצר אג'נדה אחת מלכדת.
8. מהפכת הצרכנות מעודדת חומרנות הדוניסטית שבאה על חשבון תרבות הצנע והריסון (אחד ממאפייני הציונות הסוציאליסטית). זה גם מה שהפיל בסופו של דבר את התנועה הקיבוצית, שהיתה מוקד להערצה וחיקוי. כאשר תדמיתו של הסוציאליזם הקלאסי הושחרה, נעלמה בהדרגה גם דמותם המיתולוגית של החלוץ והצבר (אנשי החאקי ותנועות הנוער) ואיתם גם מודל הערכים שהם קידמו.
האמונה הדמוקרטית הגלובלית
רוב בני האדם חיים בתוך נ"צ קטן מבלי לקרוא את המפה. העולם סביבם משתנה חליפות והם מבינים שמה שהיה כבר לא יהיה, אבל רק מעטים מצליחים לקלוט את ממדי השינוי ואת משמעויותיו הרחבות. כולם מבינים פחות או יותר מהי גלובליזציה וקולטים שחדירת הדיגיטל לחיינו משנה את הקיום האנושי, אבל לא רבים מבינים ששני התהליכים הללו, שקשורים זה לזה, בונים בהדרגה מסגרת חברתית-עולמית חדשה. זה לא יושלם מחר או מחרתיים, אבל זה יצא לדרך ולא יפסק. וכן, זה קשור באופן הדוק למשבר הרפורמה הנוכחי. נסביר בהמשך.
האדם הוא תבנית נוף חושיו, והתרבות (שפה, סמלים, טקסים, זיכרונות ועוד) היא תולדה של הגירויים המשותפים שאותם קולטים אנשים החולקים טריטוריה משותפת. לכן כאשר זרם התודעה נעשה חשוף יותר לגירויים חיצוניים (דרך ערוצי הדיגיטל) - התרבות המקומית מאבדת את צביונה הלאומי הייחודי.
בעקבות המהפכה התעשייתית, החליפה העיר את הכפר, ושלטון המלכים וחשמני הדת פינה דרך לראשי המדינה - הפוליטיקאים ואנשי הצבא. אבל מאז הופעת המחשב בחיינו, מפנה דת-הלאום דרך לדת חילונית בינלאומית חדשה שאותה כיניתי בספרי "האמונה הדמוקרטית" ("פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית", 2004).
כשם שהפטריוטיזם המקודש היה הדבק הערכי הנחוץ ליצירת הזהות האזרחית הלאומית, כך גם "האמונה הדמוקרטית" מהווה פיגום תומך להיווצרות המבנים הגלובליים החדשים בעידן המחשב. הדמוקרטיה הולכת ומתקדשת משום שהיא מהווה אוסף ערכים נטולי גבולות פיזיים. לא צריך להיות צרפתי, ספרדי או ישראלי כדי להאמין בערכי הדמוקרטיה (זכויות אדם, הגנה על הסביבה, קידום השוויון בין בני אדם וכו') ולהילחם בחירוף נפש עבורם.
התחזקות "האמונה הדמוקרטית" (שבמרכזה העולם) על חשבון דת הציונות (שבמרכזה הלאום) הוא תהליך שהתרחש בעיקר בקרב האליטה החילונית הישראלית המשכילה (רובה אשכנזי), אבל המגמה הזו פירקה בהדרגה את המולקולה הישראלית כולה (תרבות "האנחנו") לאטומים מופרדים של קבוצות ואינדיווידואלים. סקרים מראים אמנם שגם היום רוב היהודים בארץ - כולל חילונים ואנשי שמאל - מגדירים את עצמם כפטריוטים ציונים, אבל בניגוד לעבר, דבקותם במדינה כבר אינה תמימה ויוקדת. שיעור הולך וגדל מקרב החילונים בישראל מעניק היום משקל משמעותי יותר לסמלי סטטוס והשתייכות אישיים - זוגיות, משפחה, מקצוע, תחביב וכדומה.
המחנה הדתי-לאומי, ששורשיו נטועים בתנועת המזרחי, החזיק מלכתחילה בתפישה שונה מזו של המחנה החילוני ביחס למהפכה הציונית. לשיטתם הציונות לא נועדה "לנרמל" את היהודים באמצעות חילונם, בדרך ליצירת אומה יהודית מודרנית עם מדינה עצמאית, אלא היוותה צעד ראשון לקראת הגשמת חזון הגאולה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הדמות המשפיעה ביותר על עיצוב התיאולוגיה הדתית-לאומית, גרס שלמרות שמנהיגי הציונות מרדו בדת, הם מילאו באופן בלתי מודע שליחות מטאפיזית. בניגוד לרבנים החרדים, הרב קוק חיבב והעריך את החלוצים הסוציאליסטים, שבהם ראה מכשיר בידי האל ליישום תוכניותיו.
כאשר תיארתי בספרי "פרידה משרוליק" את דעיכתו של האתוס הציוני ואת הופעת התחליף הדמוקרטי-גלובלי, חזיתי שההתפתחות הזו תניב מצוקה וזעם במגזר הדתי-לאומי, אבל אף שרצח ראש הממשלה רבין ז"ל היווה איתות לבאות, איש לא יכול היה לצפות שזה יוביל את החברה הישראלית על סף מלחמת אזרחים.
משבר הרפורמה הנוכחי אינו מאבק פוליטי גרידא ואפילו לא מאבק על צביונה של המערכת המשפטית, אלא מאבק בין שתי תפישות עולם מתנגשות ולמעשה בין שני מחנות מאמינים: מאמיני ה"אמונה הדמוקרטית" מצד אחד ומאמיני התיאולוגיה היהודית-לאומנית-משיחית מבית מדרשו של הרב קוק מצד שני. זה גם מסביר את עוצמת הרגשות בשני המחנות ואת הקושי להגיע לפשרה.
הפיצול המגזרי
רובי ריבלין הוא איש נחמד ופיקח, שמכיר את החברה הישראלית היטב, אבל זכור לי שכאשר קראתי את דבריו על השבטים הישראלים, שזכו לתהודה תקשורתית נרחבת, התעצבנתי מהפשטנות שהן ביטאו. כי לא זו בלבד שריבלין לא מנה את כל השבטים במדינה, אלא שהוא פספס את אחת התופעות הכי חשובות בשנים האחרונות: הסופר-נובה הפנים מגזרית. אי אפשר להבין את משבר הרפורמה הנוכחי מבלי להבין גם את התופעה הזו. באופן מוזר וטרגי אלמלא הטירוף של נתניהו - הקטר הגלובלי-דמוקרטי לא היה נעצר עכשיו בחריקת בלמים. אלמלא ביבי לא היתה צומחת ממשלת "ימין על מלא" שמינפה לפתע את הכוחות הריקאציונים בכל המגזרים.
חוק השינוי הפלורליסטי דומה במובנים מסוימים לחוק השלישי של ניוטון (מכונה גם "חוק הפעולה והתגובה"). העיקרון הפיזיקלי קובע כי כאשר גוף מפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, האחרון יפעיל כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו על הגוף הראשון. בהקשר החברתי אפשר לומר שכל שינוי בכיוון הפלורליסטי מוליד תגובה ריאקציונרית תואמת הנובעת מבהלת השמרנים ומחששם מערעור אמונתם וזהותם. יש הסבורים שברמת המאקרו, הריאקציה השמרנית מבטאת את היד הנעלמה הפונקציונלית של החברה האנושית, משום שהיא כביכול מאזנת שינויים מהירים וסוחפים מדי שעלולים להרוס בטעות מבנים מסורתיים שחשוב לשמרם. במלים אחרות, המאבק בין הימין לשמאל בכל העולם הוא סוג של משא ומתן חברתי שמנהל את האבולוציה החברתית ומכייל בהדרגה את מחוגי התרבות.
ואמנם, ככל שהתרבות הישראלית הדומיננטית נעשתה יותר פלורליסטית וגלובלית בטבעה, כך התעצמו בה תהליכי הפונדמנטליזציה, כלומר התקפדות ותוקפנות של הקבוצות השמרניות. זה קרה בכל המגזרים אבל בלט במיוחד בשמרנים: חרדים, דתיים-לאומיים ומוסלמים. התהליך הזה הוביל לשלוש תופעות: 1. הקצנה פוליטית ודתית בשולי המגזר 2. התעצמות העוינות בין הקצוות (השמרנים מול המתונים). 3. התפצלות המגזרים לפלחי-משנה, שהפערים ביניהם אינם נופלים ולעתים אף עולים על הפערים בין המגזרים הגדולים.
במגזר הדתי לאומי התופעה מתבטאת בהתפצלות הפלג החרד"לי הקיצוני ובהופעת נוער הגבעות הכהניסטי.
במגזר החרדי היא משתקפת בהתפצלות "הפלג הירושלמי" (בהנהגת הרב אוירבך ז"ל) בתוך החברה הליטאית (בהנהגת הרב שטיינמן ז"ל) ובמידה מסוימת גם במתח הגובר בין החסידויות הקטנות (שמיוצגות על ידי סיעת "שלומי אמוני ישראל") לבין החסידויות הגדולות ובראשן חסידות גור הקיצונית.
במגזר הערבי משתקפת התופעה בעליית התנועה האסלאמית. כאן חשוב להעיר: הגם שמפלגת רע"מ מייצגת את אחד מפלגי התנועה (הדרומי) ואי אפשר לחשוד בה בפלורליזם מערבי, דומה שהמהלך המפתיע של מנהיגה, מנסור עבאס (הצטרפות לממשלת בנט-לפיד), משקף בעקיפין את המתח הגובר בין שני הווקטורים שפועלים בחברה הערבית: מצד אחד מגמה אינטגרטיבית, שמושפעת מאתוסים בינלאומיים של סובלנות, ומצד שני קיצוניות לאומנית-דתית שבה אוחזים רוב מנהיגי "הרשימה הערבית המשותפת" וכך גם הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית.
תומכי הימין-הדתי-חרדי התעלמו מחיזוריו הנואשים והצבועים בעליל של נתניהו אחרי עבאס והאשימו את בנט, לפיד ושותפיהם לקואליציה במכירת נשמתם לטרור המוסלמי. העובדה שעבאס חצה באומץ את הרוביקון ושינה את האג'נדה הפוליטית המסורתית של המפלגות הערביות (התמקד בטובת המגזר ולא בקונפליקט הישראלי-פלסטיני), תוך סיכון עצמי (כולל איומים על חייו), לא שכנעה אותם. איבתם כלפיו ופסילתו האפריורית לא נבעה רק מהחשדנות (שאפשר להבינה) כלפי תנועה שהאג'נדה שלה נשארה בבסיסה אנטי-ציונית, וגם לא רק מהכעס על מי שסייע להפיל את ממשלת ביבי, אלא גם משום שעולמם של השמרנים מורכב מצבעי שחור-לבן. כל גוון-אמצע מאיים על אג'נדת החציצה (בעיקר בין היהודים לכל השאר) שהיא עבורם בבחינת אקסיומה לשימור. זו גם הסיבה שהרטוריקה השגורה בפי תומכי הרפורמה המשפטית אינה כוללת ביקורת על העדר ייצוגיות מספקת של הערבים במערכת המשפט (ייצוג המזרחיים בהחלט מציק להם). מבחינתם הטיה כזו אינה בעייתית כלל ואולי אפילו רצויה.
הדתיים והחרדים מציגים עצמם ברפורמה הזו כאבירי הדמוקרטיה ומגיניה. הם מספרים לנו שהם עלו על הבריקדות כדי לשכלל את הנאורות. אבל מבט בדו"ח של המכון לדמוקרטיה (מ-2018) חושף את האמת לאמיתה. בסיכומו נכתב: "נתונים אלו מבטאים מגמה מתמשכת על פני השנים לפיה ככל שאתה דתי יותר, אתה נוטה פחות להזדהות עם הדמוקרטיה ועם הערכים הדמוקרטיים".
להלן מספר נתונים קונקרטיים שמופיעים בדו"ח הזה: רבים מן הדתיים הלאומיים (46%) ורוב גדול מהחרדים (59%) סבורים שהרכיב הדמוקרטי בישראל של היום חזק מדי. למרות שישראל מוגדרת היום "מדינה יהודית ודמוקרטית" רוב הדתיים הלאומיים (57%) ורוב מוחלט של החרדים (84%), היו רוצים שהרכיב היהודי יהיה חזק יותר מן הרכיב הדמוקרטי. הדתיים הלאומיים והחרדים בולטים בהשוואה לשאר המגזרים בנכונותם להפלות לטובה את היהודים ולהפלות לרעה את הערבים. רבים מקרב הדתיים הלאומיים (46%) ורוב החרדים (56%) סבורים שיש לתת ליהודים בישראל זכויות יתר, כלומר הם אינם תומכים בשוויון לכלל אזרחי המדינה. רוב גדול מבין הדתיים-הלאומיים (69.5%) והחרדים (61%) סבורים שיש לשלול את זכות הבחירה ממי שאינו מסכים להצהיר כי ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, כלומר מרוב מוחלט של דוברי הערבית בארץ.
המלכודת הפרוגרסיבית
השמאל העמוק (הרדיקלי) בישראל, ששורשיו נטועים בתקופה שלפני קום המדינה, נחשב תמיד לתופעה אזוטרית שגרמה בעיקר לסלידה וגיחוך בקרב רוב הציבור הישראלי. אחרי מלחמת לבנון הראשונה (1982) והאינתיפאדה הראשונה (1987) הופיעו בארץ תנועות שמאל חדשות ("די לכיבוש", "השנה ה-21", "הלאה הכיבוש", "נשים בשחור", "בצלם" ועוד) אשר מחו נגד הכיבוש הישראלי ואפליית ערבים. בניגוד לתנועות השמאל הוותיקות, שהושפעו בעיקר מהתנועה הקומוניסטית, הפעם ההשראה היתה מ"השמאל החדש" שהתפתח בעולם המערבי. בתקופה זו עלתה לראשונה לדיון ציבורי נרחב בישראל תופעת הסרבנות לשרות בצה"ל. הסרבנים בפועל היו אמנם קמצוץ זעיר אבל התופעה עצמה שיקפה תזוזה פוליטית של האליטה החילונית המשכילה לכיוון הקוטב הביקורתי והאנטי-ממסדי.
אחרי האינתיפאדה השנייה ואירועי אוקטובר 2000 חלה עלית מדרגה קטנה בנוכחות הציבורית של השמאל הרדיקאלי בישראל. על במת הפוליטיקה הופיעו פעילים חדשים ועמותות חדשות, כגון "מחסום Watch", "תעאיוש", "יש גבול", "הגדה השמאלית" ועוד. בשלב זה נעשתה פעילותו של השמאל הרדיקאלי אינטנסיבית, אסרטיבית ותוקפנית יותר, וכללה הפגנות קבועות במחסומי הגבול, עתירות לבג"ץ ועוד. אבל גם בשלב זה המשיכה הקהילה הפוליטית-אקטיביסטית הזו להיחשב בישראל כשוליים סהרוריים – לא יותר מיתוש מעצבן שעקיצותיו מגרדות בגוף.
השפעתו של השמאל הרדקיאלי בישראל התחזקה מאד במחצית העשור הראשון למילניום, בהשפעת האג'נדה הפרוגרסיבית, שהתבססה באותה עת בתחומי האמנות, התקשורת והמדע בעולם.
התשתית הערכית של הפרוגרסיביות משקפת אבולוציה מוסרית בתולדות האנושות. אבל לרוע המזל, מה שהתחיל כקריאה חשובה לחמלה וסליחה, לשקיפות, רגישות ואכפתיות סביבתית, לסילוק דעות קדומות וסטריאוטיפים מושרשים, לביטול יחסי מרות מעוותים, לריסון וריכוך של כוח והבטחת הזדמנויות שוות לכל איש ואישה – הקצין עם הזמן והפך לגרוטסקה ולעתים גם לאלים ורודני.
ומה שלא פחות מדכא, בשם רעיון מוסרי נאצל התפתחה תמונת מציאות מעוותת של החברה האנושית, שמבוססת על ראיה שטחית וחד ממדית של העבר והווה, ובמקרים קיצונים גם על סילופים היסטוריים. באופן עצוב ופרדוכסלי דווקא תפישה ששואפת לקדם את הטוב שבעולם מציירת אותו כרע מיסודו. בדומה לפונדמנטליזם הדתי גם היא מפיצה תמונת עולם של שחור ולבן, נטולת גוונים ומורכבות - תמונה שבה קיימים רק שולטים מול נשלטים, מדכאים מול מדוכאים, פריווילגים (Privileged) מול מודרים (Marginalized). בעולם הפרוגרסיבי - החלש והמפסיד תמיד צודקים ומשוחררים מאחריות לגורלם.
האג'נדה הפרוגרסיבית הכניסה לשיח הציבורי המערבי מושגים תיאורטיים חשובים, כגון "תקינות פוליטית" ו"פוליטיקת זהויות", שמצד אחד תרמו לחידוד המודעות והרגישות לאחר ומצד שני (בשל הדוגמטיות הטמונה בהם) החלישו את הטעונים של השמאל ההומני ופגעו בתדמיתו ובהישגיו.
רעיונות השמאל הרדיקלי בישראל חופפים בעיקרם לרעיונות השמאל הרדיקלי במדינות המערב, אולם בקרב הפעילים (הישראלים או אלה החיים בחו"ל) שמגלים עניין בעיקר במזרח התיכון - הדגש מושם על תפישת הציונות ומדינת ישראל. בהכללה רחבה, הם תופשים את הציונות כתנועה קולוניאלית שהשתלטה בכוח הזרוע והממון על שטחים לא לה. לשיטתם, מדינת ישראל הוקמה בחטא, הסבה עוול משווע ועוללה אסון לאומי (נכבה) לאוכלוסייה הילידית (הפלסטינים). לאחר ש"הפולשים" הציונים הרגו באופן יזום ושיטתי, כבשו את יישובי הפלסטינים והגלו את תושביהם לארצות ערב, הם הנהיגו משטר אפרטהייד יהודי עם מאפיינים גזעניים (כלפי הפלסטינים שנשארו בארץ אחרי 1948). מגמת הקולוניזציה התחזקה עם כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים והתרחבות מפעל ההתנחלויות בגיבוי ממשלות ישראל.
לאוחזים בתפישה הרדיקאלית והמעוותת הזו (מבחינה עובדתית) הפתרון לקונפליקט הישראלי-פלסטיני נעוץ בביטול אופייה היהודי של מדינת ישראל (שהוא הרֶזון דטרה של הציונות) ובהקמת "מדינת כל אזרחיה". לחילופין, בהקמת שתי מדינות נפרדות לשני העמים - זאת, אחרי שיותר לפלסטינים לשוב למולדתם העשוקה.
הסכמי אוסלו וגלי הטרור שבאו בעקבותיהם החלישו בהדרגה את מפלגות השמאל בישראל, עד שבשנים האחרונות מרץ והעבודה (שני השרידים האחרונים במחנה השמאל הפוליטי) נאלצות לגרד את אחוז החסימה. אבל דווקא בשעה שהשמאל דעך בזירה הפוליטית, האג'נדה הפרוגרסיבית חדרה עמוק יותר לשיח החברתי בישראל והשפעתה על החברה הישראלית כולה התחזקה. היו לכך מספר סיבות:
א. לראשונה נוצרה תזה סדורה, המגובה בנתונים ופרשנויות מדעיות (היסטוריוגרפיות וסוציוגרפיות), שבנתה סיפור אלטרנטיבי (לא מחמיא בעליל) לסיפור הציוני. רוב הציבור היהודי אמנם לא השתכנע, אבל כיוון שהתזה הזאת כללה גם גרעין של אמת היא הרעידה את חומת התמימות והוודאות של לא מעט חילונים משכילים.
ב. העוינת הפרוגרסיבית שפכה דלק על מדורת הקונפליקט הישראלי-פלסטיני וביצרה את הסרבנות הפלסטינית. הייתה לה גם השפעה מרחיקת לכת על עוינותה של האליטה הערבית המשכילה בתוך מדינת ישראל. חרף מצבם המשופר של ערביי ישראל, בהשוואה לכל ריכוז מוסלמי אחר ברחבי העולם (כולל באירופה, אוסטרליה וארה"ב), וחרף ההתקדמות העצומה שהם עשו בעזרת מוסדות המדינה (בלי לבטל כמובן את האפליה והקיפוח שהם חוו ועדיין חווים), הגישה הכללית של ההנהגה הערבית בארץ הייתה: המדינה שבה אנחנו חיים ומתקדמים אינה ראויה לכל הוקרה ותודה, אלא רק לגינוי ופסילה. פוליטיקאים ערבים בישראל, מכל קשת העמותות, הארגונים והמפלגות, לא מפסיקים להטיח אשמה בממשלה (כולל ממשלות שכללו מפלגות מרכז ושמאל), להתגרות בציבור היהודי ולייצר אמירות פרובוקטיביות שפוגעות באופן אנוש בתדמית הערבים בעיני הציבור היהודי.
כדאי להזכיר בהקשר זה שהמגזר הערבי כמעט הכפיל את תוחלת החיים שלו מקום המדינה ועד ימינו. למעשה ככל שערביי ישראל התקדמו בכל התחומים והפערים הלכו ונסגרו כך גישתם של מנהיגיהם נעשתה מנוכרת ועוינת יותר למדינה. הגישה הקיצונית וכפוית הטובה הזו, שמנוגדת לעמדתם המתונה בהרבה של רוב הציבור הערבי בארץ, מרתיחה יהודים רבים בישראל - כולל בעלי עמדות פלורליסטיות - והיא מהווה מקדם חיכוך פנימי עצום.
ג. השפעתה הגדולה של התפישה הפרוגרסיבית על האליטה המערבית יצרה שינוי (ולעתים ממש מהפך) ביחסה למדינת ישראל. האהדה ואפילו ההערצה הוותיקות התחלפו בעוינות וטינה, ובקצה הסקלה גם באנטישמיות (במסווה של אנטי ציונות). התופעה המטרידה הזו בולטת בעיקר בכלי התקשורת הדומיננטיים, במוסדות האקדמיים ובמפלגות הדמוקרטיות. זו "אנטישמיות מדעית" שהיא בהיבטים מסוימים מתוחכמת ואולי אף מסוכנת יותר מזו הישנה (שצמחה בימין האירופאי).
חרף הסכנה שהביקורת הארסית והשטחית הזו מציבה בפני מדינת ישראל, רבים מפעילי השמאל הרדיקאלי בארץ ובחו"ל משתפים פעולה - בגלוי ובעקיפין (במאמרים, בהפגנות, בהרצאות ועוד) - עם מנגנון התעמולה המסית של הארגונים האנטי ציוניים והאנטישמיים (בעיקר בקמפוסים בארה"ב ואירופה). לא זו בלבד שהם אינם מהססים להאשים את מדינת ישראל ברצח-עם ובטיהור אתני, הם גם תומכים בקמפיינים הקוראים לחרם פוליטי, אמנותי, ספורטיבי וכלכלי על מדינת ישראל.
הגם שמספרם ושיעורם של פעילי השמאל הרדיקאליים ממשיך להיות זניח (ביחס לכלל האוכלוסייה הישראלית), פעילותם התוקפנית סייעה לתומכי הימין בארץ לתייג את כל יריביהם מהשמאל והמרכז כ"עוכרי ישראל" – מה שהכניס יסוד אלים לשיח הבין מגזרי (המילה "שמאלן" הפכה בפי אנשי ימין למילת גנאי המתייגת את כל מתנגדיהם ומבקריהם).
ד. ההשקפה הפרוגרסיבית הכללית, שכאמור קנתה אחיזה משמעותית בתוך האקדמיה הישראלית ולמעשה קבעה את הטון במחקרים ובהרצאות במדעי החברה ובחלק ממדעי הרוח, השפיעה לטוב ולרע על דורות של סטודנטים ומרצים. מצד אחד הלכו והתרבו המחקרים המדעיים, התחקירים התקשורתיים ויצירות האמנות שחשפו מציאות היסטורית מוכחשת, ובכך האיצו תהליך בריא של הודאה בחטא וניקוי שולחן. מצד שני, ההשקפה הדוגמטית הזו הולידה גם מחקרים, כתבות ויצירות שהבליטו באופן מוטה, מניפולטיבי ואינטרסנטי את הרע בעבר ובהווה הישראלי וטענו את השיח הפוליטי בעוינות חדשה.
הערה: תיאוריות סוציולוגיות שמנתחות יחסי כוח, דיכוי ואפליה חשובות להבנת המין האנושי. אבל כאשר משתמשים בכלי אחד כדי להבין תופעה מורכבת, עושים עוול למציאות.
חשוב לציין כי רבים נשבו בתיאוריות הראדיקליות של השמאל, לא בהכרח בשל האמת שהן האירו, אלא בשל נקודת המבט האנטי-ממסדית, שיש בה קסם כובש (בבחינת אנחנו מגלים לכם עולם המוסתר מעיני ההמון המהונדס). ויש עוד סיבה: האג'נדה הזו מאפשרת לאנשים עם תסכולים אישיים לייצר לעצמם תירוץ מנחם לכישלונם האישי (זה לא אני אשם אלא החברה שדפקה אותי). זאת ועוד, במובנים מסוימים השקפת העולם הפרוגרסיבית מרחיבה את האגו הפגוע כי היא מייצרת סוג של "אנינות מוסרית" (אנחנו מיעוט חכם והומני מול ים הגזענים שמסביב).
ה. אבל דומה שהנזק הגדול ביותר שגרמה ההשקפה הפרוגרסיביות לחברה הישראלית (ולא רק לה) היה שהיא סיפקה תחמושת אפקטיבית בידי השמרנים במלחמתם בקידמה הפלורליסטית. הם גילו, לשמחתם, שגם גישה דמוקרטית הדוגלת בשוויון, חופש אישי, שקיפות ופתיחות (ערכים שקשה גם לשמרן הנוקשה ביותר לבטלם) יכולה להתפתח לסוג של טירלול משונה ואף לא מוסרי. במציאות הפוליטית שנוצרה במערב, לא רק שהשמאל הפרוגרסיבי נראה מגוחך ומאיים, ואולי גם מוליך להתאבדות המדינות הדמוקרטיות, אלא ששמרנות נדמית לפתע כמו גלגל הצלה. במקום לדבר על נזקי הקומוניזם (שאליו הוביל השמאל הישן) אפשר עכשיו לדבר על הדיפ-סטייט, על מוסרנות צדקנית של "הנאורים", על חוסר סובלנות וצנזורה מהכיוון הנגדי, על צביעות ועל ציד מכשפות.
זאת ועוד, כעת גם הדתיות השמרנית יכולה למתג את עצמה בגאווה כסוג של מענה ומאזן שמרני-רפובליקני אל מול הצונמי הפרוגרסיבי שממית אסון על העולם. זה גם מסביר את התשוקה האדירה והמוזרה של המגזרים השמרנים בארץ ל"רפורמה משפטית" מרחיקת לכת. פתאום מה שנעשה להם הכי חשוב ויקר זו הדמוקרטיה. בפועל הם מחפשים בית משפט שיהיה אוהד יותר לסגנון חייהם והשקפת עולמם הפחות דמוקרטיים (חרד"לים, חרדים),כמו גם שופטים שלא יתקע מקלות בגלגלי ההתיישבות בשטחים.
הערה: התקווה של החרדים והדתיים שהשליטה של הפוליטיקאים מטעמם בבחירת השופטים תניב להם פסיקות "ידידותיות" יותר היא תקוות שווא. בישראל רוב השופטים באים מאותם בתי אולפנה נאורים (הפקולטות למשפטים) וההבדלים ביניהם בכל האמור ליסודות המוסר (שמנווט את הפסיקות) הם מזעריים. פסק הדין האחרון של בג"ץ בעניין כניסת אריה דרעי לממשלה (בניגוד לדעת חברי הקואליציה) ממחיש זאת. יתר על כן, אם לא היתה קיימת עילת הסבירות החכמה (שאותה הם תובעים לבטל) והיתה קיימת פסקת ההתגברות המוצעת והלא חכמה, אדם עם מוסר כפול היה מכהן היום כשר כפול.
השפעת האג'נדה הפרוגרסיבית על אג'נדת הימין-הדתי בארץ משתקפת בשיח שמתקיים ברשתות החברתיות. לא מדברים שם על "שתי גדות לירדן - זו שלנו זו גם כן" ואפילו לא על הרחבת ההתנחלויות ביהודה ושומרון (האקטיביזם המתנחלי מסתפק היום במאבק למניעת פינוי מספר זעום של התנחלויות בלתי חוקיות), אלא בעיקר על רדיפתו המשפטית של נתניהו, על החזרת המשילות והענישה המרתיעה ועל רפורמה של מערכת המשפט.
לצערם של אנשי הימין-הדתי (תומכי הרפורמה) ההפגנות ההמוניות בקפלן שיבשו להם את העלילה. בניגוד למפגיני בלפור (בזמן הקורונה), שקל היה לתייגם לכאורה כשטופי שנאה אישית לביבי וכמי שמייצגים את השמאל הקיצוני, הפעם גם הביביסטים מבינים שמדובר במאות אלפים שרובם באים מהמיינסטרים הישראלי. הרעיון המבריק של מובילי המחאה להניף המוני דגלי לאום ולהדגיש בקמפיין את המתקפה על מגילת העצמאות, לצד נחישותם לסלק מההפגנות כל סממן פוליטי קיצוני (כמו הנפת דגלי אש"ף) סייעו לנטרל את מאמציהם של תומכי הרפורמה למתג את האירוע כ"שמאלני".
השמאל הרדיקאלי יכול לכאורה לחגוג עכשיו, כי התמונה שהוא צייר כל השנים, של חברה ישראלית גזענית ואנטי דמוקרטית, התבררה לכאורה כנכונה. אבל מנגד, ההפגנות דווקא ממחישות לרבים בעולם הגדול עד כמה הדמוקרטיה יקרה ללבה של האליטה הישראלית הפטריוטית ועד כמה היא נחושה להציל את המדינה הציונית.
אגב, להערכתי לעובדה שערביי ישראל החמיצו גם הפעם את ההזדמנות לתת כתף למחנה הישראלי הנאור במאבקו למען האופי הדמוקרטי של המדינה, תהיה השפעה שלילית על תוצאות המשבר הזה. יהודים רבים יגידו לעצמם: למה לי להילחם למען זכויות המיעוט כאשר ביום פקודה הוא משתמט שוב מהמערכה.
פרדוכס ההדתה
בעקבות הוואקום הערכי שיוצרת דעיכת האתוס הציוני, והניכור שמביאה עימה תרבות העבודה והצריכה האולטרה-קפיטליסטית - נוצר בישראל (ולמעשה בכל המדינות המערביות) פרדוקס מעניין: ככל שהחילונים נזקקו יותר לנחמה הדתית (פניה לעצות וברכות של רבנים "מוארים", קנית קמעות, השתטחות על קברי צדיקים וכדומה), כך נעשתה החברה החילונית-מסורתית (בהכללה רחבה) דווקא יותר פלורליסטית ופחות נוקשה בתפישותיה הדתיות.
הגישה השלטת בקרב רוב הציבור החילוני-מסורתי בארץ רואה בדת יותר תבלין ופחות תבשיל, יותר תמיכה נפשית וחיבוק ופחות תיאולוגיה ומישטור. כלומר אין כאן "הדתה" (במובן של השתלטות הדת על המרחב הציבורי), אלא יותר ניסיון ליהנות מכל העולמות, ללא מאמץ ליישב סתירות.
התקרבות החילונים לדת, שיוחצנה על ידי לא מעט ידוענים שהצהירו על חשיבות האלוהים בחייהם הלחוצים וההפכפכים, בלבלה מאד את הפלגים הדתיים, כי מצד אחד הם רואים בדאגה את מדינת ישראל נעה על הציר הפלורליסטי ומצד שני הם חשים סיפוק לנוכח הכמיהה החילונית החדשה (בעיקר בקרב המסורתיים) למטאפיזי - שאליה מתלווה קיום מצוות סלקטיבי, כגון אמירות הודיה לאל עליון ("ישתבח שמו", "בעזרת השם"), הנחת תפילין ספורדית, העדפת מזון כשר והליכה לבית כנסת בשבתות וחגים. תקוותם שהחילונים אולי עושים פניית פרסה קיבלה חיזוק מפתיע כאשר התברר שמפלגת "הציונות הדתית בראשות בצלאל סמוטריץ ועוצמה יהודית בראשות איתמר בן גביר" (שאליה צורפה לפני הבחירות גם מפלגת "נעם") זכתה לאהדה לא מבוטלת מצד צעירים מסורתיים וחילונים – מה שהפך אותה לשותפה בכירה בקואליציית ה"ימין על המלא".
אבל זו כמובן תקוות שווא. סביר שההצבעה האוהדת של הצעירים החילונים למפלגות הללו נבעה בעיקר מהכעס על גל טרור החדש ואובדן המשילות (מה שמחזק בכל המדינות את הימין התקיף) ובשל הקסם הקיטשי והאנרכיסטי ששידר בן גביר. אפשר לשער שאחרי מה שעברנו עד הלום, גם הצעירים השטחיים מתחילים לקלוט שאין תרופות קסם למצוקה הבטחונית ושלמטבע הימנית-קיצונית יש גם צד דתי-קיצוני שאינו בדיוק כוס הקולה שלהם. אפשר לשער ששבחירות הבאות לכנסת רבים מהם ישימו פתק אחר בקלפי ויורידו את חבורת הגזענים לממדים הפוליטיים היותר ריאליים שלה.
אפקט נתניהו
תחרות ואיבה פוליטית בין הימין לשמאל אינה כמובן תופעה חדשה בישראל. המתחים העזים, שגלשו פה ושם לאלימות, החלו להתפוגג בראשית המילניום החדש, הן בשל המבוי הסתום שאליו נקלע המשא ומתן עם הפלסטינים (ולמעשה ההרעה ביחסים איתם) והן בשל ההסכמה הרחבה באשר לתועלת שמביאים צמצום הריכוזיות במשק, ההפרטה וטיפוח השוק החופשי.
למעשה מה שנותר על כנו בזירה הפוליטית הוא הפילוח הדמוגרפי של מצביעי המחנות. בהכללה רחבה, הימין מושך אוכלוסיות יותר מסורתיות (שיעור גבוה יותר של יוצאי עדות המזרח), דתיות, חרדיות ועולים חדשים, ואילו השמאל-מרכז מהווה בית פוליטי בעיקר לאוכלוסייה החילונית הוותיקה. ועוד הבדל אחד: רוב החילונים-המשכילים נשארים נאמנים בהצבעתם לגוש הכללי של מרכז-שמאל – שלובש ופושט מפלגות ומנהיגים – ואילו רוב מצביעי הימין נשארים נאמנים לליכוד ובעיקר למנהיגו הבלתי מעורער מזה למעלה מעשור.
אי אפשר להבין את האיבה, או לחילופין האהבה, שרוחש הציבור הישראלי לנתניהו ללא הבנת המשקעים ההיסטוריים המצטברים בין המחנה החילוני למחנה המסורתי-דתי-חרדי - כולל הכאב, הכעס והחשדנות ההדדית שהתגברו אחרי רצח רבין וההתנתקות מעזה וגוש קטיף. אבל הקרע הגדול, שהלך והעמיק בחמש שנים האחרונות, נגרם קודם כל ולפני לכל בשל דמותו ומעשיו של האיש הנחוש, המוכשר והאניגמטי הזה. אין ראש ממשלה בישראל ששלט יותר זמן ממנו ואין ראש ממשלה שיצר קיטוב כה עמוק ומסוכן בחברה הישראלית.
באופן מוזר, ואולי לא, דווקא כאשר הפערים בין הימין לשמאל הצטמצמו למינימום (כאמור, מצעי רוב המפלגות בישראל - קל וחומר של מפלגות המרכז הגדולות - כמעט זהים היום, וגם פערי ההשקפה בתחום הבטחון, הכלכלה והדת בין המצביעים נעשו זניחים) – הופיעו קיטוב ואיבה מסדר גודל שהמדינה לא ידעה כמותו. זה התחיל לצבור תאוצה בעקבות משפט נתניהו (שעדיין בעיצומו), עלה מדרגה בעקבות השיתוק הפוליטי (חמש מערכות בחירות בשלוש וחצי שנים, כולל שתי מערכות באותה שנה), משבר הקורונה ותרגיל ההונאה שעשה נתניהו למפלגת "כחול לבן" בראשות בני גנץ, והגיע לשיאו עם הקמת "ממשלת ימין על מלא" וקידום "הרפורמה המשפטית".
השסע הזה מתודלק על ידי שפה בוטה ומתריסה שאימצו נאמני-נתניהו, וששוברת בכל פעם שיאים חדשים. כל גפרור שמוצת הופך לדלקה תקשורתית והמתח הפנימי במדינה הולך וגדל. כל אמירה פרובוקטיבית - בעיקר של ידוענים - מהודהדת ברשתות החברתיות וזוכה לתגובות שרשרת שהופכות אותה לאירוע שיימינג והתפלצות חדש. מה שנעשה חשוב בשיח הפוליטי היום הוא בעיקר בחירת המלים והמעידות הלשוניות ולא כוונת הדובר והמשמעות הרחבה של דבריו. המרק התקשורתי הרעיל הזה מתובלן ביד נדיבה של פייק מכל הסוגים והמינים. כאשר השקר מוצג כאמת והאמת מוצגת כשקר (או כאמת חלקית, שלעתים גרועה משקר) כל הזירה הפוליטית משתנה. היא כבר מזמן לא נשלטת על ידי התקשורת הממוסדת, שבמידה רבה נגררת אחרי הרשתות החברתיות.
מצדו האחד של המתרס מתייצב כאיש אחד מחנה "רק ביבי" שמשוכנע שהאליטה החילונית האשכנזית רודפת את מנהיגם הנערץ ובעקיפין גם את בוחריו. חשוב להזכיר שנתניהו אמנם לא מזרחי במוצאו, אבל כיוון שחלק גדול מתומכי הליכוד בכלל ותומכי נתניהו בפרט הם מזרחיים במוצאם – הרדיפה של נתניהו נתפסת על ידי המוני ישראלים כרדיפת המזרחיים. לשיטתם, "השמאלנים" מתעבים את מי שמצליח לנצחם פעם אחר פעם ולחרב את תקוותם לשוב לכס השלטון. הם רודפים את נתניהו בכל הבמות ובכל האמצעים הרבים שעומדים כביכול לרשות בעלי הכוח: תקשורת, אקדמיה, אמנות, משפט ועוד. עד כדי כך שהמשטרה והפרקליטות תפרו לו בזדון ובערמומיות תיק פלילי.
העוול כלפי נתניהו מקושר בתפישה זו לאג'נדה רחבה יותר שמציירת את מערכת המשפט בישראל כשתלטנית (כובשת לעצמה תחומי פסיקה שלא בסמכותה החוקית והמוסרית), מוטה ונפוטיסטית, וכמי שמקדמת ערכים פרוגרסיביים (יפות נפש) הפוגעים בקודשי היהדות והציונות ובביטחון המדינה (מגבילה את אנשי כוחות הבטחון להילחם במלוא העוצמה באויבינו האכזריים ומצרה את צעדי המתנחלים).
השופט בדימוס, אהרן ברק, אחד המשפטנים המבריקים וההומניים במאה העשרים ומי שנחשב לאבי "המהפכה החוקתית הליברלית" בישראל, נתפס באג'נדה הימנית החדשה כשטן, מגלומן וגזען שהפקיד בידי החילונים כלי רב-עוצמה להשליט בכוח את ערכיהם "הגויים" (תחת המעטפת המכונה "זכויות האדם").
נרטיב הרדיפה המשפטית של נתניהו קושר כבר מראשית משפטו לא רק לנרטיב הקיפוח של המתנחלים והחרדים אלא גם לנרטיב הקיפוח העדתי. על פי תפישה זו האשכנזים הם סוג של "מאפיה" עדתית שעדיין שולטת בכל מוקדי הכוח, כולל משרד המשפטים ובתי המשפט. זו גם הסיבה שבמסגרת השיח הפוליטי אודות פגמיו המבניים של בית המשפט העליון, עלה הטיעון הימני שהרכבו לא נותן ייצוג הולם ליוצאי עדות המזרח. על פי טענה זו, הדבר קרה משום ש"המועדון המשפטי הסגור" (שצבוע בצבע הומוגני כביכול) מדיר במודע ושלא במודע מועמדים שאינם לטעמו (על בסיס סטריאוטיפיזציה).
מעבר לגרעין האמת שיש בטיעון ההטיה (כידוע כל קליקה מקצועית נוטה לשכפל את בני דמותה) החיבור בין הצורך לשנות את שיטת בחירת השופטים לבין נרטיב הקיפוח העדתי הוא פוגעני, מניפולטיבי וגם מסוכן. הוא גם מלא בהטיות ובשקרים המופצים כדי להשחיר את פניה של המערכת המשפטית כולה, לעשות לה דה-לגיטימציה ולצייר את מתנגדי נתניהו והרפורמה (סקרים מראים שיש חפיפה בין השניים) כאשכנזים מתנשאים שמגינים על מערכת המשפט במטרה לגונן על הלטיפונדיות וזכויות היתר שלהם. מה שמדהים כאן הוא שגם חברי כנסת ושרים בכירים בממשלת "ימין על מלא" נוטלים חלק פעיל ואף מוביל בתעמולת השקר וההסתה. מי שעשה ממש "קריירה" מהשתלחות זולה באשכנזים ובמערכת המשפט הוא חבר הכנסת והשר דוד אמסלם. באחד הראיונות הוא אמר: "30% מהאשכנזים בישראל מנהלים לנו את המדינה, האליטה נמצאת בכל מקום, מבתי משפט עד האקדמיה. אני לא מתבייש, הילדים שלי לא צריכים לעבוד במפעלים ולא נגזר עלינו לנקות בתים". בנאום שנשא בכנסת ב-2021 השתלח אמסלם באסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, ורמז שהיא גזענית כלפי מזרחים. בצעד חריג ביותר הגיבה הנשיאה לדבריו האלימים במכתב פומבי. בין השאר כתבה: "אין דבר רחוק יותר מן האמת מאשר לומר עלי דבר כזה" [...]"יש לשנינו חובה לעשות טוב – ולא לזרוע פילוג והסתה"
מאוחר יותר הגיבה חיות בחריפות לאמירות נוספות שהשמיעו ח"כ דודי אמסלם וחברי ליכוד אחרים כנגד שופטים ואמרה כי מדובר בתופעה ש"אמורה להטריד מאוד את כל מי שעצמאותה של הרשות השופטת יקרים לליבו". בפנייה שנשלחה לכלל קהילת השופטים והשופטות כתבה חיות כי "מזה תקופה לא מבוטלת אנחנו עדים להשתלחויות בוטות כלפי שופטים בעקבות החלטות שיפוטיות שניתנות על ידם. אלה מכוונות לגופם של שופטים באופן אישי ודבר אין להם עם ביקורת עניינית ולגיטימית המכוונת לגופם של דברים".
זה לא עצר כמובן את אמסלם וחבר מרעיו וגם לא ריכך את סגנונו הבריוני. בעקבות אזהרותיהם של אהרן ברק ואסתר חיות מפני הרפורמה המשפטית המוצעת קרא אמסלם להקים ועדת חקירה, לא פחות. בין השאר אמר: "לא מכיר נשיאת עליון שיש לה חיל אוויר ויחידות סייבר". אחד השיאים הגרוטסקים (הם נשברים מהר בזה אחר זה) של התבטאויותיו של האיש, שמסמל אולי יותר מכל אדם אחר את השפל שאליו הגיעה הפוליטיקה הישראלית ואת התרבות האלימה שהשתלטה על השיח הציבורי, היא אמירתו הבוטה, השקרית והמזלזלת של אמסלם על המפגינים: "כשראיתי את ההפגנה בלילה לא הבנתי מה נוצץ שם, בסוף הבנתי שאלה הרולקסים של כל המפגינים, תראו כמה מרצדסים יש פה היום!"
למרבה הגיחוך התברר שאמסלם עצמו עונד שעון בשווי של כ-25 אלף שקלים – לא שזה גרם לו או לתומכיו המתלהמים להתנצל על דברי הבלע.
מצדו השני של המתרס נמצא מחנה "רק לא ביבי", שרואה מול עיניו פוליטיקאי חמדן ונרקיסיסט, שכדי להבטיח את שלטונו האוליגרכי אינו בוחל בשום אמצעי - כולל סילוק מתחריו ומידורם (גם מי שהיו עד לאחרונה תומכיו ועוזריו הקרובים), תיוג מבקריו כסוטים ובוגדים ("שמאלנים"), פיזור הבטחות ללא בדל כוונה לקיימן, הפצה סלקטיבית של נתונים שמשרתים אותו, הפרת התחייבויות שנחתמו במסמכים משפטיים והפצת שקרים על גבי שקרים ללא מצמוץ.
אי מינוי מפכ"ל למשטרה במשך שנתיים תמימות (מה שתרם לריסוק הארגון) ולקיחת תקציב המדינה כבן ערובה רק כדי לשמור לעצמו אפשרות להשתחרר מקיום הרוטציה (עם גנץ), המחישו באופן מבעית עד היכן מסוגל נתניהו להרחיק לכת.
לא רק האישומים הפליליים נגד נתניהו מטרידים את מנוחת מתנגדיו ומעוררים בהם סלידה (גם אם קבלת שפע מתנות יקרות מחברים אינן חוצות את הגדר החוקי, הן בוודאי עברו את הגדר האתי), אלא גם ההליכות הבוטות והמתריסות של משפחתו ומקורביו. ומעל לכל, מעורר תיעוב פולחן האישיות ("אין עוד מלבדו") וגינוני המלכות ("המדינה זה אני") שנוצרו סביב האיש – תופעה שאפיינה עד היום בישראל רק את החרדים ביחסם ל"גדולי הדור" (המנהיגות הרבנית).
"הביביזם", או "הביבימניה", כמו גם התגובה הנגדית של "רק לא ביבי" (רל"ב) משקפים פיצול ערכי-תרבותי עמוק, שמאותת על כך שאין היום מכנה משותף לא רק בין הערבים ליהודים או הדתיים לחילונים, אלא גם בין חילונים לחילונים, כלומר בתוך המגזר הגדול במדינה.
הקמת "ממשלת ימין על מלא" - שבה מכהנים שרים בכירים שמייצגים אג'נדה שנחשבה בעבר לשוליים הסהרוריים, ושלראשונה אינה כוללת את הבלמים והאיזונים שאפיינו את כל הממשלות הקודמות – מהווה התגשמות תסריט הבלהות החילוני. שיכורי ניצחון וזחוחי דעת מיהרו המנצחים בבחירות לחוקק חוקים שנועדו להחליש את מערכת המשפט כולה (כולל מעמד היועצים המשפטיים לממשלה) ולפגוע בעצמאות בית המשפט העליון. במקביל חילקו תקציבים שערורייתיים (חסרי תקדים בהיקפם וייעודם) ומינו מקורבים שנועדו לשרת בעיקר את אנשי שלומם ושותפיהם לקואליציה הקיצונית.
אין זה מקרה שהשסע סביב הרפורמה ספח אליו את השסעים העדתי והדתי ולמעשה הקצין אותם לדרגה כה חריפה שאולי בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית אינה מאפשרת להשיב את גלגל הסולידריות על כנו.
מדינת ישראל חווה היום מחאה חסרת תקדים בהיקפה ומשכה, בתוכן מסריה ובפרופיל המוחים. על הדוברים החריפים בגנות הרפורמה המוצעת נמנים בין השאר רמטכ"לים, ראשי שב"כ ומוסד, משפטנים, מדענים, רופאים וכלכלנים בכירים, אנשי תקשורת ויזמי היי טק. כולם ידועים באחריותם הלאומית, בשפתם הזהירה, בניסיונם העשיר ובחוכמתם הרבה. הם לא מהססים הפעם להתבטא בחריפות גדולה נגד הממשלה והעומד בראשה ומזהירים בכאב ובדאגה מפני חורבן.
מה שביטא יותר מכל את מצב החירום ואת התחושה של רבים שישראל עומדת על פי התהום הייתה מחאתם של הטייסים. בצעד נועז הודיעו 37 מתוך 40 טייסי מילואים בטייסת 'הפטישים' (69) של חיל האוויר (הטייסת שמפעילה מטוסי קרב מסוג F15i המשמשים לתקיפות אסטרטגיות ביעדים רחוקים ובהפצצות איכות כמו הפצצת הכור בסוריה) כי לא יתייצבו לאימון השבועי, בשל התנגדותם לרפורמה המשפטית. אליהם הצטרפו בהמשך יוצאי מערך המבצעים המיוחדים של צה"ל ואנשי מערך הסייבר ההתקפי (כמעט 800 איש) - שהודיעו על הפסקה מיידית של התנדבותם למילואים: "בשום מצב לא נשרת רודן, ונגן על הדמוקרטיה בנפשנו ובגופנו. בלי שום חוכמות, בלי נאומים גדולים" (מתוך מכתב של רס"ן מיל. ר', ישראל במצב חירום, מאי 2023). וכאילו זה לא הספיק, גם ראשי תעשיית ההייטק הצטרפו למחאה הפומבית וחלקם הודיעו על כוונתם להעביר את חשבונותיהם מחוץ לישראל.
התגובה ההיסטרית וחסרת האחריות של שרים וחברי כנסת בקואליציה למחאה העממית נגד הרפורמה, ורצונם הנואש להוכיח שיש גם להם בסיס תמיכה נרחב וגייסות של מוחים, לא ממש הצליח, משום שכל הסקרים שפורסמו בכל הרשתות הראו שרוב הציבור (כולל חלק לא מבוטל ממצביעי הימין) מסתייגים בשלב זה מרפורמת לוין-רוטמן ומעדיפים שלום בית. קשה היה גם להסתיר את העובדה שלמחאת הנגד ההמונית בירושלים הגיעו בעיקר חובשי כיפה ושלדוכן הנואמים עלו בעיקר הפוליטיקאים הקיצונים ללא נואם אחד מבכירי המשק, הבטחון, המשפט או הכלכלה.
מצביעי הימין ומנהיגיו מרבים לפרש את הביקורת הקשה המוטחת בבנימין נתניהו ועכשיו גם ב"רפורמה המשפטית" כביטוי לחוסר נכונותם של מצביעי המרכז-שמאל להסכין עם העובדה ש"ההגמוניה" נלקחה מהם, ולקבל בהוגנות את "רצון העם". אגב, המושג הזה, שנעשה שגור בקרב הימין-הדתי, מבטא שני מסומנים: ראשית, "העם" נמצא רק בימין המסורתי, וכל השאר הם משתמדים ובוגדים. שנית, "האליטה האשכנזית" (כאילו שיש באמת קבוצה מתואמת כזו) פוסלת בבוז מתנשא את שיקול דעתם של המגזרים "העממיים". משנואשה להפיל את נתניהו היא מחפשת להשיב לעצמה את הגה השלטון לא בדרכים הדמוקרטיות המקובלות (הצבעה בקלפי).
זו פרשנות פשטנית ולמעשה מוטעית לגמרי מכמה סיבות: ראשית, הביקורת המנומקת והחריפה המוטחת בנתניהו מגיעה גם משורות הימין המתון, כולל בכירים לשעבר בליכוד.
שנית, מנהיגי מפלגות המרכז (שהימניים מכנים אותם היום "שמאל") כבר הוכיחו בעבר שאין להם שום קושי עקרוני לחבור לקואליציה רחבה המשלבת בין מפלגות מימין ומהמרכז/שמאל. כך היה בממשלה ה-29 (עם קדימה והעבודה-ממד) ה-30 וה-32 (עם קדימה) ה-33 (עם יש עתיד) ה- 35 (עם כחול לבן), ובממשלת בנט-לפיד, שבה שיתפו ביניהם פעולה, באופן חברי ואפקטיבי, פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית.
שלישית, הביקורת המוטחת בנתניהו אינה מופנית לאג'נדה הפוליטית של הליכוד אלא מתמקדת בהליכותיו הפגומות של האיש ובסירובו העיקש לפנות מקום למחליפים פוטנציאלים מהמחנה שלו (גם אחרי 12 שנות שלטון – שהן יותר מכל ראש ממשלה שקדם לו). וזה בזמן שהוא מתמודד עם כתבי אישום חמורים שעדיין מתבררים בבית המשפט.
רביעית, הטענה כאילו "מחנה השמאל" אורב לנתניהו כדי ליישם כביכול איזה מדיניות אלטרנטיבית היא מגוחכת במיוחד על רקע העובדה שכל החלוקה המסורתית בין שמאל וימין כבר אינה רלוונטית (רוב המצביעים בארץ ממוקמים מבחינת השקפתם "במרכז").
יתר על כן, במובנים רבים נתניהו מימש במדיניותו המתונה (והאחראית בהיבט הזה) תפישות של "שמאל-מרכז", כולל שימוש זהיר ומאופק בצה"ל, ריסון מפעל ההתנחלויות, שחרור מחבלים תמורת פדיון שבויים, אישור מכירת נשק מתקדם לסעודיה, קיום יחסים חמים עם הממשל המצרי וקידום הסכמי שלום עם הרפובליקה של סודן, מרוקו ומדינות המפרץ ("הסכמי אברהם").
חמישית, דווקא למי שנמצאים בעמדות כוח והשפעה חברתיות ותרבותיות ואשר נהנים מסטטוס חברתי-כלכלי גבוה, אין אינטרס ממשי להשיג לעצמם עמדות השפעה פוליטיות. המציאות ההיסטורית במילא מוכיחה שהפוליטיקאים בכל העולם מהווים היום בעיקר "חותמות גומי" לתהליכי עומק ברמה הגלובלית - שאותם מובילים החידושים הטכנולוגים והמדעיים, המגמות הכלכליות, שידורי התקשורת ויצירות האמנות והבידור.
למעשה, דווקא השכבות החלשות הן אלה הזקוקות יותר מכל שכבה אחרת לקשרים במוסדות השלטון כדי להשיג לעצמן את ליטרת התמיכה התקציבית שמקיימת אותן (בעיקר החרדים והחרד"לים).
תגובתם המזלזלת והפוגענית של הפוליטיקאים מהימין במחאה בכלל (היא כונתה בבוז "הפיכה שלטונית") ובמחאת משרתי יחידות העילית ואנשי ההייטק בפרט (הם כונו על ידי שרים בממשלה "אנרכיסטים", "סרבנים", "נפולת של נמושות", "לא ציונים", "לא פטריוטים", "שליטים בעיני עצמם" ו"בריונים"), ממחישה אולי יותר מכל את שיח החרשים שנוצר בארץ ועוד יותר את העיוורון הבלתי נתפס של הביביסטים למשמעותו הרחבה של המשבר הזה. הם מסרבים להבין שהאירוע כבר מזמן חצה את הרוביקון הפוליטי ומהווה בשלב זה סכנה ממשית למדינה. ובעיקר הם אינם קולטים שאי אפשר לחרף ולגדף אזרחים שהתנדבו עד היום במסירות, תוך סיכון עצמי, למען בטחון המדינה (הרבה מעבר למינימום הנדרש) ובמקביל לצפות שהם ימשיכו להיענות לצו הקריאה באותן התלהבות ומחויבות. כאשר האמון וההזדהות עם המדינה וראשיה נפגעים (קל וחומר כאשר המנהיגים מזלזלים בפומבי בציבור כה גדול) – גם ערך השירות נחלש ואיתו המוטיבציה לממשו.
מעטים במדינה (שמאל וימין כאחד) סבורים שמערכת המשפט אינה זקוקה לבדק בית ולתיקונים מתבקשים, אבל תוכן הרפורמה המוצעת, הסגנון שבו ניסו להעבירה, והמכנה המשותף האידיאולוגי-תרבותי של התומכים והמתנגדים למהלך הזה הפכו את הרפורמה הזו להרבה יותר גדולה מסך מחלוקותיה.
מצוקת האוכלוסייה היהודית החופשית-ליברלית נעשתה כה גדולה בעקבות המשבר הנוכחי, שכבר עלו הצעות בתקשורת וברשתות החברתיות לפצל את מדינת ישראל לקנטונים, או אוטונומיות תרבותיות במסגרת המדינה המשותפת. הגם שבפועל מדינת ישראל כבר עוברת תהליכי קנטוניזציה בלתי פורמליים (הפרופיל הדמוגרפי של תל אביב, ירושלים, בני ברק, באר שבע או נצרת רק ממחיש זאת) עיגונם בחוק הוא בגדר חלומות באספמיה (מסיבות טכניות, משפטיות, פוליטיות, בטחוניות ואחרות). עם זאת, עצם העלאת הצעה כה מרחיקת לכת לסדר היום הציבורי ממחישה את גודל הניכור, הייאוש והפירוד.
שהאחרון יכבה את המחשב
הגירה המונית בין מדינות – בעיקר על רקע תעסוקתי - היא אחד ממאפייני הגלובליזציה. על פי נתוני מחלקת האוכלוסייה של האו”ם, ב–2010 חיו 214 מיליון איש במדינה שונה מזו שבה נולדו. זה הרבה פחות בהשוואה לעשור קודם (שנת 2000) שבו עמד המספר הזה על 179 מיליון בלבד.
במאי 2023 דיווח האקונומיסט על התחדשות מגמת הגירת ההמונים, אחרי שנעצרה בתקופת הקורונה. שוב הסתבר כי חרף עליית הימין-הקיצוני, האבטלה הגוברת והחשש מפני הצפה של מהגרים לא חוקיים – רכבת הגלובליזציה ואיתה גם ההגירה ההמונית ממשיכות קדימה. אפשר להניח שהכוחות העזים שמניעים את המגמה העולמית משפיעים ועוד ישפיעו על מגמת ההגירה מישראל.
היקף ושיעור ההגירה לישראל הם מדדים שקשה לאמוד אותם במדויק מסיבות סטטיסטיות וסוציולוגיות. לשם המחשה, הגדרה מצמצמת של המהגרים עשויה לכלול את ילידי ישראל בלבד בעוד שהגדרה מרחיבה עשויה לכלול גם את נכדי המהגרים. לכן רצוי להתייחס לכל נתון סטטיסטי שקשור בהגירה כאומדן כללי בלבד.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספקת מדי שנה מספר נטו של "יורדים" שהוא ההפרש בין הישראלים היוצאים לשהייה של יותר משנה בארצות ניכר לבין אלה שחזרו מחו"ל לאחר ששהו שם יותר משנה ברציפות (מדד בעייתי לכשעצמו). אבל חישוב זה אינו לוקח בחשבון את הגידול המתמיד של האוכלוסייה הישראלית. לכן, המדד החשוב להבנת תמונת ההגירה הוא "שיעור מאזן ההגירה", כלומר הירידה מישראל נטו ביחס לסך האוכלוסייה לשנה נתונה.
מהחישוב הזה עולה כי בשנת 2020 היגרו מישראל 1.2 נפשות לכל אלף נפשות. מדובר בנתון יוצא דופן משום שלראשונה מאז 2008 עומד השיעור הזה על יותר מ-1 נפש יורדת לאלף נפשות. וזה עוד לפני סיום משבר הקורונה שהקשה על תנועה חופשית בין המדינות. האם הדבר מבשר על מגמה ישראלית חדשה?
השוק הישראלי נפתח בעשורים האחרונים ומדינת ישראל הצטרפה במלוא העוצמה למגמה הגלובלית כמעט בכל היבט. מצד אחד העלייה המטאורית ברמת החיים וההידמות התרבותית הגוברת למעצמות המערב הופכות את ישראל למדינה אטרקטיבית מתמיד למחיה. מצד שני הן גם מכשירות את הקרקע לנדידה החוצה משום שהתחושה הכללית היא שאינך מהגר לסביבה לגמרי זרה. רבים מכירים את חו"ל דרך המדיה האלקטרונית ודרך הביקורים הרבים במסגרת עבודה או תיירות.
קל יותר להגר היום גם משום שאפשר לעשות ביקור מולדת מספר פעמים בשנה (בשל מחירי הטיסה הנמוכים) ולהמשיך להיות מחובר למשפחה, לחברים ולחדשות השוטפות באמצעות הסלולר.
מדינות אירופאיות וחברות מסחריות רבות מחזרות היום אחר צעירים בעלי פרופיל מתאים. הן משקיעות אנרגיה ומשאבים בגיוסם, כולל הקלות בקבלת ויזות ובקליטת ילדיהם במערכת החינוך, במטרה להקפיץ את כלכלותיהן קדימה ולרכך את משבר הפריון. ישראלים רבים מתאימים לפרופיל המבוקש וכבר נענים לאתגר. חשוב לזכור שישראל היא מדינה "המפוצצת" בכישרונות וביזמים. לצעירים רבים היא פשוט נעשתה קטנה ומוגבלת מדי לצורך מיצוי הפוטנציאל האישי והגשמת חלומותיהם.
ומה שלא פחות חשוב, העבודה והניהול מרחוק כבר אינם בגדר חזון רחוק, אלא מגמה עכשווית שמתרחבת במהירות. למעשה, לראשונה בתולדות האנושות בני אדם יכולים לעבור מעיר לעיר וממדינה למדינה ללא צורך להחליף את מקור פרנסתם. אדרבא, הגמישות הזו מגוונת להם את החיים ומטשטשת את ההבדל בין פנאי לעבודה ועסקים. כאשר מגורים במדינה אחרת כבר אינם כרוכים בנתק גדול, ההחלטה לעזוב ולשנות מיקום נעשית יותר קלה.
חשוב לזכור שדור ה-Y ודור ה-Z, שגדלו בעידן הדיגיטלי, הם דורות שאוחזים באוריינטציה הכי גלובלית בהשוואה לדורות שקדמו להם, ולכן גם בעלי הפוטנציאל הגבוה ביותר בהיסטוריה להגר. בתחום הזוגיות והעבודה הם כבר הוכיחו גמישות גדולה. הם נוטים להשתעמם מהר ושונאים להיתקע במקום אחד.
ההגירה החוצה קלה היום יותר מבעבר גם משום שהמהגרים מישראל כבר מזמן אינם נתפסים כבוגדים ומשתמדים ("נפולת של נמושות"). אפילו המלים העבריות "עולים" ו"יורדים" מחייבות עדכון, כי המניע האידיאולוגי לעודד עליה ולגנות ירידה כבר לא קיים. אדרבא, מי שמצליח בחו"ל נחשב היום לכישרוני ובר מזל. גם הנרטיב הישראלי הוותיק ש"אין כמו בארץ" נעשה פחות ופחות נכון עובדתית. לישראלים רבים המתגוררים בחו"ל (הם מרבים לשתף זה את זו במידע עדכני) בהחלט יש "כמו בארץ" ואפילו יותר. המציאות מוכיחה שהשמים לא נופלים כשעוזבים את ישראל ובמקרים רבים החיים רק משתפרים.
למעשה התפישה הסוציולוגית הישנה של הגירה, על כל המשמעויות הסמליות שלה, כבר אינה תקפה למציאות הגלובלית. אפשר תמיד לעשות "רילוקשיין" לזמן קצוב, לנסות, לטעום, לחוות משהו אחר ואחר כך להחליט. רוב המהגרים הישראלים עשו זאת בעבר בדרך הזו, כלומר במהלך מתמשך שהחל בעזיבה זמנית לצורך עבודה או מגורים והסתיים בהשתקעות.
זאת ועוד, יוקר המחיה והדיור בישראל הולכים ומעיקים על הדור הצעיר ולרבים פשוט נמאס. לא במקרה הביקוש לנדל"ן בחו"ל (בעיקר במדינות הים התיכון) מרקיע שחקים. באתונה בלבד נקנו על ידי הישראלים בחמש שנים האחרונות למעלה מ-20 אלף דירות. רוב הקונים אינם מתגוררים בדירות שקנו ומשתמשים בהן בעיקר לצורכי הכנסה פאסיבית והשקעה, אבל כאשר אדם רוכש דירה במדינה אחרת הוא מציב כף רגל בדלת ובפועל מכשיר את הקרקע למגורים אלטרנטיביים. כיוון שבעלות על דירה היא עניין רגשי לא פחות מכלכלי, הרכישה בחו"ל מבטאת (גם אם לא תמיד במודע) את היחלשות הזיקה לארץ – בדומה לאוהד קבוצת ספורט מקומית שהחליט להוסיף לנאמנותו הוותיקה נאמנות ממוקפת של קבוצה חזקה ומפורסמת יותר בחו"ל.
החרדה הביטחונית
הפיתוי הכלכלי ללא ספק פועל חזק יותר מבעבר על הישראלים כאשר עולה האפשרות הריאלית להגר, אבל לאחרונה נוספו עוד סיבות שמשקלן הרגשי משמעותי.
החשש מאויבים המצהירים על כוונתם להשמיד את מדינת ישראל אינו חדש כמובן, אבל האויבים הללו נעשו אכזריים, נחושים ומצוידים מתמיד והם מחזיקים במחסניהם אלפי טילים המכוונים ללב המדינה מצפון, דרום ומזרח. ומה שיותר מבהיל זו העובדה שמעצמה אזורית מוסלמית (איראן) מצהירה בריש גלי על שאיפתה למחוק את הישות הציונית מעל פני האדמה ומתחמשת בנשק גרעיני. השילוב בין יכולת מדעית גבוהה (האיראנים ידועים בהצטיינותם בתחום המדעים המדוייקים), משאבים כספיים ומנגנון רב עוצמה של תעמולה אנטישמית – הופכים את האיום הזה למוחשי ודוחק. איראן כבר הוכיחה שבכוונתה להשתלט על המרחב המזרח תיכוני בדרך לכינון חליפות שיעית. לא במקרה היא מטרידה גם את שכנותיה הסוניות.
כאשר משטר עריצי, שאינו פועל על פי חוקי ההיגיון, נחוש להגשים מטרה שטנית, אין סיבה שלא להאמין לו. ישראל אמנם בנתה מערך הגנה אווירית מתקדם, אבל כבר למדנו מהניסיון שאין כיפת ברזל שמספקת ביטוח חיים. מספיקה זליגה של כמות קטנה של טילים כדי להטיל הרס נורא, קל וחומר אלפי טילים המשוגרים ממוקדים רבים.
אפילו ארגון טרור קטן יחסית, כמו הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, הצליח לשלוח למקלטים מאות אלפי ישראלים במשך שבוע שלם. מקצת מהטילים ששיגר לישראל גרמו נזק גדול לרכוש וגבו חיים של אדם (טיל שנחת בביתו ברחובות). כזכור, שיגור הרקטות נמשך עד הרגע האחרון של הסבב הנוכחי, והופסק רק באמצעות מתקפת הנגד של צה"ל (בעלויות עתק), אבל תשתית הרקטות עדיין עומדת על תילה ומאיימת על המדינה, כחלק מתשתית טרור רחבה יותר בעזה, לבנון וסוריה. ישראלים רבים אומרים לעצמם: אם עזה הקטנה והענייה יכולה לגרום לנו נזק כה גדול, קל וחומר איראן ושלוחותיה בלבנון ובסוריה.
בעבר היה לאזרחי ישראל בטחון גדול בכוחו של צבאם, שגם הוכיח את עצמו פעם אחר פעם. אבל ככל שאנו מתרחקים מימי הבראשית כך מסתבר שמחדלים ביטחוניים כבר אינם בגדר מחזה כה נדיר במקומותינו. הנורמה הרווחת היא עדיין להתפעל מביצועיו המעולים של צה"ל (ויש כמובן עדיין ממה להתרשם), אבל מי שמכיר מקרוב את הצבא יודע שלמרבה הצער, החתימה לשירות קבע כבר מזמן אינה מושכת את מיטב הכישרונות, ולו בשל התגמולים הפוחתים והאלטרנטיבות הקורצות בחוץ. כאשר הטובים ביותר מדירים רגליהם מהארגון, הביצועים מתערערים בהתאם.
דו"חות ביקורת שמתפרסמים מעת לעת מציירים תמונה מטרידה של מוכנותו המבצעית של צה"ל. האלוף במילואים יצחק בריק, מהלוחמים והמפקדים המהוללים של צה"ל ומי שכיהן מעל עשר שנים כנציב קבילות חיילים, יצא לא מזמן בביקורת חריפה על "אובדן רוח הלחימה בצה"ל": "מי שיבקר היום בבסיסי ההכשרה והאימון לא ירגיש אפילו משב קל של רוח לחימה [...] המצב בקרב הקצונה הגבוהה אף חמור יותר: הם מקווים שהנס יקרה והמלחמה לא תפרוץ בתקופתם ותחת אחריותם". לתוכנית "זמן אמת" בכאן 11, אמר בריק כי "במידה והיום תפרוץ מלחמה, מלחמת יום הכיפורים תהיה טיול לידה".
צה"ל זלזל בהתראותיו של האלוף בריק ופסל את ביקורתו על הסף, כשם שנפנף דו"חות של מבקרי מערכת הבטחון שהתריעו על כשירות בעייתית של מערך המילואים. מסתבר שגם אחרי מחדל יום כיפור ראשי הצבא והמנהיגים הפוליטיים לא למדו לקח.
לחרדה מאויב חיצוני נוספה בשנים האחרונות חרדה מאויב חדש - פנימי - שבעבר לא נחשב למאיים עד כדי כך. המגזר הערבי-ישראלי נעשה אלים מאי פעם, עם שיעורי עבריינות בכלל ומספר/שיעור רציחות בפרט ששוברים שיאים מדי שנה. הדבר מתרחש בשעה שרמת המשילות פוחתת והמשטרה נחלשת (בשל הפרופיל הנמוך של המתגייסים והעדר תקציבים הולמים).
קדימון למה שעלול להתרחש כאן בעתיד הלא רחוק קיבלה המדינה עם פרוץ מהומות מאי 2021 - רצף של תקיפות אלימות בכ-520 מוקדים ברחבי הארץ (בעיקר בערים המעורבות) שבהם נטלו חלק כ-6,000 תושבים מקרב ערביי ישראל.
בהתנגשויות הללו נהרגו שלושה אזרחים ונפצעו מאות (ובכללם 306 שוטרים). כ-3,200 איש נעצרו, מהם כ-240 יהודים (רובם חמומי מוח שלקחו את החוק בידיים בשל אוזלת ידה של המשטרה). כשנה לאחר תחילת המהומות, הגישה הפרקליטות כתבי אישום נגד כ-616 נאשמים מקרב העצורים, רובם המכריע (89%) ממוצא ערבי. למעלה מרבע מהנאשמים היו קטינים.
יש הרואים באירועים הללו הוכחה לתזת "הגיס החמישי" שאורב לישראל מבפנים. תרחיש האימים הזה נראה בעבר לרוב הישראלים כ"הגזמה פראית", אבל היום הוא כבר לא כל כך דמיוני. זו תהיה מציאות ביטחונית חדשה עבור ישראל אם העבריינים במגזר הערבי, המחזיקים היום בכמויות עצומות של נשק ותחמושת, יפנו אותם למלחמה בשכניהם היהודים. כשזה יקרה (ככל הנראה במלחמה הבאה) - מדינת ישראל תאלץ לעמוד מול שתי חזיתות: פנים (שתשבש גם את ניידות הכוחות שלה) וחוץ.
באפריל 2023 פרסם אתר המידע ממר"י חלקים מנאומו של חוסין סלאמי, מפקד "משמרות המהפכה" האירניים, שנישא לרגל יום הצבא באיראן. בין השאר אמר סלאמי: "היום, לראשונה, 100,000 איש [ישראלים] מפגינים נגד המשטר הציוני בתוך השטחים הכבושים. [...] המשטר הציוני בנה סביבו חומות של כמה מאות מטרים והוא משתמש בחיישנים החזקים ביותר כדי לייצר [לעצמו] ביטחון ואפילו חיה לא יכולה לחצות את גבולותיו. אבל ידיים בלתי נראות חימשו את הגדה המערבית ואתם רואים רובים אוטומטיים מודרניים ונשק אוטומטי בידי הפלסטינים. [...] אנחנו הולכים לקראת פתרון הבעיות וכיבוש הפסגות הגבוהות ביותר, והאויב יודע שהוא לא יכול [לנו], ואנחנו יודעים שאנחנו יכולים [לו]."
ישראלים רבים פנטזו מזמן על מעבר, ולו זמני, לחו"ל, אלא שהביצוע נדחה כל פעם מסיבה אחרת, כמו שאומר הפזמון האהוב, "נעבור את החורף ואחר-כך נראה". אבל עכשיו, אחרי שנוכחנו שגם אויב שטני ומסוכן לא מצליח לאחד אותנו, אולי כדאי באמת לעזוב רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.
אנחנו לא רצויים כאן יותר
החיים בישראל נעשו מכבידים מבחינה רגשית עוד לפני פרוץ משבר הרפורמה, אבל דומה שהפעם זה הקש ששובר את גב האזרח. מיליוני אזרחים חשים היום ניכור, כעס, מועקה, ייאוש וחוסר אונים. הנתונים הסטטיסטיים הקשים והתחזיות האפוקליפטיות שמופצים בתקשורת ומועברים ברשתות החברתיות ובדוא"ל מאותתים להם שהמציאות הישראלית פועלת לרעתם. עכשיו הם מוחים בזעם מתוך תקווה שחרונם הפומבי יעצור את המפולת, אבל החשש שאולי המאבק הזה הופך לאבוד ולכן גם למיותר, מנקר. פה ושם הראש כבר מתחיל לשדר: גם אם כואב לי ואכפת לי, גם אם אולי "אין לי ארץ אחרת" – לפעמים צריך לדעת מתי להרים ידיים.
האזרחים הממורמרים אוהבים פחות ופחות את מכורתם, לאו דווקא בגלל רמת החיים (רובם חיים ברמה גבוהה בהרבה מזו שהייתה להוריהם וגם בהשוואה בינלאומית), אלא בשל האווירה הכללית המורעלת והאלימה, הדוחק בכבישים, הסוציומטיות והוולגריות שבין אדם לחברו, מערכת החינוך הקורסת, הפמפום הבלתי פוסק של החדשות הרעות (שממכר אותך לרעל ומעלה את רמת הסטרס) ואורח החיים הישראלי האינטנסיבי והמאוד לא רגוע במרחב התעסוקתי. הם מזועזעים מהקנאה והשנאה המותחות כלפיהם מכל עבר, ומהגיבוי והתמיכה של הממסד בקבוצות הקיצוניות והאלימות.
הם רואים שמה שהיה בעבר בגדר הזיה פרועה הופך למציאות פוליטית. למשל, ממשלה שכוללת שרים גזענים, הומופובים ומיזוגנים, שלא מפסיקים לטנף ולהפיץ שנאה. אפילו ניראות ציבורית כבר אינה ערך בפוליטיקה העכשווית, מה שמאפשר לאנשים חסרי כישורים, השכלה וניסיון אלמנטרי להתמנות למשרות בכירות ורגישות רק בשל נאמנותם לפטרון.
זו כבר לא שאלה של כן ביבי או לא ביבי, אלא האם בנסיבות שנוצרו יש עוד סיכוי לתרבות אחרת. רבים עושים לעצמם חשבון של טוב ורע וחשים שהמאזן הכללי נוטה יותר ויותר לשלילה.
אדם שחש שהמדינה מאבדת את המצפן המוסרי שלה מהסס פחות להגר (או לפחות לנסות את מזלו בנכר) כאשר נוצרת עבורו/ה ההזדמנות. האפשרות הזו מותנית בין השאר בהתהוות קהילות ישראליות בחו"ל – קבוצות שנמצאות כרגע (בין השאר בעקבות הייאוש שהוליד משבר הרפורמה) במגמת גידול מהיר. הן צפויות לתמרץ (בעקיפין ובמישרין) צעירים רבים לעבות אותן ולמעשה כבר מקבלות את המהגרים החדשים בזרועות פתוחות ומרפדות להם את ההתאקלמות ביעד ההגירה.
רוב הקהילות הישראליות התרכזו בעבר בארה"ב, קנדה ואנגליה - מדינות רחוקות, עם מנטליות מאד שונה מזו הישראלית, ולכן גם קשות להגירה – ואילו היום הן הולכות ונבנות במדינות הים התיכון – בעיקר פורטוגל, יוון וקפריסין, שנוחות להגירת ישראלים בהיבטים רבים - כולל קירבה לבית, מנטליות דומה, אנשים מסבירי פנים, עלויות מחיה נמוכות ומזג אוויר נוח.
האם נהיה ירושלים?
במרץ 2023, באיבו של משבר הרפורמה המשפטית, פרסם ערוץ כאן 11 את "סקר המדד" הפריודי שלו, שכלל הפעם שאלות אודות הגירה אפשרית מישראל. הממצאים היו מטלטלים: הסתבר שיותר מרבע מהנשאלים שוקל לעזוב או המליץ לילדיו לעזוב את הארץ. במדינה שרק לפני חצי מאה הגדירה הגירה מישראל כיציאה לשמד - הנתון הזה לא פחות ממדהים.
אם מנקים מהמדגם את החרדים (בהנחה שמעמדם הכלכלי לא מאפשר לרובם לשקול אפשרות כזו), הדתיים (בהנחה שנאמנותם האבסולוטית לארץ ישראל אינה תלויה בדבר), העולים החדשים (בהנחה שמי שעקר פעם אחת בחייו לא נוטה לעשות זאת שוב) והזקנים(בהנחה שבשלב זה בחייהם, ובהתחשב בקורבן שהקריבו למען המדינה, הגירה כבר פחות ריאלית עבורם) – המגמה אף מתחדדת.
כאשר מקרבים עוד יותר את זכוכית המגדלת הסטטיסטית, מגלים שככל שההכנסה גבוהה יותר כך עולה הסיכוי של הנשאל/ת לשקול עזיבה. התמקדות במצביעי האופוזיציה מעלה מספרים שומטי לסת: 53% מבוחרי "יש עתיד", המפלגה השנייה בגודלה בישראל, שקלו לעזוב או נקטו בצעדים לקראת עזיבה. אחד הטוקבקיסטים הגיב על כך בציניות: "נראה לי שאם תקום מפלגה שהמצע שלה הוא לסייע לישראלים לרדת מהארץ, ושאולי תיקרא "אין עתיד", היא תגרוף 50 מנדטים, ובעצם 70, כי כל הערבים יצביעו לה".
זו הייתה פחות או יותר תמונת המצב הסטטיסטית לגבי שאר מפלגות האופוזיציה, למעט "המחנה הממלכתי" שמקרב בוחריה קצת יותר מרבע שקלו הגירה.
הנה כי כן, במציאות של היום כמיליון אזרחים יהודים כבר אינם רואים במדינתם תחנה סופית, כלומר מקום שבו כדאי וחשוב להם להתפתח באופן אישי, לגדל את ילדיהם ולהזדקן בשלווה.
אפשר להתווכח על החומרה האובייקטיבית של המצב, אבל קשה לחלוק על התחושות. במאמר שסקר וניתח את נתוני הסקר, כתב שמואל רוזנר, הפרשן הפוליטי של ערוץ 1: "יהיו שיראו בנתונים האלה הוכחה לכך שבאופוזיציה, בשמאל, תקראו לזה איך שאתם רוצים, פשוט פחות אוהבים את הארץ. אולי יראו בזה סיבה נוספת לביטויים מהסוג של ״תלכו לכל הרוחות״ (את זה אמר שר התקשורת שלמה קרעי על טייסי חיל האוויר שאיימו לא לבוא למילואים). גם את האינסטינקט הזה, של ״לא רוצים, לא צריך״, אפשר להבין. יש משהו לא נעים באזרחים שמחזיקים ביד מזוודות. ומצד שני, מה חשבתם שיקרה, שכל אזרחי ישראל יישארו בישראל לא משנה מה?"
חשוב להדגיש שוב שבשלב זה שיעור הירידה מישראל הוא עדיין נמוך (גם בהשוואות בינלאומיות) ורחוק מלהוות סיכון קיומי למדינה. אבל המשבר הנוכחי יכול להסיר את העכבות הישנות ולייצר גל ירידה המוני. גם אם רק חלק מכמות האנשים העצומה ששוקלים היום לעזוב את ישראל תזלוג בסוף החוצה (ותוציא גם את הכנסותיה בהתאם), מדינת ישראל תאבד הון אנושי וכלכלי אדיר – מהלך שהשפעתו על החברה הישראלית עלול להיות טרגי.
כיוון שרוב העוזבים הם צעירים יחסית, וכיוון שרבים מהם משתייכים ל"מעמד היצירתי" (מדענים, אנשי טכנולוגיה והנדסה, מעצבים, אמנים, יזמים, וכדומה) עלול להיווצר מומנטום שלילי: האוכלוסייה שכיום תורמת כלכלית ותרבותית בצורה המשמעותית ביותר תעזוב וכך תחליש עוד יותר את האוכלוסייה הנשארת ותתמרץ עזיבה נוספת.
נכון שיש הבדל גדול בין שאיפות תיאורטיות, שקשורות גם למצב רוח זמני, לבין מימוש החלום בפועל. נכון גם שחו"ל לא מחכה לכולם בזרועות פתוחות. מדינות אירופה סובלות עדיין מאבטלה קשה ומקשות על זרים חסרי אמצעים – בעיקר לא נוצרים - להיקלט בתוך התרבות הוותיקה, קל וחומר בתוך הקליקה השלטת. יתר על כן, הגירה היא הליך לא פשוט בהיבט הכלכלי, המשפחתי והרגשי ולרוב כרוך בקורבן לא מבוטל (התנתקות מהמשפחה המורחבת, מהחברים, מהשפה, מהמובן מאליו), שלא כולם רוצים ויכולים לעמוד בו.
הגירה קשה במיוחד לישראלים בשל הקשר הטיפוסי המשפחתי ההדוק, בשל המנטליות המקומית הייחודית (הישירות, הענייניות, הגמישות, היוזמה, התושייה, ההומור, השיתופיות ועוד), השפה העברית (ששונה מאד משפות לטיניות) והאקלים הנוח (השמש זורחת ברוב ימות השנה). אבל בהינתן שבישראל הקבוצה ששוקלת הגירה היא גם זו הנחשבת להכי מבוקשת במדינות המפותחות (מה שמקל עליה לקבל דרכון, אשרות עבודה ושהייה וכו') וגם זו שהכי קל לה להתאקלם בחו"ל (בגלל ההשכלה, משלח היד, השפה, החברים, הניסיון) – אנחנו כבר לא מדברים על תרחיש תיאורטי.
בשלב זה אין נתונים סטטיסטיים קשיחים, שמאפשרים לבחון האם המשבר הנוכחי אכן מתחיל לייצר גל הגירה חדש מישראל, אבל רמזים למגמה הזו כבר יש בשפע: אינספור קבוצות פייסבוק וווצאפ חדשות שבהם צעירים משתפים זה את זו במידע ובעצות פרקטיות אודות הליכי ההגירה בכל אחת ממדינות היעד; צמיחה מהירה בביקוש לדרכונים זרים; עליה במספר המתווכים הישראלים שמסייעים לצעירים להיקלט (שכירה וקניית דירות, עבודה, ויזה, אישור תושבות, בתי ספר לילדים ועוד); זינוק אקספוננציאלי בביקוש לנדל"ן בחו"ל, שמטרתו לא רק השקעה מניבה, אלא גם תעודת ביטוח ומקום מפלט לעת מצוא.
כדי להבין עד כמה ריאלי התסריט הזה ועד כמה הוא מסוכן לישראל כדאי להיזכר בתהליך דומה שעברה ירושלים בעשורים האחרונים. התמורות הדמוגרפיות ששינו את המרקם החברתי והאופי התרבותי של עיר הבירה (גידול בשיעור החרדים, הדתיים והערבים), לצד המתח הבטחוני המתמיד שמאפיין אותה (כולל אינספור פיגועים) והאלטרנטיבות הקורצות בחוץ - הולידו מאזן הגירה שלילי של האוכלוסייה החילונית המבוססת. אלה שעזבו את ירושלים לאורך השנים, משום שאיכות החיים שלהם נפגעה אנושות ותקוותם לשינוי המצב נכזבה, הם גם אלה שפרנסו אותה בעבר יותר מכל התושבים האחרים (במיסים, בעסקים וביוזמות התרבותיות שלהם). בהעדרם הפכה ירושלים לעיר שמרנית, מנוונת וענייה. עיר שללא תמיכה ממשלתית מאסיבית אינה מסוגלת לתפקד. אין זה מקרה ש"יום ירושלים" הפך לחג מגזרי (של הציונות הדתית) שאינו מעניין במיוחד את רוב הישראלים.
אבל עם כל הכבוד לפוטנציאל הגדל של ההגירה, שבדרך כלל צומחת בהדרגה, הסכנה הגדולה והמיידית יותר לחוסנה ואולי אפילו לקיומה של מדינת ישראל היא הירידה הפוטנציאלית במוטיבציה לשרת בכוחות הביטחון בכלל ובצה"ל בפרט.
הכלל הסטטיסטי שפועל היום הוא שככל שהצעיר/ה הישראלי/ת משכיל וחילוני יותר ברקע האישי שלו/ה כך קטנה המוטיבציה שלו/ה לשרת בצה"ל בכלל וביחידות קרביות ובקצונה בפרט. המגמה הזו צמחה טיפין טיפין כבר לפני מספר עשורים, התחזקה עם השנים וצפויה להתחזק כפל כפליים בעתיד הלא רחוק, בעקבות השינויים הדמוגרפיים, הפיחות באטרקטיביות של המקצועות הביטחוניים ועכשיו גם השסע הפוליטי הנוכחי.
לאחרונה חשף עיתון "ישראל היום" נתונים ממשבר כוח האדם של צה"ל שהצבא מנסה כבר זמן רב לטאטא מתחת לשטיח: נטישת קציני הקבע. הסתבר שלא פחות מ־613 אנשי קבע בדרגת רב־סרן (מתוכם 145 במערך הלוחם) עזבו את צה"ל מיוזמתם במהלך 2022 - עלייה של כ־70% מאז 2020. בשנה הנוכחית (2023) כבר החליטו לא פחות מ־12 קצינים בדרגת סגן אלוף לעזוב את הצבא באמצע הקריירה. "למה שאנשים יישארו?" תהו קצינים בדרגת רס"ן שעימם שוחח כתב העיתון. "התחושה היא שאף אחד לא דואג לך. אם אתה מסתובב עם המדים בסוף השבוע או בערב, מסתכלים עליך כאילו גנבת משהו. המשכורות מבישות והעתיד לא בטוח. רק חותכים עוד מהפנסיות. כשבחוץ יש כל כך הרבה הזדמנויות והצעות, מי נשאר?"
ואכן, לפי נתוני צה"ל, כ־64% מאנשי הקבע מקבלים משכורות של פחות מ־12 אלף שקלים ברוטו. אנשי קבע צעירים, שעובדים 24/7 ונדרשים גם לעבוד בסופי שבוע, מרוויחים כ־6,000 או 7,000 שקלים בחודש ונזקקים להשלמת הכנסה חיצונית.
התמונה העגומה של מוטיבציית השירות בקבע מצטרפת לתמונה עגומה עוד יותר בכל הקשור לשירות בסדיר ובמילואים. "אי-השוויון בנטל" הוא נושא כאוב שעלה על סדר היום הציבורי כבר בשנות השבעים, אבל הוא לא פגע עד היום באופן משמעותי במוטיבציה הכללית של הצעירים החילוניים/מסורתיים/דתיים להתגייס לצה"ל. רובם ראו בשירות צו מצפוני לצד אתגר מעניין ומסלול התפתחות וקידום אישי מתגמל (מפתח להצלחה בחיים). אבל נתונים סטטיסטיים שמתפרסמים מעת לעת מציגים אמת שטופחת על הפנים: המשרתים (בסדיר ובמילואים) הם מיעוט הולך וקטן שנושא על כתפיו הדואבות מגזרים טפיליים ענקיים.
כידוע, רוב מכריע מקרב הערבים והחרדים אינו משרת בצה"ל או במסגרת השירות האזרחי. אצל הדרוזים הבנות פטורות משירות צבאי ובקרב הדתיים-הלאומיים מקצת מהבנות אינן משרתות כליל ומקצתן מסתפקות בתחליף של שירות אזרחי (שהוא פחות תובעני מזה הצבאי). המצב המעוות הזה עומד עוד להחמיר, שכן הערבים והחרדים מהווים היום ביחד כ-30% מאוכלוסיית ישראל ושיעורם עשוי להגיע בעוד 20 שנה לכדי 40%. על פי תחזית זהירה עוד לפני מחצית המאה ה-21 יקטן המרכיב היהודי הלא חרדי באוכלוסיית ישראל ל- 54% בהשוואה ל–70% כעת.
התוצאה היא שיותר ויותר אזרחים שנושאים בנטל יחושו פראיירים. כאשר אדם משקלל לעצמו את מאזן הצדק בסביבתו (מה אני נותן לעומת מה אני מקבל) ונוצרת בקרבו תחושה של חוסר הוגנות – מתערער גם הרצון לתרום ואפילו להשתייך.
ואמנם, למרות שצה"ל מנסה להמעיט בבעיה ולא מנדב את כל הנתונים, קשה כבר להסתיר את העובדה שבשנים האחרונות חלה עלייה בשיעור ובמספר ההשתמטויות (הגלויות והסמויות) משירות בסדיר ובמילואים. התופעה הזו נעשתה כה מכבידה שהצבא נאלץ להקל על עומס השירות באמצעות קיצור הדרגתי של תקופת הסדיר והענקת הטבות כלכליות למשרתים (למשל, פטור משכר לימוד במוסדות להשכלה גבוהה). התביעה הציבורית לשוויון מגדרי הגיעה לצה"ל בדיוק "בזמן הנכון" כי מעבר לצדק המוסרי שעומד מאחוריה היא מאפשרת לצה"ל למלא חסרים באמצעות גיוס נשים למסגרות לוחמות שבעבר היו סגורות עבורן.
משבר הקורונה החליש בעקיפין את המוטיבציה לשרת בצה"ל מכיוון נוסף. ההתמודדות הקולקטיבית עם המגיפה הקשה, שחייבה משמעת וסולידריות חברתית, חידדה את ההכרה הגוברת שיש במדינה שני מגזרים גדולים - הערבי והחרדי - שלא זו בלבד שאינם משתתפים בנטל הבטחוני, כמצופה מאזרח הגון, אלא שהם באופן כללי מסרבים לתת כתף (כזכור, הערבים והחרדים הפרו יותר מכל שאר המגזרים את הוראות הריחוק הפיזי של הממשלה). המסר הסוציומטי העקיף שהם העבירו למגזרים המשרתים היה: כל מי שלא שייך לנו, לא מעניין אותנו. אנחנו תובעים מהמדינה את אותן הטבות (במקרה הזה הרפואיות) שכולם מקבלים, אבל איננו מוכנים לשלם את אותו המחיר שכולם משלמים. גם התופעה הזו הקרינה על תחושת חוסר הצדק שמלווה את האזרחים ההגונים בארץ ואפשר לשער שתהיה לה השפעה הרסנית גם על המוטיבציה של האזרחים להשתתף בעסקה האלטרואיסטית שמציעה להם המדינה: אחד למען כולם וכולם למען אחד.
המוטיבציה לשרת צפויה לקטון גם משום שאת ה"כלל" (הקולקטיב הלאומי) הישן מחליפים היום שני מחנות שהחיבור הערכי והתרבותי ביניהם הולך ונחלש והאיבה ביניהם הולכת ומחריפה.
החוק אמנם מחייב את האזרח הישראלי לשרת בצבא, אבל מה שהניע באמת את הצעירים לשלם את המחיר האזרחי הלא פשוט שנתבע מהם בבגרותם (שירות ארוך ומפרך, שבמסגרתו נגזלות מהם החרויות הבסיסיות וחייהם עומדים בסכנה), היתה התחושה שהם עושים משהו חשוב ובעל ערך בעולם.
במסגרת חוק הגיוס החדש שהממשלה הנוכחית מנסה להעביר, לומדי הישיבות ייהנו מפטור מלא משירות בצה"ל – החלטה שלמעשה תגרום לכך שהצבא הישראלי יפסיק להיות צבא העם ויהפוך לצבא מקצועי. אבל לא מקצועי במובן ההתייעלות, כפי שהוצע לא אחת בעבר. על פי הצעת החוק החדשה, חיילי צה"ל (לוחמים, תומכי לחימה או ג'ובניקים) יזכו למלגות לימודים, לדיור באמצעות מענק לרכישת דירה וכן הטבות כלכליות לחיילי המילואים בחשבונות חשמל וארנונה וגם בשכר הלימוד בגני ילדים. לומדי הישיבות, לעומתם, יקבלו פטור מלא משירות צבאי כבר בגיל 21.
הצעת החוק החדשה מעוררת התנגדויות ומחאות רבות, כמו לא מעט מהחוקים שהממשלה הנוכחית כבר ניסתה לקדם, ולא ברור בשלב זה מה יעלה בגורלה. מה שכבר ברור לגמרי שאם תעבור בכנסת היא צפויה להביא לקריסה אדירה במוטיבציה לשרת בצה"ל. מספיק להביט במצבה העגום של משטרת ישראל, שגם שיפור מסוים בתנאי ההעסקה של המשרתים בה לא מנע את המחסור הקריטי בכוח אדם שממנו היא סובלת מאד.
כאשר הצעירים יחושו (הם כבר חשים) שהתביעה מהם להתגייס צבועה ונועדה לשרת אינטרסים פוליטיים עקומים – הם פשוט לא יגיעו לבקו"ם.
יתר על כן, השסע בין שני המחנות (תומכי ביבי והרפורמה מכאן ומתנגדי ביבי והרפורמה משם) עומד מן הסתם להקרין גם על הסולידריות הפנימית בתוך היחידות הצה"ליות משום שכאמור זה אינו רק שסע פוליטי, אלא גם ערכי-תרבותי.
למרבה הצער, הממדים וההשלכות של תופעת ההשתמטות משירות בסדיר ובמילואים, קל וחומר משירות תובעני (ביחידות קרביות ובקצונה) צפויים להתגלות במלוא הרסנותם אם וכאשר תעמוד ישראל בפני מלחמה רחבת היקף. בעבר מילואימנקים רבים הצטרפו לכוחות הלוחמים בחזית עוד לפני שצו הגיוס הגיע בדואר. בעתיד הם אולי יעדיפו לעלות על המטוס הראשון שיוציא אותם מישראל.
האם האופטימיות, שכה אפיינה את החברה הישראלית לאורך השנים, והשתקפה בין השאר במדד האושר העולמי, מתחילה לזלוג ממאגר החוסן הלאומי? האם מדינת ישראל בדרך להפוך לירושלים? האם הגענו לנקודת העל חזור שאולי מבשרת את סופה של התרבות הציונית?
יש המנסים לבזוק מים צוננים על הדליקה החברתית שפשטה במדינה בטענה שהמשבר הזה, כמו משברים קודמים, יירגע ויחלוף גם הוא עם הזמן. "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". במבחן העבר הם אולי צודקים. ההבדל הוא שהפעם המציאות באמת השתנתה. זה לא אותו משבר ולא אותה מדינה. אנשים רבים שואלים את עצמם היום: "מה מחבר אותי לכאן?" והתשובה נהיית עבורם פחות ופחות ברורה.
אז נכון שיש גם משתנים אחרים בנוסחה הכללית והכל לכאורה עוד הפיך. ביבי לא ישלוט לעד, החרדים והדתיים אמנם מגדילים את כוחם הדמוגרפי, אבל במקביל נכנעים לתהליכי המודרנה (כולל שיעורי התפקרות גדלים). הפלח המתון בחברה הערבית גדול בהרבה מזה הקיצוני וגם אצלם מבינים להיכן לוקח אותך הפונדמנטליזם. אפילו הספורט מנבא לכאורה עתיד ישראלי טוב. שחקנים ערביים רבים משתלבים נפלא בנבחרות הכדורגל הלאומיות ומשחקים עבור הדגל.
באופן כללי, הכיבוש הקפיטליסטי הזוחל משנה את סדרי העדיפויות הישנים: צעירים ערבים רבים, בישראל ובשטחים, מתעניינים פחות בפוליטיקה ועוסקים פחות בחשבונות היסטוריים. גם אותם מעניין בעיקר זוגיות, הורות, קריירה ורמת חיים (כולל בילויים). אפשר שגם הם יתרגמו יום אחד את הגישה זו ליצירת תרבות ערבית מתקדמת – מודרנית ופלורליסטית יותר.
המשטר האיראני כבר היום עומד בפני לחצים פנימיים עזים שמתורגמים למחאות והפגנות נועזות כנגד המשטר. עד היום הם דוכאו ביד קשה, אבל הלחץ הבלתי פוסק עשוי בסופו של דבר להפיל את הבסטיליה. ההיסטוריה כבר הראתה שדינה של כל עריצות לקרוס. אפשר גם שהפצצת הכור האיראני, שנראית כרגע בלתי נמנעת, תחסל את האיום הגרעיני כפי שהיא חיסלה בזמנו את האיום הגרעיני מעירק ומסוריה.
ואולי בעצם כל הסמטוחה של הרפורמה המשפטית היא לטובה ומעז יצא מתוק. אולי השיחות בבית הנשיא יניבו פשרה הגיונית והמשבר ינוצל ל"רגע חוקתי" כפי שטען ד"ר מיכה גודמן. לעתים הכאב מביא לפתיחת המורסה שהזדהמה ובסופו של דבר גם לריפוי.
הרפורמה הזו, שבינתיים נעצרה (בגלל עוצמת המחאה), כבר הבהירה לקיצונים שיש גבול לסבלנותו של המגזר החילוני המנוצל ושמי שמרסס שתן נגד הרוח סופג אותו בסוף בפנים. סקרים מראים שרבים שתמכו ברפורמה לפני הבחירות (כתוצאה ממסע התעמולה ברשתות החברתיות) מבינים היום שהיא יוצרת מדרון חלקלק שמוליך לתהום.
חשוב להזכיר שוב שהימין הדתי-הגזעני (חרד"לי) הוא בסופו של דבר מיעוט לא רק בחברה הישראלית הכללית אלא אפילו בתוך המגזר הדתי-לאומי, ושמגמת הליברליזציה בקרב הכיפות הסרוגות (כולל עזיבת הדת) חזקה יותר ממגמת ההקצנה. אפשר שדווקא האשראי הפוליטי הנרחב שהקיצונים קיבלו במסגרת ממשלת "ימין על מלא" ילמד אותם משהו על מגבלות הכוח וישתיק בעתיד את צעקת הקוזק הנגזל שיצאה מפיהם.
שני תרחישים
בנעוריי, כאשר שרתתי כקצין מודיעין-שדה, התבקשתי תמיד להציג למפקדיי מספר תסריטים אפשריים למהלכי האויב. במודיעין הם מכונים דפ"אות (דרכי פעולה אפשריות). בהשאלה אפשר לומר שבשלב הזה התכנסו כל תרחישי הרפורמה המשפטית לשתי דפ"אות עיקריות: הדפ"א הראשונה חוזה את המשך התבצרותם של תומכי הרפורמה, שתדרדר את מדינת ישראל לנקודה החלשה והמסוכנת בתולדותיה. למרבה הצער זה עלול לקרות גם אם תושג פשרה כלשהי בבית הנשיא ואולי דווקא אם תושג כזו. כי בסופו של דבר זה לא סיפור על משפט, שופטים או חקיקה, אלא על אנשים עם אגו חבול, על רצון לנקום ועל מגזרים שמרניים שעבורם פלורליזם הוא בחזקת איום קיומי.
הדתיים הלאומיים שוב חווים את ההשפלה הישנה (להידחק לקרון האחורי של הרכבת הציונית) משום שהחזון המשיחי המעודכן שלהם - להנמיך את מקדש הנאורות (בג"ץ) – מתברר כחזון תעתועים שמתרסק שוב על קרקע המציאות.
אנשי הכיפות הסרוגות עושים חיל בצבא וזוכים על תרומתם (בצדק) להוקרה מקיר לקיר, אבל בכל התחומים האחרים הם ממשיכים להיות "סגנים של בר כוכבא". "האליטה" השנואה "מנצחת" אותם (לפחות מבחינה סמלית) לא רק ברוב שדות ההצטיינות המודרנית אלא גם בשדה האידיאולוגי. כי הרגישות לזכויות אדם, ובעיקר הרגישות המגדרית, מביסה לאורך זמן את כל הדתות.
הסכם אוסלו ואחריו ההתנתקות פצעו את לבם, לא בגלל אובדן אדמת ארץ האבות (גוש קטיף לא מתקרב אפילו לקטגוריה הזו), אלא בגלל הפגיעה האנושה בחזון המשיחי שהזין את תחושת הייעוד התיאולוגי והגאווה העצמית שלהם.
ההשפלה במשבר הנוכחי מגדישה להם את הסאה, לא רק משום שרפורמת "האצבע בעין", שלה ייחלו, נתקעה, אלא גם משום שמנהיגם הנערץ – שהצליח להביס את "האליטה" פעם אחר פעם בשדה הפוליטי – מתגלה עכשיו במלוא מערומיו. הוא נעשה בודד ולחיץ מתמיד, מאבד מהזוהר שאפף אותו כמנהיג בקנה מידה עולמי. נשיא ארה"ב מחרים אותו ומנהיגי אירופה נותנים לו כתף קרה.
כשאדם מושפל - הוא נוקם. כשקבוצה מושפלת – הנקמה מתארגנת סביב מצע רעיוני (כולל תיאוריות קונספירציה). ראינו את זה במלחמת לבנון הראשונה (הרצח שביצע יונה אברושמי), בהסכם אוסלו (הרצח שביצע יגאל עמיר) ובהתנתקות (הרצח שביצע עדן נתן-זדה).
בשלהי מרץ, כשמשבר הרפורמה עלה פאזה, יצאו רבנים מובילים בפלג החרד"לי בקול קורא שבו נכתב: "בחסדי ה' עם ישראל בחר בממשלה יהודית ולאומית שתפעל למען תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. לא יעלה על הדעת שהמיעוט יכפה את דעתו באלימות וביצירת אנרכיה ברחובות. אחים אנחנו, נמשיך ונאהב איש את רעהו ללא סייג וגבולות אך אהבתנו לאחינו לא תרפה את ידינו מלפעול למען תיקון מתחייב למען עמו ונחלתו. אנו קוראים לנציגי המחנה הלאומי לא לעצור את החקיקה ומחזקים את ידיהם בשעה גדולה זאת."
למרבה הזוועה, המכתב הזה, שמהדהד אינספור פוסטים דומים ואף חריפים יותר בעיתונות המגזרית וברשתות החברתיות, רומז שמחכה לנו חלילה שוב טרגדיה נוראית - רצח פוליטי נוסף.
אבל יש גם דפ"א אחרת: הסתלקות נתניהו מחיינו (אולי בעקבות עסקת טיעון במשפטו) לצד חבירת הגורמים הרציונליים והמתונים מכל המגזרים ליצירת קיר ברזל של פיוס חדש. כזה שיאפשר למדינה להיערך לקראת האתגרים הלא פשוטים שעומדים בפניה בעתיד הקרוב.
במסורת הצבאית, בתום הסקירה מתבקש קצין המודיעין להצביע על הדפ"א הנבחרת להערכתו מבין האלטרנטיבות שהונחו על השולחן, כלומר זו הריאלית יותר להתממשות. בעניין החברה הישראלית הלב שלי הולך כמובן לדפ"את הפיוס, אבל המציאות הנוכחית מעלה בתוכי ספקות מבהילים.