כתבו: עוז אלמוג, דליה בר אור, 2009
ביגוד צנוע
העולות מאתיופיה הגיעו ברובן מאזורים כפריים, שם נהגו ללבוש בגדים ארוכים כמנהג המקומיות. לבוש קצר ומודרני נחשב שם ללבוש עירוני 'פרוץ' ולא מוסרי, ויחס זה לביגוד נותר במידה רבה בעינו בקרב הדור הראשון של העולים לישראל.
עולים בעפולה, 1996, באדיבות אריאלה יריב
בישראל הולכים ונעלמים הקודים המסורתיים של הלבוש. צעירות אתיופיות שנולדו וגדלו בישראל אימצו ברובן את הקודים המקובלים במגזר החילוני או הדתי והן שונות בסגנון הלבוש שלהן מהאימהות והסבתות שלהן.
רוב הנשים המבוגרות מבנות העדה אינן לובשות מכנסיים, כי המסורת שהיתה נהוגה בכפרי אתיופיה מחייבת אותן ללבוש חצאיות או שמלות ארוכות. אמנם אין איסור מפורש על לבישת מכנסיים, אולם הן נחשבו לגבריות ובלתי צנועות.
שמלה ליום יום היא הבגד הרצוי ביותר לאישה האתיופית המבוגרת, לצד הצירוף של חצאית וחולצה. השמלה מתאפיינת במראה מרווח, רופף ולא צמוד, עשויה מאריג ולא מסריג, כדי לא ליצור הבלטת אברי הגוף ולשמור על ידי כך על צניעות מאופקת.
אריגי השמלה בדרך כלל מעוטרים בהדפסים קטנים כהים, החוזרים על עצמם במבנה ובמקצב קבועים (repeat), על רקע בהיר יותר. בדרך כלל האריגים מתאפיינים בצבעוניות שקטה. בחירה זו מתקשרת לאסתטיקה האפריקאית במובנה הרחב: המוטיבים לקוחים מצורות סכמאטיות המצויות בטבע, כמו עלים ופרחים מעולם הצומח, ומצבעוניות הקשורה לצבעי קרקע, אבנים וצמחיה. המחשופים צנועים, השרוולים באורך הנע בין המרפק לפרק כף היד. קפלים באזור הבטן מאפשרים הרחבת השמלה והימנעות ממראה הדוק וצמוד, או הבלטת אברים.
הפתח העליון בשמלה מאפשר הכנסת הראש בצורה נוחה, ואינו מתפקד כמוטיב עיצובי אלא פונקציונאלי לחלוטין. אישה אתיופית מבוגרת לא תלבש בדרך כלל שמלות העשויות מסריג, מאחר והסריגים, בעיקר הזולים שביניהם, נצמדים לגוף ומשדרים לתפישתן מראה חצוף וזול (כך נאמר לנו בראיונות).
הביגוד המסורתי
הבגדים המסורתיים באתיופיה עשויים מיריעות של בדי כותנה ועליהם רקמה מיוחדת. גלימות עוטפות את הבגד שנלבש על הגוף. כמו במקומות רבים בעולם, הכפריים מתלבשים אחרת מהעירונים. בעיר מקובל יותר ללבוש חולצות, חליפות ומכנסיים בדומה למקובל בישראל.
גַּבִּי הוא צעיף או גלימה של גברים. כדי ליצור גבי מחברים יחד שני בדים או יותר.
תַּּה היא גלימה חגיגית של גברים ונשים כאחד ולובשים אותה בעיקר בערים. את תחתית התה מקשטת רקמה מיוחדת.
השמלה נקראת באמהרית 'קֶמיס' (במקביל למלה בערבית שמשמעותה אף היא שמלה, ונהגית 'קָמיס'). ה'קֶמיס' מאפיינת את הנשים הכפריות, בעוד שהעירוניות מהודרות יותר, ולובשות 'שִבְשֶבו'. שמלת ה 'שִבְשֶבו' הדוקה יותר לגוף באזור המותניים ויותר עשירה בבד, המונח בקפלים רחבים מסביב לבטן. שרווליה ארוכים והיא מגיעה עד מתחת לברכיים. בשוליה פס אריג מסוגנן, המעיד על מעמדה הגבוה יותר של הלובשת, מודעותה הגבוהה יותר למראהה החיצוני, עירוניותה ועושרה היחסי.
מערכת הלבוש של האישה הכפרית (באתיופיה) מורכבת משלושה פריטים: 'קֶמיס' - גלימה, "מקנט" - אבנט, ו'נטלה' או 'גדמיה'- מעטפת לכתפיים. כל מערכת הלבוש עשויה בד ארוג ביד.
לבוש מסורתי בחג הסיגד, טיילת אמרון הנציב, ירושלים. צילו: סימה זלצברג, 2007
הגלימה - "הקמיס" - לבנה ועשויה משתי שכבות בד (שנארג ביד) המחוברות אחת לשנייה. על הגלימה ישנה רקמה בצבע שחור, ירוק ואדום, לאורך הציר המרכזי של הגלימה מקדימה ומסתיימת ב"מסקל" - דגם מסוגנן של צלב. דוגמא זו מופיעה גם במרכז הגב. לאורך שולי הגלימה האחוריים ישנה שזירה בפס אריג ירוק או אדום.
השמלה לחג למבוגרות מתאפיינת במראה גלאביה לבנה בגזרת 'שק' ישרה וארוכה, בעלת פתח חריץ בחזית מבסיס הצוואר, המעוטר ברקמה צבעונית בעבודת יד. דוגמת הרקמה חוזרת על המוטיבים שלה גם בשולי השרוולים, שאורכם נע בין המרפק לפרק כף היד.
"אג'גה" היא סוג אחר של גלימה, בעלת שרוולים צמודים. על השרוול ישנה רקמת פסים סיבובית מן המרפק לאמה.
"המֶקֶנֶט" - האבנט, שנכרך למותנים ושוליו מפוספסים ומשונצים המשתלשלים מלפנים. "המקנט" מסמל את צניעותה של האישה ואישה שנתפסת בלעדיו ננזפת. את המֶקֶנֶט חוגרים מסביב למותניים בימי חול בלבד.
ה"נֶטֶלַה" או ה"גדמיה" - מעטפת הכתפיים, עוטפת כמעט את כל הגוף, והיא נלבשת הן על ידי האישה והן על ידי הגבר (היום רואים זאת פחות ופחות בישראל). הנטלה עשויה שכבת בד אחת דקה, ואילו הגדמיה עשויה שתי שכבות בד המחוברות זו לזו בקצה. זוהי מטפחת גדולה מאוד וצבעונית, אותה כורכת האתיופית, בדרך כלל המבוגרת, על בגדיה. באירועים חגיגיים הנטלה בצבע לבן. בקצה הנטלה פסים צבעוניים, שאופן הנחתם ומיקומם משמעותי: אם הלובשת מצויה באבל, היא מניחה את הנטלה על גופה כך שהפסים כלפי מטה, בקרבת הרגלים. בהעדר נטלה בתקופת האבל, אישה אתיופית (וגם גבר) הופכים את חולצתם הרגילה כך שיעידו על האבל שהם שרויים בו.
באדיבות משפחות סמאי ואדמסי מעפולה. צילום: ג'ומאנה זמאל וחתאם עבאס, 2001
במקומות המודרניים יותר באתיופיה, היה נהוג מערכת הלבוש העירונית המורכבת מה 'שִבְשֶבו' וה 'כּוּתָה'. שמלת שבְשֶבו - היא שמלת קפלים צמודה למותניים ולה שרוולים ארוכים. ה'כּוּתָה' היא גלימה חגיגית גם לגברים וגם לנשים. מתאפיינת ברקמה מיוחדת בשוליה. גלימה זו היא פריט מסורתי המאפיין את הלובשים המבוגרים בעדה. לעיתים הכותה גזורה כגלימה, ולעיתים היא מטפחת ענקית ולבנה, שבשוליה רקמה זהה לרקמת השמלה מתחתיהה"כותה" היא מעטפת עשויה שכבת בד אחת ומעוטרת בשוליה בפס אריג הזהה לזה המעטר את השמלה.
בחגים ובשבתות גם הצעירות האתיופיות לובשות לעתים את שמלות המסורתיות (תופעה זו הולכת ונעלמת בשנים האחרונות מהנוף). חלקן מוותר עליהן ומעדיפות לשלב בגדים לבנים מודרניים, על פי רוב צירוף של חצאית וחולצה.
נדיר למצוא צעירות הלובשות שמלות אתיופיות מסורתיות ביום יום, אלא אם כן השמלות ככלל מהוות פריט אופנתי בן זמננו. הן לובשות את השמלה המסורתית בימי חג בזמן פגישות משפחתיות, כדי לכבד את המבוגרים בעדה ובמשפחה.
צעירות אתיופיות בערים הגדולות ובעיקר בתל אביב, המעורות בקודים הישראלים, לובשות שמלות אופנתיות, כמו רוב הצעירות הישראליות. לאחרונה נראו שמלות אריג בהירות בעלות כתפיות דקיקות בדוגמאות פרחים.
צעירים וצעירות ממוצא אתיופי בלבוש מסורתי בדוכני הסברה לכבוד חג הסיגד, אוניברסיטת חיפה, צילום: עוז אלמוג, 2016
תכשיטים
הסגנון האתני
באתיופיה מקובל לענוד תכשיטים ואבזרי קישוט רבים. גברים רבים נוהגים לענוד טבעת חותם מכסף או מזהב. זקנים ומכובדים מחזיקים בידם שרביט משיער לבן של זנב סס או מוט הליכה מגולף – זַָּרָה (פירושו מקל).
כוהני הדת נעזרים בטלה שהיא שמשייה צבעונית.
בנות העדה המבוגרות ככלל אינן משופעות בכסף, וניכר עליהן שאינן עמוסות תכשיטי יוקרה. תכשיטיהן קטנים, עדינים ומנימליסטים.
את מקומם של האבנים היקרות, הזהב והפלטינה תופסים חרוזי עץ, פלאסטיק וזכוכית, בסגנון אתני על פי האופנה בשווקים. הצעירות המבוססות יותר ובעלות היכולת מתהדרות בתכשיטי זהב צנועים ועדינים. מבין המתכות, הנפוץ ביותר הוא הכסף, בעיקר בשל מחירו הנמוך.
באתיופיה, האישה הכפרית אשר מצבה הכלכלי אינו מאפשר לה להתקשט בתכשיטי זהב - היתה מתקשטת בתכשיטים עשויים כסף ומתכות אחרות.
ה"סנקאדרי" - מורכב משני תליונים חלולים: מלבן וטרפז. אחד התליונים תלוי מאחור ואחד מלפנים. הם מחוברים זה לזה בשמונה שרשרות כסף, ארבע מכל צד. דוגמת תכשיט זה הוא כדוגמת הרקמה המופיעה בחלק מהשמלות.
הנשים נהגו לענוד גם צמיד מכסף. הצמיד היה עגול, רחב ובעל פתח. את הצמידים ענדו על כל אחת מהידיים. תכשיט נוסף היא טבעת מכסף או מזהב ללא דגם.
רוב הנשים ענדו שתי שרשרות - אחת מכסף ואחת מחרוזים ירוקים וכחולים.
תכשיטים "מאגיים"
לבתולות אסור היה באתיופיה לענוד תכשיטים, כדי לא למשוך גברים, אך ישנם תכשיטים המותרים לענידה בכל גיל, ואלו תכשיטים בעלי סגולה מאגית:
"זגול" - שרשרת עשויה שבלולים זעירים
"דבה" - טבעת זכוכית כחולה
"כתם" - קמע עטור עשוי חרוזים רבי- גוונים בצורת מרובע או עיגול. לילדות מותר אף לענוד מחרוזת העשויה חרוזי זכוכית צבעוניים בדרך כלל ירוק או כחול.
תכשיטים המייצגים מצב אישי
תכשיטיה של האישה מייצגים את מצבה האישי . ישנם שלושה תכשיטים עיקריים אשר מסמלים זאת:
"בר אנקות" - מטבע כסף אשר תלוי על שרוך. ניתן לכלה לאחר שהמשפחות החליטו על קיום הנישואין . המטבע ניתן לכלה על - ידי אבי החתן והוא מסמל את ארוסי הנערה.
"גותצ'ה" - עגילים קמורים ובקודקודם כדורים זעירים. הם מזכירים כיפת כנסיה. עגילים אלו מסמלים נישואין בטקס דתי והם ניתנים על-ידי החתן לכלה כשהוא מגיע לכפרה לקחת אותה אל כפרו .
"דרי" - מחרוזת ארוכה שעשויה משלוש שרשרות כסף הניתנת לאישה לאחר שילדה שלושה ילדים.
תכשיטים נוספים
פרט לגותצ'ה נוהגת האישה לענוד על אחת מאוזניה עגיל דמוי סלסלה שבמרכזו אבן כחולה.
התליונים מושחלים על מחרוזות מחרוזים כחולים או על חוטי כותנה כחולים. חוץ מתליון ה"בר אנקות", מקובלים גם תליון עגול מזהב שנענד סמוך לצוואר. חוץ מה"דרי" מקובלת גם מחרוזת מחרוזי כסף.
מחרוזת פחות מקובלת היא "אלסם". זוהי מחרוזת העשויה מתליונים חלולים רבים בעלי צורות גיאומטריות המחוברים זה לזה. המחרוזת ארוכה ומגיעה עד מתחת לחזה.
כור היתוך אופנתי
התחזקות המגמה הרב תרבותית, לצד הפופולריות הגדלה של אמנות קולאז'ית ושל חזרה "לטבעי" ולשורשים, הביאה לשילוב אלמנטים של לבוש אתיופי מסורתי ביצירותיהם של יצרני אופנה עכשוויים.
הבגדים האתניים, שלפני כעשור עדיין נפלו להגדרה של שמרני ואנכרוניסטי, הופכים לאחרונה למקור של רעיונות. כיום השמלות האתניות בעיצוב החדשני אינם עוד רחבות ועשויות רק מאריג לבן, אלא מותאמות למבנה גופה של האישה, בשלל צבעים וריקמות מסורתיות מרהיבות. המגמה הזאת ניכרת גם בתצוגות אופנה הנערכות באתיופיה.
בארץ, יותר ויותר צעירים אתיופים שרכשו השכלה בתחום עיצוב האופנה ושמחפשים שורשים, גאווה וזהות ייחודית, החלו להתעניין בנושא ולשלב ביצירותיהם מרכיבים מסורתיים. הם מבינים ששונות של מיעוט תרבותי יכולה להיות גם יתרון יחסי המכניס עניין, גיוון וחידוש למציאות החברתית הכוללת.
אושרת פרדה נולדה וגדלה באשקלון, ואת האהבה לאופנה קיבלה מאמה. "אמא שלי תמיד הקפידה להיראות טיפ־טופ עם שיער עשוי ותכשיטים גדולים. עוד בתיכון נהגתי לצייר סקיצות, קראו לי 'האופנתית'. אחרי הצבא ניסיתי להתקבל לשנקר. לא היה לי תיק עבודות מפואר כמו לכולן - באתי נטו מתוך תשוקה לדבר - ולא התקבלתי. במקום זאת נרשמתי ללימודים מקצועיים המתמקדים בתדמיתנות ובתפירת מוצרי טקסטיל, ובמקביל לקחתי קורסים בשנקר וככה בניתי את ההשכלה שלי בתחום". את נסיונה צברה בהמשך במקומות עבודה מגוונים. היא היתה עוזרת של המעצבת אורלי גולן, ניהלה את השיווק בזבוב ג'ינס ובהמשך גם עיצבה בשבילם.
ביום הולדתה ה־30 הבינה פרדה שזה הרגע להקים מותג עצמאי משלה. "תמיד היה לי ברור שזה יקרה, וגיל 30 תפקד כמו קריאת השכמה. פתחתי חסכונות, נכנסתי למינוס והשקעתי את כל כולי. אני מאוד מאמינה במותג. במהלך השנים קיבלתי גם חיזוקים מחברים שאמרו לי להבליט את הזהות האתיופית של העיצובים שלי, לא לחשוש מהתיוג הזה, אלא לראות בו מקור של ייחוד. גם בעולם אין כמעט מעצבים אתיופיים, וזה היעד הבא שלי".[2]
ב-2015 היא השיקה את קולקציית ביכורים שלה שמושתתת על סגנון אתני. אושרת לא מצניעה את זהותה האתיופית, אלא להפך - זה סוד הייחוד של המותג. בראיון לכלכליסט, שהקדיש לה כתבה, אמרה: "לקהילה האתיופית יש דברים כל כך יפים להציע, וחבל לי שמה שיוצא החוצה בסוף זה דווקא אלימות. [...] גם בעולם אין כמעט מעצבים אתיופיים וזה היעד הבא שלי".
הקולקציה מנתה כ-15 פריטים – בעיקר שמלות וחצאיות עם רקמה אתיופית. התוצאה היא פיוז'ן עשיר ומקסים שמושתת על סגנון בוהמייני־מערבי בשילוב עם נגיעה אתיופית אינטנסיבית וחושנית.
הקולקציה החדשה הוצעה למכירה בבוטיקים ידועים באנינותם ברחבי תל אביב, דוגמת בנקר בדיזנגוף וצ'וצ'ה בשינקין, או ישירות דרך המעצבת.
בראיון לכלכליסט נשאלה פרדה: ביקרת באתיופיה? וענתה: "מעולם לא, אבל הגיבוש של המותג, ששואב השראה מהתרבות האתיופית, דורש שאסע לשם ואבחן את שורשיי מקרוב" [3]
שיער
תסרוקות ועיצוב שיער בעדה האתיופית הם שם-דבר בשל היצירתיות, הטכניקות המושקעות, יפי המראה והמקוריות של התוצאות.
העיסוק בקליעת צמות דקיקות במספר אינסופי כמעט היא מיומנות אתיופית נרכשת, המצריכה בעיקר סבלנות, זריזות ידיים, יצירתיות וחוש אסתטי. רוב הצעירות האתיופיות עושות צמות לבד, לעצמן או לחברותיהן, לבנותיהן ולכל מי שמבקשת. לעיתים המיומנות הזו מהווה מקור פרנסה נוח וזמין.
מקורה של תסרוקת הצמות היא ב'קונדלה' - קליעת צמות דקיקות המחוברות בפסים ישרים לאורך הגולגולת עד קשירתן יחד באזור העורף. קצוות התסרוקת נפרשות כצווארון מסביב לעורף.
תסרוקת זו הייתה מקובלת על הנשים באתיופיה, וכעת היא נחלת המבוגרות, בעוד שהצעירות קולעות את הצמות בדרכים מגוונות ורבות. במקור, תסרוקת זו מסמלת אישה בוגרת, נשואה או שהייתה נשואה ולה שלושה ילדים לפחות. את התסרוקת עושה אישה לרעותה. כאשר מסתיימת קליעת הצמות, מפזרים גושי חמאה קטנים על ראשה של האישה קלועת הצמות, והם נמסים וזורמים על הצמות שנקלעו. על פי אמונה אתיופית מסורתית - בחמאה ישנו כוח מרפא ולכן כדאי למרוח אותה על הראש.
הצעירות האתיופיות אינן כפופות כמובן למסורת השיער הישנה ומושפעות בעיקר מאופנות אפרו-אמריקאיות ואפרו-אירופאיות עדכניות.
גם התסרוקות של הצעירים האתיופים מעוצבות ומטופחות בדרך כלל תוך השפעה לאופנות שיער בקרב צעירים ישראלים מכל המגזרים, לצד התרבות אפרו-עולמית (כולל שיער צבוע, ראסטות ועוד ועוד.
המבוגרים מקפידים על תסרוקות "רגועות" ושמרניות יותר, כך גם צעירים הנמצאים במסגרות חינוכיות המקיימות אורח חיים דתי.
קעקועים מסורתיים
ההלכה היהודית אוסרת לחרוט כתובות קעקע על הגוף. איסור זה הוא אחד מתרי"ג מצוות ומקורו בספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ח: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶש לאֹ תִתְּנו בִּבְשַרְכֶם וכְּתֹבֶת קַעֲקַע לאֹ תִתְּנו בָכם".
האיסור חל על כתובת קעקע בכל מקום בגוף, בין מקום שרגיל להיות גלוי ובין מקום שרגיל להיות מכוסה. העונש על קעקוע הוא 39 מכות. בשל האיסור ההלכתי וכיוון שבשנות השמונים והתשעים הקעקועים לא היו פופולרים (כמו היום) גם בקרב האוכלוסיה החילונית בישראל – קעקועיהן של הנשים האתיופיות היו עבורן מקור למבוכה עם עלייתן ארצה (אנשים סביבן נעצו מבטים בצורה לא נעימה).
חשוב לציין שחלק מהקעקועים על מצחהין של הנשים בביתא ישראל נעשו בכוח על ידי הנוצרים (מכאן גם קעקועי הצלב שאפשר לראות פה ושם). מקצתם נעשו בשל הסיכון שחשבו בתור יהודים במדינה נוצרית, כלומר במטרה להסתיר את יהדותם.
על פי המסורת באתיופיה הנשים מכחילות את החניכיים שלהן ומקעקעות מחרוזות "טוקוראת" על הצוואר ועל הזרועות. את הקעקוע והכחלת החניכים עושים על-ידי דקירות המקום שרוצים לקעקע עד זוב דם. את חומר הקעקוע עושים מהפחם שדבק בפירים ומאפר מדורה. את התערובת הזאת מורחים על הפצעים הפתוחים ודוקרים שוב ושוב עד שהחומר חודר פנימה. כאשר הפצעים מגלידים נשאר קעקוע בצבע שחור.
את החניכיים היו מקעקעים ליופי וגם כתרופה לכאב חניכיים, את ה"טוקוראת" מקעקעים ליופי בלבד, ולכן רק לאישה נשואה מותר לקעקע אותן ואילו נערה לא נשואה שתעשה זאת תחשב מופקרת.
אשת הקייס המכובדת בנשים מקעקעת "טוקוראת" גם בפניה, בקשתות מעוגלות מתחת לעפעפיים התחתונות. זוהי מעין העצמה של העיניים, ראי הנפש.
מטבע הדברים מסורת זו עוברת מהעולם בקרב יוצאי אתיופיה בישראל. לעומת זאת, הצעירים והצעירות ממוצא אתיופי בישראל מיישרים קו עם אופנת הקעקועים המערבית שנעשתה פופולרית מאד בשנים האחרונות גם בישראל.