top of page

תרבות האוכל בצה"ל

ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2022


רקע

הפולקלור הצה"לי כולל סיפורים, שירים, טקסים, מוצרים ואביזרים שהתגבשו סביב תרבות האכילה והשתיה בצבא ההגנה לישראל. הפולקלור הזה משקף את התושייה, היצירתיות ותחושת הקהילתיות והמשפחתיות בצה"ל ומטפח אחוות יחידה וזהות משותפת.


מעבר למסורת הכללית בצה"ל קיימים גם מסורות וטקסים של אוכל שייחודיים לכל יחידה. לדוגמה, ביחידות מסוימות יש ארוחות מיוחדות במפגשים טקסיים או לפני ואחרי פעולות אימון ולחימה.

"אף כי יש בעלי תושייה בקרב כל עם, ספק אם יש עוד מדינה שבה התושייה היא תכונת יסוד באוכלוסייה. הישראלים מבינים לרוב שהם בעלי תושייה רק במגע הראשון עם חו"ל, כך שרוב הסיפורים על התושייה הישראלית קשורים בטיולים בדרום אמריקה. כאשר הישראלי איננו מצליח להיעזר בתושייה, הוא עובר לתכונה השנייה שבה התפרסם, החוצפה הישראלית. נזכור לטובה את אפי ארזי להרוורד בלי תעודת בגרות, למשל, סיפור שכמו כל מעשי התושייה הישראלים, עובר בעיתונות גילגולים כמו צ'יזבט ליד המדורה. רוב אגדות התושייה הישראליות קשורות בכל זאת במלחמות. איך ניתקנו את קווי הטלפון בסיני בעזרת שני מוסטנגים שטסו נמוך, איך נחתנו עם כנף אחת, איך דפקנו ספינות אויב עם ירי מטנק (או ממרגמה, או מאקדח-קפצונים) ועוד. אבל האם אגדות גבורה אינו מאפיינות את הצבאות בכל העולם? ב"ספר השיאים של צה"ל" מוזכר מעשה תושייה שיכול היה להתרחש רק בישראל. כאשר ערכו ב1966- ספירת מלאי בספינה אח"י יפו, גילו קציני הביקורת שחסר מקרר. הם העניקו למפקד הספינה חודש לאתר אותו לפני הטלת עונשים, ואת המצב הציל החייל אורי תמיר: הוא לקח טופס המרה והודיע על החלפת המקרר לייעוד "מקרר קרח". כעבור שבוע הוא הודיע בטופס המרה שני ש"מקרר הקרח" ישמש מעתה "ארגז קרח". כעבור שבוע נוסף הוא הודיע ש"ארגז הקרח" ישמש מעתה רק כארגז, וכך, אחרי בניית ארגז מקרשים, אפשר היה להודיע למטה שהפריט החסר נמצא (גוטמן. 29.4.1998).

המטבח הצבאי

חדר האוכל קיים ברוב בסיסי צה"ל, והוא משמש להגשת ארוחות לחיילי הבסיס. בבסיסים גדולים מתקיימים מספר חדרי אוכל, למשל לשם הפרדה בין חוגרים לקצינים.


המזון המוגש בחדר האוכל מוכן במטבח הבסיס הצמוד לחדר האוכל, או מוכן במטבח חיצוני ומובא אל מטבח הבסיס רק לשם חלוקתו. בחדר האוכל מתקיימת הקפדה על הכשרות, ובדרך כלל מוגשות בו ארוחת צהריים בשרית וארוחות בוקר וערב חלביות. בפסח מוגש בחדר האוכל מזון כשר לפסח.


תפעול חדר האוכל נעשה על ידי חיילים שזה תפקידם הצבאי, וכן על ידי כלל חיילי הבסיס, במסגרת תורנות מטבח. בניגוד למסעדה, הפתוחה במשך כל שעות היום, חדר האוכל פתוח רק בשעות קבועות מסוימות, לארוחת בוקר, ארוחת צהריים וארוחת ערב. בבסיסים פתוחים, שהחיילים אינם לנים בהם, מספר הסועדים בארוחת הבוקר ובארוחת הערב מצומצם יחסית למספר הסועדים בארוחת הצהריים (חדר אוכל, ויקיפדיה).

התפריט הצבאי וכך גם רמת התזונה השתנו לאורך השנים. ממאמר שפורסם בגלובס עולים כמה פרטים מעניינים בנדון:

63 שעות מקורס הטבחים הצבאי בשנות החמישים הוקדשו להכנת ארוחת בוקר לארוחת צהריים הוקדשו 140 שעות ולארוחת ערב - 71.5 שעות 16 שעות נוספות הוקדשו לתורנות שבת כבר אז אכלו אנשי צוות אוויר טוב מאחרים טבלת המזון קבעה להם 4,300 קלוריות ליום, ואילו לחיילי העורף - 3,000 בלבד בתערוכת המטבח הצ"הלי שנערכה ב-1958 הוצגו תנורי שדה, שלל סגנונות חדרי אוכל ועגלות חימום מיוחדות לשימור אוכל חם מה שלא שכנע את המפקדים שביקרו בתערוכה, וישבו לסעוד את ארוחת הצהריים על שולחן שדה, שבנו מאדמה (דותן, 11.9.2000).


ב-1960 החליט מפקד בית הספר לבישול בצה"ל לשפר את התפריט באמצעות הוספת חומוס, טחינה, חלבה, בשר עוף, דגים ותבלינים שונים. גם רמת הבישול שופרה. אפילו תחרות בין טבחי צה"ל הוכרזה באותה שנה וחולקו פרסים ותעודות הוקרה ליחידות המצטיינות (ללא שם מחבר, 4.4.1960).

הצילומים באדיבות ברק היינה


"בשנות השבעים הוכנסה לבסיסים מכונה מיוחדת לחיתוך לחם. לקראת החגים סופקו לחיילים שקיות שי, שהכילו תערובת בוטנים, צימוקים ושקדים, גומי לעיסה, סוכריות, פחית מיץ ואיגרת ברכה. בתחרות אשפי המטבח הצ"הלי ניצחו החניכים מבית הספר לקצינים הם הגישו תפריט שכלל דג מלוח, מרק בשר צח וחצילים חמצמצים. ב-1975 נשלחו לראשונה 8 טבחים צבאיים לקורס הכשרה ב"תדמור" המסורת הזו נשמרה במשך שנים רבות.


בשנות השמונים הוציא לראשונה חיל התחזוקה חוברת מיוחדת שהגדירה את מאפייניהם של המטבח וחדר האוכל הצבאיים. זאת מתוך כוונה ליצור בסיס אחיד לכל היחידות ולהחדיר את תורת הניהול והארגון הנכונים לצה"ל. מבחן השוואה שנערך באמצע שנות ה-80 הוכיח כי מחיר מנת מזון יומית לחייל שווה למחיר מנת פלאפל וקולה אזרחיות.

בשנות ה-90 הודחו מרשימת מוצרי המזון הצהל"יים המבוקשים ביותר ההמבורגר, סלט החצילים היווני, המיץ מרוכז, קציצת הירק והכבד הצלוי. מקום של כבוד מצאו בה, במהלך שנות התשעים, הקבאב, אבקת מרק בצל, סירופ דיאטטי, נקניקיות צמחיות ומאכלי דגים. לבסיסים עורפיים הוחדרה הכנת המזון על ידי חברות קייטרינג אזרחיות. בבסיסים נטולי מטבח ו/או חדר אוכל החלו החיילים להזין את עצמם באמצעות מכונות לשם כך צוידו בכרטיס מגנטי מיוחד" (דותן, 11.9.2000).


בעקבות סקרים מקיפים הוחלט בשנת 2000 על הכנסת קורנפלקס, שווארמה וארטיק לתפריט. שינויים התחוללו באותה עת גם באגף התבלינים והרטבים: מעתה התבשילים תובלו גם בבזיליקום, קורנית, רוזמרין וטימין. לקטשופ ולחרדל – הרטבים היחידים שהיו עד לאותה עת בצה"ל – נוספו גם ברביקיו ואלף האיים. למחלקת הסלטים הצטרפו חצילים על האש וחצילים במיונז. גם הקינוחים השתפרו ומאותה עת יכלו החיילים לקנח בקיץ בארטיק ובחורף בקרמבו (רפפורט, 19.7.2000).

ב-2001, לאחר יותר מ-52 שנים שבהן שלט ממרח המרגרינה בצה"ל ללא עוררין, קמה לו מתחרה: החמאה. עד אז הייתה החמאה "מחוץ לתחום" בצה"ל כי ההנחה היתה ש"אם ממילא יש מרגרינה, אז לא צריך להגיש לחיילים גם חמאה". אבל זמנים משתנים, הטעמים מתעדנים, ובצה"ל החליטו לפנק את החיילים (רפפורט, 16.8.2001.).


באפריל 2003 הוחלט להוסיף לתפריט הארוחות לחיילים ירקות– כולל לפת וכרישה. עידכון נוסף במטבחי הצבא היה החזרת ההמבורגר. קצין בכיר במרכז המזון של צה"ל הסביר, כי "היה לנו ניסיון לא ממש שמוצלח עם קציצות עוף. לא הרבה חיילים אהבו את הקציצות הללו, ולכן החלטנו להחזיר את ההמבורגר".

במקביל לתפריט החדש, ועדה של ענף מזון בצה"ל גיבשה תפריט חדש של מנת קרב לאור העובדה שהתגלה שחיילים רבים אינם רוצים היום דברים ומוצרים שונים, שבנויים על שומן (גליקמן, 9.7.2003).


גם הטבחים הצבאיים היו חלק בלתי נפרד מהפולקלור. בנוסף לתפקידיהם הקולינריים, הם ניהלו גם מלאי, מזמינים אספקה ​​ושומרים על ניקיון המטבח ופינות האוכל. בעבר האסוציאציה הרווחת של טבח בצה"ל היתה של "ג'ובניק" (פרופיל 64) שזוכה בסבב יציאות מפנק הביתה: שבוע בבסיס ושבוע בבית. בימינו, בעקבות שינויים בסדר העדיפויות של צעירים (כולל ביחס לשירות בצבא) והפופולריות הגואה של תדמית השף – חלה עליה גדולה בביקוש לתפקיד הזה (תורג'מן, 21.7.2021).


מסורת ופולקלור ארוך שנים בדרך להעלם כאשר הוחלט בצה"ל על מיקור חוץ של המטבחים בצה"ל. ההחלטה התקבלה בתחילת שנות ה-2000 כחלק ממאמץ רחב יותר לייעול וייעול פעילות הצבא. הסיבות העיקריות מאחורי החלטה זו היו עלות-תועלת, והרצון למקד את אנשי הצבא בתפקידי הליבה שלהם.


חשוב לציין כי ההחלטה על מיקור חוץ של מטבחים בצה"ל לא הייתה שינוי פתאומי או אחיד בכל היחידות הצבאיות. הוא יושם בהדרגה לאורך זמן, והיקף ההפרטה משתנה בין בסיסים ויחידות שונות בצה"ל.


אמנם למיקור חוץ מטבחים בצה"ל יש את היתרונות שלו, אבל עלו גם חששות לגבי האיכות והבטיחות של ארוחות במיקור חוץ, כמו גם חוסר השליטה והפיקוח הפוטנציאלי שיש לצבא על אספקת המזון שלו.


לצה"ל יש גם מערכת מטבחי שדה, המשמשים לספק ארוחות חמות לחיילים בשטח. מטבחי שדה אלו ניידים וניתנים להובלה למקומות שונים לפי הצורך.


המסטינג הוא כלי אוכל עשוי ממתכת. בדרך כלל מדובר בצמד צלחות מרובעות, אחת גדולה ואחת קטנה יותר, לכל אחת ידית מתקפלת והן נארזות אחת בתוך השניה. כל חייל וחיילת שהתגייסו לצה"ל, בעשורים הראשונים של המדינה, קיבלו ערכת מסטינג הכוללת, מלבד שתי הצלחות, גם סכו"ם מתכתי שנצמדו יחד עם "קליפס" מיוחד וכן ספל (תחילה אלומיניום ואחר כך פלסטיק). זה היה חלק מהציוד הצבאי האישי שקיבלו בבקו"ם והכניסו אל הקיטבג - יחד עם המדים, הגרביים, הנעליים והתחתונים. הם אכלו בהם לאורך כל תקופת השירות הצבאי, ובסיומה נדרשו להחזירם. מכאן נולד הביטוי "אכלנו מאותו המסטינג", כלומר, חברים בלב ובנפש.


בצה"ל נאלצים החיילים לא פעם להסתמך על טכניקות בישול בשטח בשל דרישותיהם המבצעיות. טכניקות מחייבות אלתור יצירתי להכנת ארוחות בסביבה לא נוחה. חיילים מפתחים מתכונים יצירתיים משלהם, מסתגלים למרכיבים הזמינים להם ומשתפים זה את זה בתגליות הקולינריות שלהם.


שקשוקה היא מאכל מזרח תיכוני פופולרי העשוי מביצים, עגבניות ותבלינים שונים. הוא הפך למרכיב עיקרי במטבחי השדה של צה"ל ולעתים קרובות מוגש לארוחת בוקר. לחיילים יש וריאציות משלהם של שקשוקה, כשהם מוסיפים מרכיבים כמו גבינה, ירקות או בשר כדי להפוך אותו למשביע יותר. בהקשר זה ראוי להזכיר גם את הטוסט הצבאי, הלמ"ר (לחם, מרגרינה ריבה), והמציות.


גם לג'ובניקים פולקלור אוכל משלהם. למשל, הפוגות צהריים בחומסיות הסמוכות לבסיסי העורף.


שק"ם

חברת שקם (במקור שק"מ), ראשי תיבות של שרות קנטינות ומזנונים) הפעילה רשת שיווק שהחלה את דרכה במכירת מזון לחיילים בקנטינות בבסיסי צה"ל, אך במרוצת השנים התרחבה והפעילה גם רשת חנויות כולבו לשימוש הקהל הרחב ברחבי הארץ שמכרו מזון, מוצרי חשמל, ביגוד ועוד.


בתי המרגוע של שק"ם ב-5 מרכזי הקיט (צפת, טבריה, נהריה, חיפה ונתניה) אירחו אלפי נופשים מבין אנשי הקבע.


לאחר הפרטתה ניסתה החברה להתייעל ולגוון את שירותיה והקימה חנויות חדשות, אך מהלכים אלה לא צלחו. הרשת האחרונה המשתמשת כיום במותג השקם היא שקם אלקטריק (רשת חניות למוצרי חשמל).

מאוסף מיכאל לוריא, צילום: עוז אלמוג, 2016.


קנטינה (שקמית) הוא כינוי לחנות קטנה (סוג של קיוסק) בבסיס שבה חיילים יכולים לקנות כל מיני דברים (בעיקר מזון ומשקאות קלים).


"שירות קנטינות ומזנונים", או בקיצור "שקם", הוקם בהוראת המטה הכללי של ההגנה ב-14 באפריל 48' – חודש ויום לפני הכרזת המדינה – כהעתק מדוייק של נאפ"י, יחידת הקנטינות של הצבא הבריטי. את תקנון השקם חיברו שני קצינים, עולי אוסטריה, בגרמנית. בהמשך, כדי שיובן במטה ההגנה, הם תירגמו את התקנון לשפה הזרה היחידה שידעו – אנגלית.


היועצים התפעוליים היו מומחים ידועים בתחום המסעדנות באותה תקופה: אריה פילץ, אז הבעלים של קפה "פילץ" היוקרתי ברחוב הירקון ולימים קבלן עתיר נכסים, ויחזקאל איש כסית, הבעלים של קפה "כסית" המפורסם.

בתחילה הוקמו הקנטינות במתקני קבע (בבסיסים) ובניידות (ביחידות שדה). רשת החנויות הוקמה אחר-כך, בין השאר כדי לסבסד ברווחיה את הקנטינות.


הקנטינות שוכללו עם הזמן. מהן נתחדשו בריהוט ובציוד, לרבות מקררים חשמליים, מהן שנהיו למזנוני חלב, מהן שהתקדמו בשטח הקולינרי, עם הנהגת שיטות חדשות בהכנת האוכל ובקביעת התפריטים לפי תכנון ארצי אחיד.

הקנטינות הניידות ביקרו בהתמדה בכל היחידות הקטנות והמרוחקות. הן הגישו שירותהן יחד עם מתקני-שדה ארעיים מסוגים שונים - גם בתרגילים, כנסים, מיפגנים גדולים, לרבות צעדת-ארבעת הימים והמצעד של יום העצמאות.


בעקבות הרחבת התעשייה הצבאית אחרי מלחמת ששת הימים חלה התפתחות מואצת בענף המסעדות במשרד הביטחון. במכון 'בדק' הוקמה המסעדה הראשונה של השק"ם ל-400 סועדים ולענף המסעדות המוסדיות הצטרף לאחר מכן 'רפאל' עם 250 סועדים). גם התפרסות צה"ל בשטחים, בעיקר במרחב סיני, תרמה להתפתחות מסעדות השק"ם. בשנת 1971 כבר פעלו 15 מסעדות של השק"ם במפעלים ביטחוניים (ללא שם מחבר, 'פיתוח רשת המסעדות', שק"ם - ארבעים שנה בשרות כוחות הביטחון, 133). המסעדות הלל תרמו לא רק לתרבות ההסעדה בצה"ל אלא גם יצרו לגיטימציה לאכילה מחוץ לבית בכל הארץ.


בברכה שכתב יצחק רבין המנוח, אז שר הביטחון, לעובדי השקם באביב 88', כשחגג המוסד 40 שנה לקיומו, הוא תיאר אותם במילים הבאות: "חיילים אלמונים... אשר הולכים בשדות עם חיילי צה"ל ומלווים אותם בכל המלחמות ובדרכים ההולכות אל השלום".


כעבור חמש שנים בדיוק, בהיותו ראש הממשלה, חתם רבין על ההחלטה למכור את חנויות השקם. ב-1999 גם הגיע תורן של הקנטינות כאשר משרד הבטחון החליט להוציא למכרז את הקנטינות הצבאיות, הממוקמות בבסיסים, בצמתים או בניידות (אנוש, 13.1.1999).

ביולי 1969 פורסם בידיעות אחרונות כי "בדעת השק"ם לשכלל ולשפר את השירותים לחיילים בקווים. בין השאר, הבטיח המנכ"ל את החידושים הבאים: מזנון חלבי "מילק באר" – בסיני; התקנת טלוויזיה במועדון המרכזי של שק"ם בסיני; אספקת גלידה לקנטינות יחידתיות (כיום, למשל, מטיס השק"ם גלידה לשארם א-שייך); אספקת מקררים לאיחסון גלידה ביחידות; הקמת בתי קירור למשקאות קלים בבסיסים גדולים בסיני (הצריכה למשקאות קרים בסיני היא גדולה ביותר: רבבות בקבוקים נמכרים בכל יום !). מאמצים אלה, שייעשו בימים הקרובים, ואלה שכבר נעשו בעבר, זיכו את השק"ם באלפי תודות של חיילים בשירות סדיר ומילואים, ועובדים אזרחיים בשטחים. אין פלא, איפוא, שמנכ"ל השק"ם קיבל לא מכבר זר-פרחים גדול מיחידה בסיני, כאות-תודה על מאמצי העובדים. "אם אינך אל"מ גיאור הנכון", כתבו לו בהערה בסוף הברכה, "הואל נא להעביר פרחים אלה לכתובת הנכונה". ל"כתובת הנכונה" הגיע גם אלוף פיקוד הדרום, ישעיהו גביש, שטילפן אל אל"מ גיאור לא מזמן וסיפר לו ברגשי תודה: "רק נסתיימה ההפגזה וכבר הגיע רכב מרחוק. לקחתי את המשקפת והסתכלתי: מי זה בא שניות אחדות אחרי ההפגזה בסואץ? לא האמנתי: זו הייתה ניידת של שק"ם..." (ללא שם מחבר, 28.7.1969).
זהו דירוג הפופולריות של מוצרי השק"ם בשנת 2003 (מספר המוצרים שנמכרו בחודש אחד בשקמיות): 1. במבה – 60,200. 2. פחיות קולה – 27,500. 3. ופל מצופה – 14,400. 4. מים מינרליים – 12,600. 5. חטיף אפרופו – 6,200. 6. קרקרים מסוגים שונים – 5,200. 7. שימורי טונה – 5,600. 8. "שוקולד פרה" של עלית – 1,800 (גליקמן, 9.7.2003).

צה"ל היה במשך שנים הגנרטור הגדול שהניע את צריכת החטיפים בישראל. בקנטינות בבסיסי צה"לנמכרו לחיילים בעיקר חטיפים ושתייה קרה. הפוגת האימונים להצטיידות במרעננים המתוקים של השק"ם הפכה עם השנים לחלק מהוויית השירות הצבאי והזיכרון האישי של רבים מהישראלים. לאחר מלחמת ששת הימים עברה הקנטינה הצבאית מתיחת פנים קולינרית. לצד משקה ה'טמפו' המוגז של שנות השישים (אורנג'דה ולימון) הופיעו ה'קוקה קולה' וה'קינלי' וה'שוופס' (בטעמים שונים); את סיגריות 'דובק' החליפו 'טיים' המשופרות ולצד ה'מצופה' הוותיק (ואפל שוקולד קטן ושטוח, נתון בעטיפת נייר כסף) נוספו חטיפי שוקולד חדשים בסגנון אמריקאי ובריטי: 'מקופלת', 'אגוזי', 'טוויסט' ו'טעמי' ולצידם גם החטיפים המלוחים בשקיות: ה'ביסלי' לסוגיו (נולד ב=1968 במפעל 'אסם' והצליח להפוך לשם נרדף לחטיפי חיטה בארץ. הטעמים המובילים: גריל, ברבקיו ובצל), 'אפרופו', 'קבוקים', ו'פופקו' (פופ קורן בציפוי מתוק). אך לראש פסגת הפופולריות החל באותן שנים לטפס חטיף ה'במבה' (המילה 'חטיף' הומצאה במפעל 'אסם' והאקדמיה ללשון סמכה ידה עליה).


גזלן. היגון והדכדוך בעקבות מלחמת יום כיפור נחרתו לשנים רבות בתודעה הישראלית, אך הטרגדיה לא פגעה בתיאבון הלאומי. לראשונה נראתה בארצנו תופעת ה'גזלנים' (כפי שהם מכונים בעגה הצבאית) - אותו בעל דוכן-טרנסיט נייד שהופיע פתאום באמצע שום-מקום במהלך אימון צבאי או אירוע צבאי ומכר לחיילים 'העייפים והרעבים' (כמאמר הסלנג הצה"לי) 'צ'ופרים' שאינם מצויים בתפריט הקנטינות הצבאיות. הגזלן נקרא כך על שום הגזל שבמחיריו המופקעים.

מנת קרב

"הפתגם "צבא צועד על קיבתו" מיוחס לנפוליאון בונפרטה, קיסר צרפת בשנים 1799-1814 ו- 1815, אך יש המייחסים אותו לפרידריך השני (הגדול), מלך פרוסיה בשנים 1740-1786.

הפתגם מתייחס לחשיבות ההצטיידות של צבא במצרכים ובמזון על-מנת להיות מוכן ללחימה. לפני שהחלו לצייד את הצבאות במנות קרב ובאספקת מזון סדירה, נאלצו החיילים לחפש את מזונם בשטח בעצמם, לעתים קרובות באמצעות שוד וביזה.


הודות לתפיסתו שיש לדאוג לצבא לאספקת מזון מסודרת וקבועה, הביא נפוליאון להמצאת קופסאות השימורים. בשנת 1800 הכריזה ממשלתו על פרס של 12,000 פרנקים למי שימציא שיטה זולה ויעילה לשימור כמויות גדולות של מזון, באופן שיתאים לטלטולי הדרך והקרב. מי שזכה בפרס, ב- 1810, היה קונדיטור צרפתי בשם ניקולא אפר (Appert), שקיבל את הכינוי "אבי השימורים". הוא המציא שיטה לשימור מזון בוואקום בצנצנות זכוכית – הצנצנות נאטמו בפקק שעם ובשעווה והוכנסו למים רותחים. לאחר מכן הוחלפה הזכוכית השבירה בפחיות פח או ברזל, שאותן נאלצו המשתמשים לפתוח בעזרת כידונים, אבנים או אזמל ופטיש. פותחני קופסאות ייעודיים הומצאו ושוכללו החל משנות ה- 1850." (מדע בצלחת, הבלוג של נעמי זיו). מנת קרב הידועה גם בשם MREs (Meals Ready to Eat) היא ארוחה משומרת, מזינה וארוזה מראש, המיועדת לשמש כמזון במצב לחימה, בו אין אספקה מסודרת של מזון לכוחות. מנת הקרב מתוכננת להיות קלה להובלה.


מנת הקרב מיועדת לאכילה ללא צורך בבישול, ולכן מרבית המזונות בה הם משומרים, מיובשים או מיובשים בהקפאה. ישנו דגש על כך שמנת הקרב תכלול את כל אבות המזון, ותספק ביעילות את צורכי החייל במצב לחימה. מנות קרב הן בעלות חיי מדף ארוכים וניתנות לשינוע בקלות יחסית. היות שמנת קרב מכילה רכיבים משומרים בעיקר, טעמה ידוע לשימצה בקרב חיילים רבים. לצבאות רבים בעולם יש מספר תפריטים של מנות קרב, הכוללים מנות אתניות או מיוחדות כדוגמת מנות כשרות (צבא ארצות הברית, צבא הממלכה המאוחדת) ומנות קרב צימחוניות. מנות קרב משמשות גם לצרכים שאינם מלחמתיים: שימוש במנות קרב נעשה באימונים צבאיים, כאספקה באזורי אסון ובמקומות שלא ניתן להקים בהם מטבח מסודר. עלותה של מנת קרב לרוב גבוהה יותר מארוחה רגילה, ולכן משתדלים למעט בשימוש בה שלא לצור (מנת קרב, ויקיפדיה).


את מנת הקרב הביא הצבא הבריטי לארץ ישראל. השימורים יוצרו על ידי מפעלים ישראלים. כך למשל פחיות ה"פלחי" שהכילו פלחי אשכוליות בסירופ ואחר כך גם אננס. הבריטים לא שכחו כמובן גם את התיון. למנת הקרב הצה"לית נוספות מרכיבים עם הזמן: סרדינים, טונה, חלב מרוכז וממרחים בשפופרת, פחיות גרגרי תירס, חומוס ועלי גפן, וופלים, אבקת שתייה, ואפילו ממרח חצילים. לימים הותאו המנות גם לצמחונים (איך נולדה מנת הקרב של צה"ל?, כאן סקרנים). מנות הקרב הראשונות בצה"ל נארזו בקרטון קטן שאמור היה להאכיל חמישה לוחמים (המנה יועדה לטנק השרמן שהכיל חמישה לוחמים). מכאן צמחה המילה "חמישייה". אחר כך הופיעו מנות לעשרה וגם מנת יחיד. הסטנדרד היום הוא מנה המתאימה לצוות טנק מרכבה: ארבע לוחמים.


בצה"ל משמשות מנות הקרב לעתים גם כמזון בימים שטרם חג הפסח, בעת הכשרת כלי המטבח לחג.


חווית אכילת מנות קרב הפכה לחלק בלתי נפרד מזיכרונות השירות הצבאי (בעיקר של הלוחמים בשטח), ממספר סיבות: א. המנות מהוות תזכורת לאתגרים שניצבו בפניהם בזמן שירותם. ב. האכילה בשדה מהווה סוג של אתנחתא מהלחצים הרבים שבהם שרוי הלוחם. ג. העובדה שמדובר במזון בסיסי (בעיקר קופסאות שימורים) הולידה אינספור אלתורים מקוריים לשיפור הארוחה. ד. המזון המסופק במנות קרב הוא בסיסי ועבור רבים לא טעים (ולעתים אפילו מגעיל).


לוף

"כל לוחם בצה"ל ששירת עד סוף העשור הראשון של שנות ה-2000 מכיר היטב את הקופסאות הירוקות-צהובות שחיכו בכל מנת קרב. העולים מרוסיה טענו שמדובר במעדן, הצברים מהקיבוצים נשבעו שהם עומדים להקיא, אבל גם בחלוף השנים - אי אפשר להכחיש את העובדה שפחיות הלוף היו חלק מפולקלור צה"לי ופריט חובה, שהוסיף תבלין אדיר (גם אם לא טעים לכל הדעות) לשירות כלוחם." (גרינווד, 8.10.2022). אחיו הקולינרי של הלוף הוא הגולאש המשומר.


פרט פיקנטי: האחים שמיר הם אלה עיצבו את האריזה של קופסאת הלוף.


הגרסה המקובלת גורסת שהמילה לוף היא שיבוש של המילה האנגלית Meat Loaf (כיכר בשר קצוץ), שהיא מה שאמור היה להיות מותקן מהבשר הזה. אבל הוצע גם הסבר אחר: "לוף ארצישראלי הוא צמח ממשפחת הלופיים. יש לו תפרחת קטיפתית בצבעי בורדו-שחור והוא ניזון, בין השאר, מחרקים קטנים שנופלים לתוך התפרחת ומעוכלים שם. כדי למשוך את החרקים, הלוף הארצישראלי מפיץ, במחילה, ריח חזק של בשר מרקיב. לזבובונים, זה ריח שהם לא יכולים לעמוד בפניו. למילואימניקי עבר, זה ריח שמזכיר נשכחות. יכול להיות? יכול להיות שהלוף זכה לשמו לא בגלל ה-Meat Loaf המנדטורי, אלא בגלל ריחו של הלוף הארצישראלי" (כהן, 25.3.2010).


מקורו של הלוף במשבר הכלכלי הגדול בארה"ב. "בעקבות המשבר ניתנו סובסידיות למגדלי חזירים, ואלה ייצרו לקראת אמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת מלאי עצום של בשר, שמי שרצה לא יכול היה להרשות לעצמו - ומי שיכול היה להרשות לעצמו לא רצה. הפתרון נמצא בדמות עוד אחת מההברקות שהפכו את ארצות הברית למעצמה: בשר חזיר בקופסת שימורים. חברת הורמל האמריקאית קצצה את הבשר, עירבבה אותו בשומן ויצרה חידוש עולמי: בשר קצוץ שאפשר לשמור בלי קירור. זה לא הפך את הבשר הקצוץ ליותר אטרקטיבי והררי הקופסאות הלכו ונערמו במחסני החברה, עד שב-1939 קרה לה נס: היטלר פלש לפולין. פתאום קופסאות הבשר המושמצות היו לחלק נכבד בסיוע הכלכלי שארצות הברית הגישה לבריטניה ושאר בעלות בריתה. הבשר המשומר העלוב והדחוי נהפך ללהיט. יותר מזה: הוא נהפך לסמל סטטוס. והחיילים הבריטים - גברים קשוחים שכמותם - אפילו התחילו לחבב את הקצוץ-קצוץ הזה.

במקור, הבשר הקצוץ והמעורב בשומן לא נקרא לוף, אלא בשם אחר שמוכר היטב. הבשר הזה נקרא SPAM, לא כדואר זבל, אלא קיצור של Spiced Ham (בשר חזיר מתובל). הכינוי לדואר זבל בא מהבשר הקצוץ: גם דואר זבל וגם שימורי בשר חזיר הוא משהו שדוחפים לכולם, אבל איש לא רוצה. שימורי החזיר הקצוץ ליוו את החיילים הבריטים גם בזמן המנדט והם החלו להיתפש כאן כפריט חובה באספקתו של צבא מנצח. כדי לעמוד בביקוש, ובכך שצבא ישראלי לא יכול, כמובן, לצעוד על שימורי חזיר, חברת ריכרד לוי, שהיתה הספקית היחידה של לוף, הקימה פסי ייצור לבשר בקר מעורב בשומן. וכך, מה שיצא לדרכו כפתרון דחק לעודפי בשר חזיר, נהפך עכשיו לתחליף דחק לפתרון דחק.

וככה בדיוק גם היה הטעם שלו. דורות של חיילים העמידו פנים שהם דווקא אוהבים לוף. בכל שירות מילואים היה האחד שטען שהוא בא רק מכיוון שהוא מתגעגע לטעם של הלוף. הוא לא ידע מה אומרים מאחורי גבו על הבישול של אשתו. רגע השיא של הלוף, כמו של לא מעט מיתוסים אחרים, היה דווקא בקולנוע. ב"גבעת חלפון אינה עונה" משה איש כסית המנוח, בדמותו הבלתי נשכחת של הטבח יוסיפון, פתח קופסת לוף בלחיצה אימתנית על הקופסה בלי להזדקק לפותחן. בתגובה, שייקה לוי יבדל"א, בדמותו של ויקטור חסון, חתך בהינף אחד סלט ירקות מפואר." (כהן, 25.3.2010).


ב-2010 נעלם הלוף ממנות הקרב, אבל לא בגלל שצה"ל ההחליט להוציאו ממנות הקרב, אלא משום שפשוט הפסיקו לייצר אותו.

ברק היינה, שף שמעביר סדנאות בשרים מעושנים ומנהל את קבוצת הפייסבוק "על העצם", הציע בזמנו למכירה שתי קופסאות לוף, הוא קיבל בתגובה מבול של פניות. בקבוצות פייסבוק של אספנים החלו מייד להעביר את הצילום של הפחיות ולהפיץ את הבשורה. היינה פרסם למכירה בקבוצת הפייסבוק "פשפשוק-אספנות" שתי קופסאות לוף, וסיפר ש"אין להשיג אותן בשום מקום". הוא ידע שמדובר בפריט מעניין, אך כנראה גם הוא לא צפה את המבול. לא פחות מ-146 תגובות נרשמו לפוסט, והוא מספר שגם בהודעות פרטיות הוא מקבל לא מעט תגובות ושאלות. 'הייתי בחלק מהשירות שלי בצאלים', נזכר אבי, אחד הגולשים, בפוסט של היינה. 'אחרי התרגילים היינו מקבלים מנות קרב שבתוכן הלוף. הייתי עושה מטעמים לחבר'ה. עושים מדורה, מטגנים עם ביצים, עגבניות ובצל. היה טעים". שמעון, מצידו, פחות התלהב. "רק להריח את זה היה גורם בחילה". 'אתה לא מבין, מציפים אותי באישי בפניות לרכוש את הפחיות', צוחק ברק. הוא רכש את פחיות הלוף לפני כשש שנים, וכעת החליט שהוא מעוניין למכור אותן באותו מחיר שקנה אותן - 300 שקל לפחית. 'הפחית האחרונה נמכרה לפני שבע שנים לאספן ב-100 דולר', הוא טוען." (גרינווד, 8.2.2022).
"לא רק הגויים יודעים לתת כבוד ללוף. גם כאן, במדינה שבה כולנו אכלנו מאותו המסטינג, שמור לו מקום מכובד כסמל תרבותי. הרגע המכונן שלו בארץ הגיע בשנת 1976, כאשר שייקה לוי נשלח לתורנות מטבח בסרט "גבעת חלפון אינה עונה" על תקן קמרשהלור"ל (קצין מטבח ראשי שנותן הוראות ליוסיפון ובא רק לטעום). כמו בדו-קרב במערב הפרוע ניצבים מר חסון ויוסיפון במאבק אימתני בחולות של גבעת חלפון. בנקודה המכרעת, שהיא אחת הסצנות המצחיקות בסרט, שולף יוסיפון (משה איש כסית) פחית של לוף, ובאקט של התרסה לוחץ על הקופסה, שנפתחת ללא צורך בפותחן. כל זאת כמובן, אם אני זוכר נכון. בכל זאת, '30 שנה, לך תזכור'." (שצ'יגובסקי, 18.7.2012).

התמונה באדיבות ברק היינה

משמעת מים

ישראל היא מדינה מדברית עם משאבי מים מוגבלים, ובזמן מלחמה או סכסוך, הגישה למים עלולה היתה להיות מוגבלת עוד יותר. כתוצאה מכך פיתח צה"ל מדיניות מחמירה של חיסכון במים כדי להבטיח שלחיילים תהיה גישה למספיק מים כדי לשרוד ולהשלים את משימותיהם.


מדיניות משמעת המים בצה"ל כללה צעדים כמו הגבלת מקלחות לשתי דקות, דרישה מהחיילים לשתות רק מהמימייה האישית ועידודם לחסוך במים בדרכים אחרות, כמו שימוש בשמפו יבש במקום לחפוף את שיערם.


מטרת משנה של משמעת המים היתה להכשיר את הלוחמים ביחידות החי"ר לעמוד בלחצים פיזיים ונפשים ולסגל אותם לתנאי השטח המדבריים. אימוני משמעת מים, כלומר איסור על החיילים לשתות בזמן האימונים ללא רשות, וגם אז במידה מינימלית, החלו בפלמ"ח ואחר כך אומצו גם בצה"ל. במסגרת האימונים אומצו כל מיני שיטות כדי להרגיל את החייל שלא לשתות, כמו לגרגר את המים ואח"כ לירוק אותם או להכניס לפה אבן קטנה ולמצוץ אותה כדי לשמור לחות ועוד. כתוצאה מכך היו מקרים רבים של התייבשות בקרב החיילים, שהסתיימו במקרים הפחות-קשים באבנים בכליות, אך לעיתים גם במוות.


ב-1958 ערך חיל הרפואה ניסוי, עליו פיקד הד"ר עזרא זהר, בנושא משמעת המים. בניסוי זה נשלחה יחידה מגדוד 51 של "גולני" למסע מדן ועד אילת. כל מחלקה או כתה קיבלה משקה אחר לשתייה: מים, חלב, שתייה-מוגזת וכו'. חלק מהחיילים היו כפופים למשמעת מים, ואחרים הורשו לשתות חופשי כאוות נפשם. בעקבות הניסוי הגיע ד"ר זהר למסקנה כי יש לבטל את משמעת המים, וכעבור זמן לא רב התקבלה המלצתו. השינוי הזה השפיע על כל תפישת הטרטורים והעינויים באימוני הלוחמים (התייבשות, ויקיפדיה; משמעת מים, אתר נוסטלגיה און ליין).


מקורות



bottom of page